יליד שנת 1951.

ילדות ונעורים בקבוצת יבנה.

נשוי לרוחי שעוסקת בתרגום. אב לחמישה וסב לשמונה.

לימודים:תיכון אזורי בקבוצת יבנה וקורס מורי דרך.

עיסוקים בעבר:חקלאי ולולן בקבוצת יבנה, ופעיל בנושאי חברה ותרבות. על הבחירה בלול:

"זו המסורת המשפחתית. אבא שלי עסק בזה וגם גיסי המוערץ. מה שמשך אותי ללול היה החברות עם הלולנים האחרים והקשר המעניין עם בעלי חיים, בצדה של עבודה טכנית".

עיסוק בהווה:הוראת דרך. מדריך תיירים מכל העולם ברחבי הארץ, בשפה האנגלית.

תחביבים:"אין לי זמן לתחביבים, וכמדריך אני בעצם עוסק בתחביב הראשי שלי – הטבע".

מוטו בחיים:"להביא את ארץ ישראל אל האנשים שמגיעים לבקר אותה, שיבינו מה מניע אותנו כיהודים במדינת היהודים ושאיננו עם ככל העמים".

מה היה הרגע -

שזכור לך מהילדות?

הוריי הגיעו מרומניה. הם הצליחו לברוח מהנאצים וב-1944 הגיעו לקבוצת יבנה. רגע קסום בילדות היה להיות מתחת לשכמיה של אבא - שכמיה של חיילים ממלחמת העולם השנייה - כשהוא נושא אותי על גבו בתוך השבילים 'המבוצבצים' של הקיבוץ, כשהגשם מכה מעליי אך ראשי מוגן מתחת לשכמיה.

רגעים נוספים - כשהייתי מניח בבית הילדים כרית מתחת לשמיכה, שיחשבו שאני ישן שנת ישרים, ובאותה שעה הייתי נם בבית הוריי הצנוע שבקיבוץ. גם אימא לא אהבה את בית הילדים, אבל מצד שני היא היתה אחת המטפלות שנחשבו לשם דבר. הקשר עם חלק מהילדים שהיא טיפלה בהם נמשך עד היום, כשהיא בת 91, והילדים ששומרים איתה עד עכשיו על קשר כבר בני 60.

של שינוי?

כילד אהבתי מאוד את הקיבוץ. כשבגרתי הבנתי שהוא לא היה רק גן עדן. ביבנה יש המון ייקים ואימי מצאה את עצמה תמיד בחיכוכים וויכוחים. היה הרבה רוע באווירה הנוקשה הזו, והיא נלחמה בזה כמו לביאה. היא לא הצליחה לערוך מהפכות גדולות בקיבוץ, אבל השפיע מאוד עלינו, ילדיה. הפכתי בזכותה לאינדיבידואליסט, שעושה מה שהוא חושב לנכון, ולא מה שהקבוצה אומרת.

של החלטה משמעותית?

ההחלטה להיות מורה דרך. אני חייב את הקריירה הזו לגיסי זכרונו לברכה, דני קאסוטו. כשחזרנו ממלחמת יום כיפור ניגש אליי דני והציע לי ללכת לקורס מורי דרך, מטעם ועדת תרבות של הקיבוץ. המקצוע קסם לי. אני מאוד מתאים לעבודה עם אנשים, אני שמח ללמוד וללמד, ונהנה מכל רגע.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

כשהדרכתי באזור הזה הרגשתי שמשהו זז לי בלב, ולא כמטאפורה - שכאן זה המקום שלי. בזמנו רציתי לצאת לשליחות בחו"ל, והקיבוץ הטיל על זה וטו. לא מתוך איזו סיבה הגיונית.

בסופו של דבר יצאנו, רוחי ואני, לשליחות בני-עקיבא לשלוש שנים בשיקגו, ובמהלך השליחות החלטתי להיפרד מהקיבוץ. בשיקגו זכינו לביקור של ישראל הראל מעפרה, וכך נוצר צינור נוסף של קשר עם האזור. אחרי שלוש שנים בגולה ירדנו מהמטוס ונסענו ישירות לעפרה. נספגנו לתוך הקהילה. הקהילתיות הייתה מבנה חברתי דומה לזה שהכרנו מהקיבוץ, אבל בעפרה הכל הרבה יותר פתוח, רך, נינוח, פלורליסטי. זה מה שמייחד את עפרה וזה מה שגורם לי לאהוב אותה כל כך, ואני מקווה שכך היא תישאר.

שאליו היית רוצה לחזור?

הרגע שבו חזרנו לארץ. אל הרגע הזה הייתי רוצה לחזור שוב, כי לא העזתי לעשות אז מה שהייתי עושה היום. רציתי להתכופף על הברכיים ולנשק את המסלול, אבל לא העזתי. אני חושב שהיום הייתי מעז.

שהיה מפתיע במיוחד?

רגעים מפתיעים קורים לי לעיתים בהדרכות. בשנות אוסלו "העליזות" הגעתי עם תיירים לסיור בתל יריחו, ופתאום הגיעו לאתר שוטרים פלשתינאים שכלאו אותנו בתוך מרכז המבקרים. התיירים המבוהלים שאלו אותי מה קורה, והשוטרים הסבירו לנו שהראיס מגיע, ולכן אף אחד לא יכול להסתובב בחופשיות. ראיתי את ערפאת. זה לא היה מראה מלבב במיוחד. הוא יצא מהמרצדס השחורה שלו והחל ללכת לכיווננו. הרגשתי מאוד לא נוח מכל המצב, ניגשתי לאחד השוטרים וביקשתי שיוציא אותנו משם. להפתעתי הוא נענה, וליווה אותנו, בדרכים עקלקלות, החוצה מיריחו.

הפתעה אחרת ושונה לחלוטין הייתה לי ביד ושם, ליד העץ לזכרו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. סיפרתי שם לקבוצת תיירים על שינדלר ועל היהודים שהציל, ולפתע אחד התיירים אמר: "אני הייתי אחד הילדים שאוסקר הציל".

שהיה הזוי במיוחד?

פגשתי פעם נוצרי מאוד מעניין, אוונגליסט מטקסס, שהאמין שכשכל היהודים יהיו על אדמתם גם ישו יחזור. הוא היה אדם מכובד, טייס בחברת תעופה יוקרתית. יום אחד הוא לקח אותי הצידה ולחש לי: "יום הדין הולך וקרב, תתחיל להתחפר ולאגור מזון. אנחנו קוראים לזה ארמגדון", הוא אמר לי, "וזה יקרה ממש בחודשים הקרובים". נדתי בראשי. החזון שלו היה אמור להתגשם לפני עשר שנים, אבל בינתיים עוד לא התחפרתי, והכל עוד די בסדר.

שהיה מאד מרגש?

אחד התיירים שהדרכתי היה סטודנט יהודי שלא היה כל כך מודע ליהדותו. טיילנו יחד בארץ עשרה ימים, וכעבור זמן מה קיבלתי ממנו מכתב: "אני כותב רק אליך, ואיני רוצה שאיש יידע על המכתב הזה, אבל הדברים שפגשתי בזכותך גרמו לי לחזור לעצמי, אני רוצה להתחתן ולעלות לגור בארץ ישראל". והוא באמת עלה. בשבילי זה הכל.

שהיה עצוב במיוחד?

אירועי עמונה. אני זוכר את הכעס הנורא שאחז בי כשבתי, שהייתה אז בכיתה י"א, סיפרה לי שמבלי שעשתה דבר עבר לידה שוטר וסטר לה. גם הדברים שקורים עכשיו - אי הצדק המשווע במגרון וכל ההתייחסות הממשלתית והמשפטית להתנחלות, ומנגד חוסר הרצון של המתנחלים לעמוד בפרץ. כל זה מעציב ומאכזב אותי מאוד.

שהיה ממש כיף?

לחזור הביתה אחרי שבוע קשה, להגיע אל הנווה שלי פה בעפרה, לשבת עם המשפחה ולהרגיש שאני נמצא במקום הנכון ומוקף באנשים שאני אוהב.

שבו תגשים חלום?

החלום שלי הוא שנמשיך לחיות באזורים הנפלאים האלה בשומרון ובנימין, ושתקום מנהיגות אמיצה מוסרית ואוהבת שתעזור לנו להישאר ולחיות כאן. ברוח: "צדק צדק תרדוף למען תנחל את הארץ".