לפני מספר חודשים גמלה בליבנו החלטה שהגיע הזמן לשים קץ לדיבורים ולתוכניות, ובתור אנשים בוגרים עלינו לקדם בברכה עידן חדש - עידן המעשים.

לא עוד תוכניות ריקות, לא עוד הבטחות שווא. לא עוד: "מחר...”. מהיום יש רק את היום. כאן ועכשיו.

כפתיחה לעידן החדש, החלטנו לעשות מעשה ולהפסיק את מחדל הגלישה החופשית באינטרנט בביתנו - להתחיל לגלוש בחוף נקי ובמצב גלים יציב, לעבור לספק שתפקידו לחסום את כל התכנים הבעייתיים וחבריהם.

זה לא שלא הייתה לנו חסימה כלל עד כה. היינו חסומים עד מאוד. ראשית, המחשב הביתי שלנו אינו מחובר לאינטרנט כלל, ומחשבי היקר והנייד אינו פתוח לכל דורש, אלא רק תחת תנאים מגבילים, אישור הורים ובנוכחותי.

שנית, הגבלתי את הגדרת הבטיחות במחשב עד כדי כך שכדי לפתוח מסמך צריך לעבור דרך ארבעה מאבטחים גברתניים וגלאי מתכות. ובכל זאת, ליבי לא נתן לי מנוח.

בלי היסוס פניתי אל חברת האינטרנט, שלא אומר את שמה, רק ארמוז כי היא קרויה על שם פרי הנושא מלאי של זכויות באמתחתו, והתחברתי בבטחה.

מה אומר ומה אדבר, ליבי יכול היה לתת לי לא רק מנוח, אלא גם לישון סוף-סוף בשקט. וזאת מדוע?

כי ברמת האבטחה שבחרתי אף אחד לא יכול לגלוש - לא אני, לא משפחתי, וגם לא אותו הפרי (שם, שם), הדבר היחיד שניתן היה לפתוח הוא "דוסיפדיה", מן אנציקלופדיה וירטואלית שלא תמיד עומדת מאחורי מה שהיא מספרת.

סליחה, זה, ואת המייל שלי. וגם זה, אם אמרתי ברכות השחר בבוקר.

עם הזמן הבנתי שנסחפתי עם רמת החסימה שדרשתי מעצמי, וכך במשך הימים הבאים הורדתי את הרמות בזו אחר זו, עד שהגעתי למינימלית.

באחד הימים נתקלתי באיזו בעיית גלישה, ומאחר שה"כאן ועכשיו" היה בדיוק בשעת השיא, נאלצתי לשבת שעות בביתי, נעוצה לכיסא, האפרכסת מושתלת לאוזני, ואני ממתינה לנציג שירות שיתפנה על מנת לטפל בבעיה שנוצרה בגלישה.

חיכיתי, חיכיתי. בכיתי, בכיתי. ומי לא ענה? הנציג.

בעודי ממתינה, נהניתי מזמן איכות ופנאי - למדתי אודות המבצעים החדשים של החברה, הבנתי את יתרונות הגלישה החדשים שלי (גם כאלה שלא אנסה לעולם), שמעתי שירים וסינגלים שונים, היה "כיף חיים". כעבור שעה, החלטתי להתחכם למשיבון והתחלתי לבחור בנתיבים חדשים לקבלת עזרה - במקום עברית, ביקשתי רוסית, אחר כך ערבית, במקום שירות תיקונים הקשתי על מכירות. דבר לא עזר לי. לא הגעתי אל מחוז חפצי.

הדבר הכי מרגיז בהמתנה לקבלת שירות בחברות גדולות וקטנות כאחד הוא האופציה "להשארת הודעה לפקיד שירות לחץ על..." לחצתי, השארתי, המתנתי, כלום.

כעבור יומיים נכנסה שיחה: "שלום, גברת לקס? מדברים מחברת..., פנית אלינו?”

יומיים! אתם יודעים מה הספקתי ביומיים האלה? לבשל שש ארוחות, לקלח את הילדים, להפעיל שלוש מכונות כביסה, לשטוף פעמיים תה שנשפך על הרצפה, להרדים את הקטנים (פעמיים), לקיים ארבע פגישות עבודה, לתדלק את הרכב, לשלוח 50מיילים בקירוב, לשטוף כלים, לתלות עוד מכונה, להשכים את הבעל בבוקר, להכין 40סנדביצ'ים במצטבר, ללכת, לחזור, להעלות שתי הופעות, לחטוף דו"ח.

ביומיים האלה יכולתי לקטוף שני עצים של רימון, לאכול את כולם, לחטוף קלקול קיבה ולברך.

הזדקנתי ביומיים במשך היומיים האלה.

נשמתי עמוק ודיברתי במתינות אל הפקיד שסוף-סוף התפנה להתקשר אליי: "מזל שלא ישבתי והמתנתי על הקו יומיים. אם הייתי עושה זאת, משפחה שלמה הייתה מתייבשת".

הפקיד המסכן לא הבין מה נפל עליו, אך נאלץ להבין מבין השורות שהבעיה כבר נפתרה והוא משוחרר.

אני מוצאת את עצמי לאחרונה ממתינה על הקו לקבלת עזרה מחברות שונות, ועושה השוואות בין חברה לרעותה בבדיקה אצל מי אני שורפת יותר זמן בהמתנה ראשונית בשלב של הפרסומות וההצעות עד שמגיעים אל נתב השיחות. מין תחביב כזה.

עכשיו, תעשו חשבון כמה זמן אני שורפת על האזנה לפרסומות ומה יכולתי להספיק בזמן הזה, ויותר מכך, כמה תעסוקה הייתה לילדיי אם בכל פניה שלהם אליי, הייתי מתחילה להשמיע להם תשדירי פרסומות -

נסו לדמיין: לקבלת ארוחת צהריים בעברית הקישו 1…