"אם קשה לך – סימן שאתה בעליה!" - את המשפט הזה, שכתוב על קירות סניפי בני עקיבא רבים, אנו זוכים לחוות על בשרנו שוב ושוב. עלי, שכבר לפני למעלה מעשור לקחה על עצמה להוות "בית ראשון במולדת" עבור עולים חדשים מצרפת, זכתה גם הקיץ לקלוט 12 משפחות של עולים שהגיעו ישירות מצרפת ומבלגיה ליישובנו. צריך לעמוד שם, כשהעולים יורדים מהאוטובוס שמביא אותם משדה התעופה, כדי להבין את משמעות הפסוק "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". משפחות שלמות קמות ומשאירות מאחוריהן הכל: משפחה, קהילה, מקום עבודה, בית מטופח, תרבות וזכרונות. פשוטו כמשמעו, קמים ועוזבים ובוחרים להיוולד מחדש כאן, בארץ ישראל. ואנו זוכים לראות זאת במו עינינו.

במעמד קבלת הפנים בעלי לא נותרה עין אחת יבשה, כשהעולים עלו לבמה עם חולצות "עליתי לעלי" ובירכו יחד עם רב היישוב, הרב שילר, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". קולו של הרב נשבר כאשר הזכיר לעולים ולקהל כולו את פירוש המילים "המחזיר שכינתו לציון": "כשגלו עם ישראל לבבל - שכינה גלתה עמהם. כשגלו לאדום – שכינה גלתה עמהם. ועכשיו, כשאנחנו רואים אתכם כאן, אנחנו רואים את השכינה חוזרת לציון".

העליה היא תהליך קשה. קשה לילדים, קשה למבוגרים, קשה למשפחות שנשארות בצרפת וכן, גם לא פשוט עבורנו, תושבי עלי. קליטת עליה דורשת משאבים, כוחות, סבלנות, נכונות להתעלם מההבדלים התרבותיים והמנטליים שיוצרים לעתים מרחק, נכונות לוותר על דיוקי הדיוקים בדרכנו החינוכית ולהיות פתוחים לגוונים חדשים. זה קשה, לפעמים אפילו מתסכל, אבל ברגע האמת, כשרואים את העולים יורדים מהאוטובוס ורגליהם נוגעות בקרקע של עלי, התובנה מפציעה במלוא בהירותה: ברגע זה בא אל סיומו עוד חלק ממסע של אלפיים שנות גלות. ורגע האמת הזה מחדיר בנו את הידיעה שכל הקשיים הם כאין וכאפס אל מול הפלא שאנו זוכים לחזות בו ולהיות שותפים בו. "ושבו בנים לגבולם".

תודה לראש המועצה מר אבי רואה ולגב' שרה שראל על הדחיפה, התמיכה והנפת דגל קליטת העליה בבנימין כמשימה במדרגת חשיבות עליונה.