לפני מספר ימים צוין ברחבי העולם יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. בעבר, קיומה של אלימות בתוך המסגרת המשפחתית נחשבה לטאבו, שלא חושפים אותו מחוץ למשפחה. המודעות ההולכת וגוברת לנושא בשנים האחרונות תורמת להבנה שלא מדובר בתופעה שולית, המתרחשת בקרב שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות בלבד, אלא בכל העדות, בקרב דתיים חילונים וחרדים, עולים וותיקים, ובאוכלוסיות עם רמות השכלה והכנסה שונות. בישראל ההערכה היא כי מספר הנשים הסובלות מאלימות הוא כ-200,000, כלומר 13% מאוכלוסיית הנשים בישראל.

קורבנות האלימות הזוגית הן לא רק הנשים המוכות. ישנם גם קורבנות עקיפים - הילדים שנחשפו לאלימות אביהם כלפי אמם. לעיתים הילדים נמצאים בטווח הראיה או השמיעה של האלימות בעת התרחשותה. לעיתים הם אינם נוכחים במקום המריבה, אולם נעשים מודעים לה לאחר מעשה. הנתונים הם כי כ-7% מהילדים נחשפו לאלימות של האב כלפי האם.

ייחודה של האלימות במשפחה היא בפגיעה בתוך מערכת היחסים הזוגית, מערכת שאמורה להיות הקרובה והמוגנת ביותר. זו פגיעה בעצם האינטימיות והביטחון הבסיסיים. התופעה מתייחסת להתנהגות שמנוהלת על ידי צרכי שליטה מצד התוקפן ופחד מצד הקורבן, וכוללת אחד או יותר מסוגי האלימות הבאים: פיזית, רגשית, מינית, כלכלית, רוחנית, איומים, בידוד והטרדה מאיימת. כיום גוברת ההכרה בכך שקיימת גם אלימות של נשים כלפי גברים, אם כי בודדים המקרים בהם קיים פחד מצדו של הגבר או סיכון לחייו.

בדרך כלל הקשר הזוגי מתחיל כקשר נורמטיבי, אולם ישנם סימנים מוקדמים שאותם ניתן לזהות כבר בשלב החיזור, המצביעים על פוטנציאל למערכת זוגית אלימה. סימנים אלה כוללים קנאה מופרזת, התנהגות אובססיבית (כגון מעקב, שיחות טלפון תכופות), חשדנות, רכושנות כלפי בת הזוג, בידוד, זלזול, ביקורת מתמדת, האשמות, שינויי מצבי רוח קיצוניים ואיומים באלימות או בפגיעה עצמית.

פעמים רבות האלימות הנפשית היא שגורמת לנזק הגדול ביותר, בצירוף הפחד התמידי מההתפרצות הקרובה והדאגה לשלום הילדים. השליטה הפיסית והנפשית שמבסס הגבר מחלישה את האישה, את בטחונה העצמי ואת תחושת הערך, העצמאות והעצמיות. אחרי שנים בהן האישה מתמקדת בניסיון לרצות ולספק את בן הזוג האלים, היכולת לרצות את רצונותיה ולהתמקד בצרכיה הולכת ומיטשטשת.

בדרך כלל קיים דפוס מעגלי בהופעת האלימות, כזה שמתחיל בוויכוח ומתפתח עד להתפרצות האלימה. לאחר מכן מגיע שלב ההתפייסות וההתנצלות, וחוזרים לתקופת רגיעה ושלווה - עד להתפרצות הזעם הבאה. השפעותיה של מערכת היחסים האלימה אינן נעלמות עם היציאה ממעגל האלימות, אלא נותנות את אותותיהן לאורך זמן.

המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה מטה בנימין הוקם לפני כשנתיים וחצי, על ידי מחלקת הרווחה של המועצה ובליווי מקצועי של "יד שרה". המרכז נותן מענה טיפולי מקצועי לכל אחד מבני הזוג, בעקבות מצוקה הקשורה לאלימות במשפחה. הטיפול מכוון לצמיחה אישית מתוך התבוננות פנימית ולקיחת אחריות, למוגנות, להפחתת הדינמיקה הזוגית האלימה, ולתיקון.

חשבתי שיהיה זה נכון לצרף דברים שכתבה אשה שסיימה לאחרונה את הטיפול במרכז. מאמרה מדבר בעד עצמו.

סיפורה של אשה שיצאה מחושך לאור

מאמר זה פונה לכל אותן נשים המביטות סביבן אנה ואנה, ולכל אשר הן פונות הן מרגישות שרויות בעלטה. אמנם חייהן מתנהלים לכאורה במסלול הרגיל – בית, משפחה, ילדים, חוגים, חברות ועוד, אבל צל גדול של עננה שחורה מלווה אותן בכל רגע נתון. בלכתן ובשנתן הן יודעות עמוק בליבן שחייהן מרים ושחורים, ומשהו מאד רע ורקוב אוכל כל חלקה טובה בהן. נשים אלו לא צוחקות באמת מכל הלב, לא מצליחות להתרומם לרגעי אושר צרופים, ולא באמת רוצות לקום לשחר של יום חדש.

אני מדברת על קבוצה ענקית של נשים שחוות אלימות פיזית, מילולית, רגשית, כלכלית או כל סוג אלימות אחר. היא יכולה לקרות בתדירות גבוהה ויומיומית או לפרקים, במועדים בלתי ניתנים לצפייה מראש. חיים בצילה של אלימות מכל סוג שהוא משמעם חיים בפחד, דיכוי והשפלה. האלימות מחלחלת לכל תחומי החיים, אבל בעיקר לנשמתה של האישה ולמקומות הכי עמוקים באישיותה. האפקט החמור ביותר שלה הוא האמונה של האישה שמנת האלימות המופעלת עליה מגיעה לה, כי היא ממש לא בסדר. היא מנסה לתקן את אופן התנהגותה, תגובותיה או דפוסי פעולתה, אבל ככל שהיא מנסה לרצות, כך רמת האלימות עולה, עד שהיא אינה יכולה יותר ובאחת מעדיפה לאבד את כל עולמה ורק לא להמשיך ולחיות בצילו של בן משפחה מתעלל. חשוב לומר שלא תמיד ניתן לצפות את ההמשך. בתחילה עוצמתה של האלימות חלשה וכמעט לא מורגשת, אולם ככל שהאישה מדחיקה מצבים ולא באמת מבינה מול מה היא מתמודדת, הצורך לרצות ולהיות בסדר עולה, ואיתו מסלימה רמת האלימות המופעלת עליה.

שמי נ', ויכולתי לכתוב שאני קורבן של אלימות על שלל סוגיה - רגשית, פיזית, נפשית ועוד. אולם אני בוחרת להציג את עצמי כמי שנפלה קורבן לאלימות קשה ויכלה לה.

במשך שנים סבלתי מהתעללות מבעלי לשעבר, אבי ילדיי. האיש שהיה כל עולמי. מצאתי כל תירוץ אפשרי כדי לתמוך בו במצוקתו, ובנו כזוג. ככל שהמצב החמיר, כך ניסיתי לגייס עוד כוחות כדי לעמוד לימינו. טיפלתי בו במסירות, השקיתי והאכלתי אותו, כיבסתי את בגדיו והחלפתי מצעיו. דאגתי לכל מחסורו ביום ובלילה. האמנתי שזו תקופה ושזה יעבור. התנהגותו האלימה, שהלכה והסלימה עם השנים, הייתה בשבילי סימפטום למצוקה שבה הוא שרוי, ולכן סברתי שאם אעזור לו לצאת מהמשברים שחווה, הכל יסתדר. חונכתי שאשה צריכה להיות לצד בעלה ולתמוך בו. שאם יש משבר – זה עובר, וששני הצדדים כנראה אשמים בו. בעיקר חונכתי שכביסה מלוכלכת לא מוציאים החוצה, ומרגע שאשה נישאת לבעלה היא בעצם תחת חסותו ואחריותו, ותפקידם של ההורים או האחים מסתיים באותו הרגע. בעצם, המסר השקט שקיבלתי ממשפחתי הוא שאין מה לערב אותם. הם לא שאלו, ואני לא עניתי. לא העזתי לחשוף את הזוועה שחייתי בה. היחידות שידעו משהו מהמתרחש, היו החברות, וגם הן צונזרו מחמת הבושה. נשאתי את מצוקתי לבד. התביישתי והרגשתי אשמה במצב. בעיקר לא יכולתי להשלים עם העובדה שכלפי חוץ אני מצטיירת כאישה חזקה ובעלת מסוגלויות גבוהות, ובבית הייתי האישה הקטנה והמפוחדת. בעצם חייתי שני חיים מקבילים.

במהלך חיינו המשותפים הונפו הרבה דגלים אדומים ושחורים, נדלקו נורות אזהרה, ואפילו נשמעה צפירה חזקה. ואני – אני סירבתי לשמוע או לראות את המציאות כהווייתה. מצאתי בנפשי כל תירוץ להיאחז במוכר, גם אם המוכר משמעו אווירת חיים קשה ומדכאת.

סימני האלימות הראשונים היו שם כבר מתחילת הקשר, בתקופת החברות, וכמובן שהמשיכו לתוך הנישואין. טונים עולים, צעקות מצמיתות, אגרוף קפוץ חובט על השולחן, או חפץ שנשבר בחמת זעם. איש לא ידע ואיש לא שמע. בעצם, יתכן ששכנים או בני משפחה כן ידעו, אבל כולם העדיפו לשתוק. שתיקת הכבשים. ואני הייתי נערה צעירה שהסתפקה במשפטים כמו "אני אוהב אותך" כדי להצדיק לעצמה שהיא נמצאת במקום הנכון ועם האדם הנכון. היו גם רגעים יפים ורגועים, והם מייד הדחיקו את הרעים והשחורים. העדפתי להתחבר לחיובי ולשכוח את רגעי ההשפלה והדיכוי.

ההחמרה התרחשה בקצב איטי אבל בהתמדה. באופן לא מאד מפתיע גם האלימות הפיזית הגיעה. הוא לא בחל ולא ריחם. הפך למטורף עם אש בעיניים. במקביל להתגברות האלימות החל להכניס הביתה אלכוהול וסמים, ואני – חסרת אונים, שבויה בידיו של אדם שאיבד שפיות וצלם אנוש והפך לחיה. לאט לאט התחלתי להבין שלא משנה מה אעשה ואיך אני אנהג, משהו רע קרה לאיש הזה, ואין לזה שום קשר אלי או להתנהגות שלי. ילדיי ואני הפכנו לבני ערובה. כל יום נראה יותר שחור מקודמו. איבדתי את הריבונות על מחשבותיי. לא ידעתי מי אני. לא הצלחתי לגייס כוחות כדי לנסות ולצאת מהבור החשוך שהייתי בו. התרכזתי בלנסות ולשמור על שגרה של עבודה ובית, ולדאוג לילדיי. בכל פעם שיצא מהבית היו לי כמה רגעים שבהם יכולתי קצת לנשום, להכניס חמצן ולאגור כוח להמשך היום. הרגעים שבהם נכנס בדלת בסיום יום עבודה (בתקופות שעבד) זכורים לי כקשים במיוחד. משמעותם הייתה שהפסקתי להיות מי שאני והפכתי לעושת-דברו ומשרתת-צרכיו. חיי הורכבו ממיליוני רגעים שנעו בין כעס לייאוש ותסכול. לא יכולתי לחשוב על שום מוצא הגיוני מהמצב.

המסר הברור שלו היה שאין לי שום אפשרות לחיות בלעדיו, והוא גם לא יאפשר זאת. בעצם, המסר היה הרבה יותר חמור – את יכולה ללכת אבל הילדים נשארים כאן. את זה אמר אדם שלא טיפל בילדיו מעולם ושלא היה מודע לשביב מהצרכים שלהם. הרי הוא היה החזק, המחליט והכל יכול, ואני – אישה קטנה כנועה וחלושה. האמנתי לו. התעלמתי מכמה עובדות בסיסיות שאיתן אי אפשר היה להתווכח, כמו למשל שאני עבדתי באופן רצוף כל השנים, ובמקביל הוצאתי תארים מתקדמים באוניברסיטה והתקדמתי בעבודה. אני זו שניהלתי את הבית ודאגתי לכל מחסורנו. אני הייתי שרת הפנים והחוץ של המשפחה, והוא היה שם רק טרמפיסט, נזרק ממקום עבודה אחד למשנהו, הסתכסך עם כל מי שבא איתו במגע.

יום אחד החלטתי לשים לזה סוף. זה קרה כשהאלימות שלו הייתה כל כך חסרת אבחנה עד שמצאתי את עצמי מושפלת על ידו מול ילדיי. החלטתי להילחם על חרותי בכל מחיר. לא תיארתי לעצמי את גובהו של המחיר שהייתי עתידה לשלם. התחלתי להתלונן במשטרה, והוא החמיר את האלימות שלו. התלוננתי שוב ושוב. הוא הובא למעצר ושופטים רחומים שחררו אותו. האלימות גברה עד כדי סכנת חיים. לא ויתרתי. במבט לאחור, אין לי מושג מהיכן שאבתי את הכוחות. מאיפה היה לי האומץ להתמודד מולו, אבל כנראה שהבנתי שזו המלחמה הכי חשובה של חיי.

הרשויות התחילו להבין שמדובר כאן באדם מאד מסוכן והתחילו להקשיב לי. בהתאמה, הקשיחו את חוות דעתם מול השופטים בכל פעם שנעצר, עד שיום אחד נעצר עד תום ההליכים, ומאז חודשים ארוכים מאד לא יצא מכותלי הכלא. זה היה הזמן שלי לאסוף את עצמי. בכוחות-על ובשיתוף פעולה של עשרות גורמים ואנשים הצלחתי להתגרש ממנו. הוא הובל לרבנות כבול בידיו וברגליו, ובסיום תהליך משפיל וקשה קיבלתי את הגט.

אולם הסיפור היה רחוק מלהגיע לסיומו. לאחר מספר שנים תקף אותי שוב, והפעם זו הייתה התקיפה החמורה מכולן. סתם כך ללא סיבה, רק מתוך פרץ של רוע ואלימות. הוא שוב נעצר ונכלא, ובימים אלה ממשיך לרצות את עונשו. משפחתו המתחסדת תמכה בו לאורך כל הדרך, משל היה מדובר באדם נורמטיבי שקצת עיצבנו אותו. בהגיעו לבית המשפט המחוזי כדי לערער על גזר דינו, הצליח לשכנע את השופטים הנכבדים בעזרת עורך דין פרטי שנכון, הוא טעה, אבל העונש מוגזם. שוב ריחמו עליו השופטים הרחומים והחנונים, ולא על ילדיי החיים בחרדה מפניו ובמתח מהיום שייצא שוב לחופשי, ובטח שלא חסו עליי. הם ניכו לו רבע מעונשו.

מאז שיצאתי למאבק על חרותי ועד היום בניתי את חיי מחדש והפכתי לאישה עצמאית, בעלת קריירה, משכילה, חזקה ובוטחת בעצמי. ילדיי שבגרו הפכו לנערים חזקים ואיכותיים. הם מוקפים בחברים אוהבים, ונחשבים למובילים בקרב חבריהם ובבתי ספרם. הפכנו למשפחה חמה ואוהבת שמתמודדת עם אתגרים, כמו כל משפחה אחרת. לא נתנו למציאות להחליט בשבילנו. יצרנו אותה מחדש. לשאלת רבים מחבריי – אינני פוחדת. אף אדם לא ייטול ממני יותר את הזכות לחיות את חיי כאישה עצמאית, חרותית, שיויונית ובעלת זכויות. אני יודעת שהכוח נמצא בידיים שלי, ויש למי לפנות במקרה הצורך.

במשך שנתיים וחצי טופלתי במרכז למניעת אלימות הקשור למחלקת הרווחה של המועצה. קיבלתי טיפול אישי צמוד ומסור ממנהלת המרכז. לא ניתן לתאר במספר מילים את תרומתו של הטיפול לתהליך הריפוי והצמיחה שעברתי. מצאתי בו אוזן קשבת, סיוע נפשי, עזרה וליווי בתהליכים המשפטיים והאחרים שעברתי, ועוד ועוד. סיפור ההצלחה שלי הוא עדות לכך שאפשר וניתן לצאת ממצבים קשים. לא היססתי לבקש עזרה. הבנתי שזו לא בושה. יתרה מזאת – הבושה כמעט והרגה אותי.

הטיפול במרכז למניעת אלימות הותאם לשלבים בהם הייתי מצויה. המפגש הראשון נערך מיד לאחר התקיפה. לא עברו 24 שעות ומצאתי את עצמי יושבת מוכה, המומה, וחבולה פיזית ונפשית, מול עובדת סוציאלית מנוסה מומחית בתחום האלימות. ניכר כי היה גיוס מלא של המערכת לעניין הזה. הייתי בהלם מוחלט, והיה חשוב לנסות ולהשיב אותי למסלול חיי ולהגיע לתפקוד מינימאלי לכל הפחות, משום שגורלם של ילדיי היה תלוי בי, וגם הם עברו טראומה לא פשוטה. בהמשך נפגשנו פעם בשבוע ולבסוף פעם בשבועיים.

שיטת הטיפול היתה בנויה בעיקר על הקשבה והדהוד. אמרתי בקול רם הכל, ופתאום התרחש משהו ענק - שני אנשים הקשיבו לי - המטפלת שלי ואני. התחברתי למחשבות, רגשות, תחושות, חלומות, אכזבות ועוד, שמעולם לא העזתי לומר אותם בקול רם, גם לעצמי. וראה זה פלא - מהרגע שמחשבה נאמרת בקול, יש לה שם וצורה ואפשר לעבוד איתה, לחזק, לשלול, לטפח ועוד. אחד הדברים החשובים שלמדתי על עצמי בכל התהליך הזה, שהגעתי למצב של דיכוי והשפלה בגלל דימוי עצמי נמוך. הטיפול נגע פעם אחר פעם בעניין הזה, עד ששיניתי את תפיסת המציאות שלי לגבי עצמי, ומאז חיי בנסיקה. הטיפול היה כולל, ולא נגע רק לתחום הצר של האלימות אלא לכל תחומי החיים, ובעיקר לקשר שלי עם ילדיי. בשעת הצורך הוא אף הורחב לפגישות משפחתיות שתרמו מאד לשיפור הקשר בין כל חברי המשפחה. קשה לסכם טיפול כה ארוך בכמה משפטים, אבל אפשר בהחלט לומר שהוא עזר לי להגיע למי שאני היום.

אלימות היא לא גורל! לאף אדם אין זכות להשפיל אדם אחר. לא גבר את אשתו או ההפך, לא הורה את ילדיו ולא מורה את תלמידיו. כולי תקווה שאם את או אתה סובלים מאלימות מכל סוג שהוא, תפעלו בכל כוחכם לצאת מזה. זה אפשרי, ואין ספק שכדאי. הוצאת הגורם המתעלל מחייכם היאהדרך החידה להרוויח את חייכם בחזרה. אדם אלים הוא עבריין הראוי להיענש על מעשיו. זכרו שרק אתם, ולא אף אחד אחר, אחראים לגורלכם, ורק אתם יכולים להילחם את המלחמה על חייכם.

----------------------------------------------------

תודה לאשה המופלאה שכתבה את הדברים.

לפניות למרכז טלפנו 0525666271, (ניתן לשלוח (sms.6487189-02  והשאירו הודעה, או שילחו פקס 9400517-02 הטיפול כרוך בתשלום סמלי.

נגה הכהן היא מנהלת המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה מטה בנימין