לו הייתי סוחר בנדל"ן ודאי הייתי מחכך ידיים בהנאה לאחר פינוי מגרון. לו הייתי מאלה הסופרים בלא הרף את היהודים ביו"ש, ורואה בריבוי הטבעי ובמספר יחידות הדיור את חזות הכל – ודאי הייתי מצטרף לברכות על עסקת גבעת האולפנה. עשו בעצמכם את החשבון: היה יישוב בראש ההר, פינו אותו, ובמקומו צץ יישוב אחר למרגלות ההר, ועוד אחד, גדול ממנו, נבנה לא הרחק. היו שלושים דירות, גירשו את תושביהן, מנסרים את הבתים, אך במקומם יבנו מאה דירות חדשות. הרי לכם, יאמרו סוחרי הנדל"ן והסופרים – עסקאות מצוינות.
אך כל מי שיודע שדגל אינו רק סמרטוט בד צבעוני בקצה מוט, ומשקלו של סמל לא נמדד בגרמים או בטונות, מבין ודאי שהויתור על מגרון ועל האולפנה בלא מאבק מזמין עוד זבובי בשר מהשמאל, ומשדר לראש הממשלה שהמתנחלים נואשו, עייפו, ואם יהיה צורך - אפשר יהיה לגרש אותם.
מסר עמונה
היה היה ראש ממשלה בישראל, שראה את קודמו מגרש אלפי יהודים מחבל עזה וצפון השומרון ב"התנתקות", ואמר "קטני עבה ממתני אבי", ורצה לגרש מאות אלפים ב"התכנסות". בדרך, אולי כחזרה כללית, עבר בעמונה.
תשעה בתי אבן ובטון היו בעמונה, שבית המשפט על פי בקשת השמאל הורה להרסם. אולמרט רצה להוכיח שגם הוא ראש ממשלה, אולי רצה לבחון גם את היתכנות ה"התכנסות" שלו: חיסול ההתיישבות ביו"ש. ולפיכך שלח אולמרט אלפי שוטרים להרוס את הבתים ולשבור למתנחלים השנואים את העצמות. בסוף אותו יום הפכו הבתים לגלי חורבות, אך מאתיים וחמישים המתיישבים וחמישים השוטרים שהציפו את חדרי המיון בירושלים העבירו לאולמרט את המסר הברור: לא עוד. בפעם הבאה שתנסה תצטרך להרוג רבים ותאבד את כסאך. ודי היה בכך. זו היתה הפעם האחרונה שאולמרט ניסה להחריב יישוב יהודי.
נתניהו לעומתו אינו שונא את המתנחלים וההתנחלויות. לפחות בינתיים. אלא שהוא פחדן. וכשנפל עליו פחד הפרקליטות, פחד הבג"צ, פחד "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" – יצא גם הוא אל מסלול ההרס והחורבן. וכיון שבתחילת הדרך עוד חשש שמחזות עמונה יתרחשו שנית בגבעת האולפנה או בפסגת מגרון – שלח לפניו את השכפ"צ שלו, עלה התאנה ה"ימני" בממשלתו, לרקוח עסקאות, לנסר ולא להרוס, להעתיק ולא להחריב. נתניהו ידע היטב שתמונות של מאבק נחוש על גבעת האולפנא או מגרון עלולות להביא למפלתו בבחירות הבאות. והוא היה מוכן לעשות כמעט הכל כדי לחסוך לעצמו את התמונות ההרסניות הללו.
מה שנתניהו לא ידע בתחילת הדרך, והוא יודע היום אחרי האולפנא, ואחרי מגרון - שגם בארזי ההתיישבות נפלה שלהבת הנדל"ן. שהציבור האידיאולוגי ביו"ש סובל מעייפות, ייאוש, דיכאון, וחמור מכל אלו – אדישות; ורק העדר המנהיגות חמור מן האדישות, ואולי הוא המחולל שלה.
ההתיישבות כערך מוחלט
כמה ביקורת שמענו מאנשי "הגרעין הקשה" של מתיישבי יו"ש על אחיהם שבבוא שעת גירושם מבתיהם בגוש קטיף - התחבקו, בכו, ועלו לאוטובוסים. ועתה כשמגיעה שעתם – נהגו ממש כמוהם. כאילו נצחונם של המוכים בעמונה לא לימד אותם דבר אלא הפחיד אותם, ושוב נשמעו הפטפוטים בנוסח "איננו רוצים לנצח את מדינת ישראל". ואנשי עמונה לא באו להילחם ביום חורבן מגרון ולכן גם עמונה צפויה להיחרב; אנשי גבעת אסף לא באו לעצור בגופם את כוחות הגירוש השחורים בשכונת גבעת האולפנה ולכן תורם יגיע במהרה. כמו יישובים שלמים ושכונות רבות בכל רחבי יו"ש. ביום פינוי האולפנה בלא התנגדות, ביום הגירוש השקט ("מכובד" קראו לו באחד העיתונים) ממגרון – נחרץ גורלם. מי שאינו מוכן להיאבק על סמלים, מי שלא יצא מביתו להילחם על היישוב השכן – גם כשתושביו מודיעים שלא ייאבקו – מי שעושה את חשבון "הרסו-לנו-עשר-אבל-הבטיחו לבנות מאה" מוותר על ההתיישבות כערך מוחלט, וממיר אותה במספר יחידות הדיור – ובכך כבר הוכיח שיש לו מחיר, שאפשר לקנות את שיתוף הפעולה שלו.
ושלוחי הציבור הזה בכנסת ובממשלה גם הם הוכיחו מה מחירם. כיסאם הוא מחירם. כל השתדלנים וקבלני הקולות והלוביסטים ליקטו התחייבויות והצהרות נשגבות מפי שרי ארץ, ומפי חברי הכנסת, המרכיבים את הקואליציה. וכולם (כמעט) נשבעו אמונים נוכח המצלמות (אפשר ואם לא היו מצלמות – לא היו מתחייבים) והבטיחו לתמוך בחוק, ולהצביע נגד הגירוש, או להתפטר מהממשלה אם חס וחלילה תגרש. ונתניהו היודע נפש שריו היה צריך רק לאיים עליהם בפיטורים – והתקררה דעתם. אז הבטיחו, נכון? אבל מי יבוא עמם חשבון ביום הבוחר? מי שיכול היה לחזור לסורו ולהצביע "ליכוד" גם אחרי הגירוש מסיני, והגירוש מקטיף, ו"שתי המדינות" של נתניהו וההקפאה שלו – רק מוכיח לאותם שרים שלא תיפול שערה משערות ראשם ארצה; וכבר ביום חורבן מגרון אמר אחד מראשי הנאמנים לארץ ישראל ש"שוב הוכח שכל ההכרעות החשובות מתקבלות במגרש של הליכוד", ולכן צריך להמשיך ולפקוד עוד ועוד לליכוד, "כדי לשנות אותו מבפנים". ולכן לא הפעילו ולא יפעילו שום לחץ פוליטי אפקטיבי על ראש הממשלה.
כמה "נאמני ארץ ישראל" בליכוד, בישראל ביתנו, בש"ס, באגודה או בבית היהודי - מוכנים להתחייב כי יצביעו נגד התקציב אם הממשלה לא תאמץ את דו"ח אדמונד לוי? והרי ברור היום כי על רקע חולשתו של הציבור ביש"ע, והיעדר מנהיגות לציבור הזה, רק אימוץ דו"ח אדמונד לוי יוכל לחסום את שיטפון ההרס הצפוי. אבל אין שר שישכב על הגדר הזו. ולמה יהיה? בראותם את תושבי האולפנא ומגרון עוזבים בשקט "מופתי" – למה צריכים הם להקריב את כיסאם המרופד עבור אלה שאינם מוכנים להילחם על ביתם? ואם אפילו הרב אמר שהעיסקה טובה, ומנהיג שאצלו מילה זו מילה, שהתחייב לחולל משבר קואליציוני אם יפנו ואם יגרשו, ואז פינו וגירשו והוא לא חולל, ואפילו ריקוד קטן לא רקד, והרב השר הפרופסור שהתחייב להתפטר אם חלילה, ובא החלילה והוא על כסאו נותר (בעיקר כדי שלא יישב עליו זר כי מי כמוהו נאמן?) - למה שיקומו סגני השרים ויהיו גיבורים?
ולכן, אין שמחה בעסקאות הנדל"ן המוצלחות. וגם אין די בריבוי האוכלוסין. כי מי שמתכנן בבוא היום לעקור את הכל - כבר הבין עם מי יש לו עסק.
- ח"כ פרופ' אריה אלדד מכהן כחבר בכנסת הנוכחית מטעם סיעת האיחוד הלאומי