שוב קיץ לוהט, שוב אוהלי מחאה, שוב מבט אחרון אל הבית, שוב דמעות ולב נשבר, שוב שוטרים וחיילים נחושים ולא ממש-רגישים. לא אותו הדבר בכלל כמו הקיץ ההוא, אבל כל כך מזכיר. ומציף מחדש סוגיות טעונות שבמחלוקת בקרבנו בשנים שמאז אותו קיץ, שנותרו כל העת בוערות על אש קטנה, וכעת הופחה בהן רוח חדשה. מה משמעותו של מאבק והאם יש בו ערך לכשעצמו או רק נזק, ואלו ערכים גוברים על ערכים אחרים, ומי ראוי להנהגה ואיך ראוי לו לנהוג. אילו היה מתנהל כאן דיון ענייני ונטול אמוציות – אשרינו, אלא שממש לא כך הדבר. לעיתים נדמה שיותר משהצליחו "שלום עכשיו" לבקוע בקיעים של הרס בבתים עצמם, הם הצליחו בהרחבת הבקיעים במנהיגות ההתיישבות.

אבי רואה נזהר שלא להוסיף שמן למדורת המחלוקת. רק אחרי שאלה מפורשת, "אילו היה הרב זלמן מלמד מרים אליך טלפון להתייעצות ושואל אותך האם המהלך שלו נכון, היית אומר לו שלא?". רואה עונה נחרצות שאכן כך. "לא יכול להיות שנעבור בשתיקה על הריסת בתים שסימנו גורמי שמאל כחלק ממסעם להריסת ההתיישבות", מסביר רואה. "לא מדובר פה במבצע פינוי-בינוי, לא בהריסת ישן כדי לבנות חדש, מדובר בהריסה לשם הרס ההתיישבות, ויש דברים שהם קווים אדומים שאסור להסכים להם ערכית. לא מסתכלים רק על מה מרוויחים", מסביר רואה. "אנחנו מחויבים לעצמנו למחות ולזעוק כשנעשים מעשים שלא ייעשו, אחרת אנחנו עושים שקר בנפשנו. הצורך במחאה וזעקה צריך לנבוע מהמחויבות שלנו כלפי האמת של עצמנו", הוא מנסה להסביר ויודע ש"לא כל אחד במקום הזה. הצעירים ודאי לא שם".

"יש מקום גם לפשרות, אבל השאלה מתי", רואה מבהיר, "בעיצומה של מחאה וצעקה, כשדחפורי ההרס בפתח, לאחר שמיצית את המאבק וההרס מוחש וברור, יש מקום לפשרות. לא לפני כן. יש אומרים שעדיף להיאבק עד הסוף גם אם הבתים ייהרסו, כי המאבק יצרוב משהו בתודעה, ומכונת ההרס תיעצר לכמה שנים. אני לא מבטל את זה. צריבה בתודעה גם היא משמעותית, אבל במכלול, אם ברור שיהיה הרס ואפשר בראייה התיישבותית להרוויח הישגים משמעותיים, יש לזה מקום, אבל תוך התייעצות והסכמה רחבה של הנהגה ציבורית והנהגה רוחנית", וגם כאן מובלעת ברמז ביקורת על המהלך. "אם יש משהו שמפריע לי, זה זה", הוא מוסיף במפורש. יחד עם זאת, על הכרעתו של הרב מלמד, שהיא בעיניו "החלטה מפתיעה ולא מאפיינת", מתייחס רואה במילים מכבדות: "הוא החליט לנסות להוציא מעז מתוק, ולהסתכל על כלל ההתיישבות ועל המטרות היותר מרחיקות לכת. להנהגה רוחנית יש ראייה יותר שקולה ורחבה", מוסיף רואה, "אבל הופתעתי שמתנהל משא ומתן על העניין הזה כשנאבקנו על חוק ההסדרה. היו מגעים בזמן שביתת הרעב, וזו נקודה בעייתית מבחינת האמון והאמת שמשדרים לציבור. הסיטואציה שבה חלק נאבקים באמת ובתמים על מהלך, ובמקביל מקדמים מהלך אחר שמחליש את הראשון – זה נראה לי בעייתי מבחינת אמון הציבור". רואה עצמו, כידוע, הצטרף ליוזמת שובתי הרעב שצמחה מהשטח, ושבת רעב 4 ימים תמימים ("בלילה, בבית, אכלת?", "ודאי שלא. היה בסדר, לא כל כך נורא. ירדתי שני קילו").

הבעייתיות שעליה מדבר אבי רואה היא שהולידה את המודעה הגדולה שפורסמה בעיתונים, בחתימת המטה המשותף וועדי המתיישבים, בכותרת "אומרים את האמת לציבור". "מותר להיאבק בתנאים, מותר לנהל משאים ומתנים, מותר לקבוע עקרונות וקווים אדומים, אבל צריך להגיד את האמת לציבור. במודעה כתבנו שלא הכל תלוי בנו, ושראשי קריית הישיבה הם שיחליטו. קראנו למאבק, הם החליטו אחרת, וקיבלנו את זה".

לא שאלה של אמון

הסערה מאחורי סוגיית שכונת האולפנה חידדה את הדיונים בתוך מועצת יש"ע וסביבה. בשבוע שעבר פורסם דבר הישיבה הסוערת, שבה יצא דני דיין וחזר, ובה דרשו ראשי המועצות מעורבות רבה יותר והליכי קבלת החלטות אחרים, יחד עם בקשתם מדיין להישאר בתפקידו, וחיפוש מנכ"ל שיפעל בצדו. "הרעיון שמאחורי הדברים הוא חתירה לעבודה יותר מסודרת של קבלת החלטות והכנת תכניות עבודה, כולל קביעת מטרות ויעדים אסטרטגיים להתיישבות", מסביר אבי רואה. "כיום נעשית בעיקר עבודת הסברה, שהיא חשובה מאד, אבל נזנחו נושאים אחרים, של תכניות אסטרטגיות בנושאי תשתיות, כבישים, חקלאות, תיירות וכדומה. יש כאן פספוס שיכול לפגוע בהתפתחות היישובים בטווח הבינוני והארוך. לצערי, דני דיין לקח את זה לכיוון אחר, אישי, ידוע לי גם על אחרים שלקחו את זה לכיוונים אחרים, ופתאום הסוגיה הפכה למי בעד עימותים עם המדינה ומי נגד. אני לא שם, וזה לא היה הויכוח. כשלוקחים ויכוח למקום שנוח לך להתווכח עליו, אתה רק יוצר ויכוחים מיותרים. אני חושב שצריך להתמקד בנושאים האמיתיים שמטרתם ההתיישבות, שצריך לתקן ולשפר, ושאלת האמון או אי האמון לא תורמת למעמד של מועצת יש"ע, שנפגע גם כך. לכן, מה שחשוב, למרות הקושי וחילוקי הדעות, זה לשבת יחד ולמצוא את המתווה שיחזק את אמון הציבור בה. חשוב להסתכל קדימה".

הרכישה

בימים אלה של סגירת גיליון מוגשת עתירת מגרון לבג"ץ לאחר רכישת חלק ניכר מקרקעות היישוב. מובן מאליו שהשתיקה יפה כאן ואין מן הראוי לתאר את המהלכים והגופים שמשכו בחוטים (אפשר אולי רק לתת קרדיט למועצה, לאנשי מגרון ול"רגבים"), בניסיון לעשות עוד מהלך אחד אחרון בטרם ייכנעו סופית לצעדי ההרס של "שלום עכשיו". "שווה לעשות כל מאמץ כדי למנוע מהם את התענוג שמפנים יישוב שלם והורסים אותו", מבהיר אבי רואה. בשלב זה הוציא בית המשפט צו איסור פרסום על פרטי עסקאות הרכישה, מחשש לחיי המוכרים, אך בימים הקרובים כנראה שנדע אם צלחה דרכו של המהלך הזה אם לאו.