בשבת פרשת נח עברו דרך שער היישוב טלמון קבוצת רוכבים על אופנועי "הארלי דיווידסון" שבקשו לטייל באזורנו. לצורך כך הם יצרו קשר עם איש ביטחון שהוא תושב היישוב, ושאלו אותו אם בשבת יינתן להם לעבור דרך שער היישוב טלמון. הוא הפנה את השאלה אלי, ואמרתי לו שמאחר ושער היישוב מהווה גם כניסה לכביש ראשי המחבר בין מערב ומזרח בנימין, מזה שנים שמנהגנו לנתק את השער מהחשמל בערב שבת, כדי למנוע חילול שבת בפתיחת השער עבור אלה הנוסעים בכביש זה גם בשבת (כגון הורים של חיילים המשרתים בבסיס צבאי קרוב), ולכן גם האופנוענים יכולים לעבור בשער זה בשבת. גם גם לשאלתו הנוספת - אם אצטרף לקידוש שהוא רוצה לארגן להם, השבתי בחיוב.

דבר המפגש עם הקבוצה והקידוש פורסם ברבים, וגרם לתגובות שונות. היו שבירכו על היוזמה וראו בה מעשה של קידוש השם, והיו שחשבו שהמעשה הוא חמור כיוון שהעביר מסר של לגיטימציה לחילול שבת.

הנהגה בצנעה, הנהגה בפרהסיה

מכיוון שרבים מתושבי בנימין נחשפו לאירוע, אני מבקש לשתף את הציבור בשיקולים שהובילו להחלטה של קיום הקידוש. את הדברים כתבתי גם לתושבי היישוב טלמון בעלון היישובי הפנימי.

לפני שאשיב לגופו של מעשה אקדים שתי הקדמות קצרות. ראשית, אירוח האופנוענים אמור היה להיות בצנעה, ובתמימותי חשבתי שכך באמת יהיה, ולא הערכתי שהדברים יגיעו לידי פרסום ציבורי כל כך רחב. חשוב להדגיש שלפעמים יש הבדל בין הנהגה של רב בצנעה לבין הנהגה בפרהסיה, וכמו שאמרו בגמרא (חולין טו, א) על האמורא רב שכאשר היה פוסק לתלמידיו היה פוסק להקל, אולם לרבים היה פוסק להחמיר. טעם הדבר, כיוון שבציבור יש גוונים שונים, ומה שיכול להיות ברור בין תלמידים, עלול להגיע למקום לא נכון כאשר הדברים נאמרים בפני הציבור. לכן יכול להיות שאם הייתי מודע לפרסום הרחב הייתי מחויב לשקול את מעשיי גם לאור הנתון הזה. שנית, אני מקווה שברור לכולם שאין לפנינו דיון על איסור הלכתי הקשור להלכות שבת, שהרי לא פסקתי להם שמותר לנסוע בשבת כדי לחוות אווירת קידוש ביישוב טלמון, וגם לא פתחנו להם את השער בשבת באופן שיש בו איסור הלכתי. מדובר בקבוצה שבלאו הכי תכננה לנסוע באזורנו ביום השבת, וההצעה הייתה שהם יעצרו ביישוב כדי לשמוע קידוש ודבר תורה על הפרשה. כששאלו אותי אם זה מותר ואם אני מוכן להיות שותף, הבעתי את הסכמתי.

ומה בכל זאת צריך עיון. באירוח מחללי השבת לקידוש יש לכאורה לגיטימציה לחילול שבת, וכבר דנו הפוסקים אם מותר לכוון נוסע המחלל שבת שטעה בדרכו, ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו, יח) אסר משום שיש בזה מסייע בידי עוברי עבירה, וכך גם הסכים בספר ילקוט יוסף (ח"ב עמ' קפ). ואף שיש אומרים שהגרש"ז אויבראך זצ"ל הורה להתיר, כדי שהנוסע ימעט באיסור נסיעה בשבת, וכך סובר גם הרב סולוביצ'יק (נפש הרב ליקוטי הנהגות אות יז), אולם דיון זה אינו נוגע למקרה שלנו, שהרי אנו לא סייענו למחללי שבת אלה לנסוע, ולא הדרכנו אותם או כיוונו אותם בנסיעתם בשבת. כל מה שנעשה זה עצירה בדרך והזמנה לקידוש.

לקרב לדרך האמת

לכן לכאורה נראה נכון יותר אולי לדמות את הנידון שלנו לסוגיה הלכתית הקשורה להזמנת מחללי שבת לסעודת שבת, או לשאלה אם מותר לקיים בשבת בר מצווה או ברית מילה בבית הכנסת כאשר ברור הוא שרבים יגיעו ברכבם בשבת. הצד לאסור הוא משום שיש בזה לכאורה הסכמה לגיטימציה וסיוע לחילול שבת, ומטעם זה אסר האגרות משה (או"ח סימן צט) הזמנת מחללי שבת לבית הכנסת כשיודע שיחללו שבת עבור זה. ואף הוסיף וחידש שיש בזה משום איסור של מסית לחלל שבת. כמו כן, ידועה בהקשר זה אמירתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "מעבירה לא תצמח מצווה" (חישוקי חמד פסחים כב). ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח יו"ד סימן רנו) אף כתב שיש בזה משום חילול ה' כאשר חילול השבת עבור בית הכנסת נעשה בפרהסיה.

אולם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שנח) כתב להתיר הזמנת מחללי שבת לסעודת שבת וביאר שכל שהכוונה היא לקרב לדרך האמת אין בזה משום איסור, ובלבד שיאמר להם שמעדיף הוא שלא יחללו שבת. והרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ח"ה סימן כב הערה 1) טען שבהזמנה שהיא אמירה בעלמא, אין משום מסייע בידי עוברי עבירה, שכך עולה מדברי הגרש"ז (מנחת שלמה ח"א סימן מד), ולכן כל שכוונת המזמין היא לקרב תחת כנפי השכינה ורק המוזמן מתעקש לחלל שבת אין בזה גם משום מסית. וכן נקט להלכה הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב סימן ד) שכתב: "להציע לו מקום לינה קרוב למקום באופן שלא יצטרך כלל לחלל שבת, ואף אם לא יקבל את ההצעה אין חייבים להגיד לו שיימנע משום כך לבוא, וגם אין צריכים להזהיר אותו שיסע ברכב".

ועדיין המקרה שלפנינו קל יותר, שכן אנו לא הזמנו את מחללי השבת לטלמון, אלא הם באו מעצמם. האם במקרה זה יש חילול ה' בהזמנתם לקידוש? האם במקרה בו אנו לא מעורבים בנסיעת האופנוענים, יש דין של מסית ומדיח אם הם עוצרים ושומעים דבר תורה על הפרשה?

הרבנים של שכונת הבוכרים

אולי אפשר לומר שיש בזה טעם לפגם. שמעתי אומרים שזה דומה לאלה המוגדרים "דתיי מחמד" שתמיד מנסים להיות נחמדים בפני פורקי עול תורה ומצוות, ואולי הגיע הזמן שנפסיק להיות נחמדים ונצעק בקול רם וברור: "שבת"! "היום יום שבת!".

על כך אשיב בסיפור. לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מאדם שאינני מכיר שטען כי אחד מאותם אופנוענים עובד אתו, וסיפר לו על קבלת האורחים לה הם זכו בטלמון. לאור התיאור של חברו, היה חשוב לו מאוד להתקשר אלי, ולומר לי את הדברים הבאים: "יש כאלה שצועקים שבת וזורקים אבנים. יהודים אלה מצליחים אולי לפגוע בגוף של מחללי השבת אבל לא יותר מכך. אתם, האנשים בטלמון, זרקתם אבנים על מחללי שבת, אולם לא מדובר באבנים של אבן, וגם האבנים שלכם לא פגעו בגופם של האנשים. אתם, בהכנסת האורחים שלכם, זרקתם אבן שכתוב עליה שבת, והצלחתם לפצוע למחללי שבת אלה את הלב הפנימי ולגעת בתוך נשמתם".

אנו נמצאים בעידן של סטראוטיפים חברתיים קשים, שנאת חינם, חשדנות ומקובעות חברתית ותרבותית. הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סימן לה) חידש שמותר לתת אוכל לאורח שאינו מברך כדי שלא לגרום לריחוק מעולם התורה על ידי התנהגות לא הולמת. כל מטרתנו הייתה לקרב, ולומר להם שהיום הוא יום שבת. אלא שעשינו זאת בדרך שהיא לא מקובלת בדרך כלל, ועל כך אני מוכן לקבל את הביקורת.

אני מודה שבהתלבטות כיצד להתייחס לאופנוענים העוברים ביישובנו ביום השבת - דמותו של אברהם אבינו עמדה לנגד עיני, וכאשר פנה אלי יעקב דולב (שמגיע לו את כל הקרדיט על המפגש עם הקבוצה), אמרתי לו, מה לדעתך היה עושה אברהם אבינו? היה מכניס אותם אל האוהל או היה צועק להם "שבת"? אברהם אבינו הכניס עובדי עבודה זרה לאוהלו, אלא שדאג כי בסופו של הארוחה הם יברכו את מי שאמר והיה העולם. כך גם אנו השתדלנו לעשות. מי שהיה ברגעים המרטיטים והמרגשים של הקידוש שהיה תחת הסככה, ראה יהודים שהם כל כך רחוקים מתורה ומצוות, והם כל כך מבקשים להיות קרובים למי שאמר והיה העולם.

ואם הגעתם עד לכאן, תרשו לי עוד מילה אחת לסיום: ברצוני לשתף במה שאמר לי אחד מתושבי בנימין. לטענתו, ברוב היישובים בבנימין לא היו מאפשרים קידוש בשבת לאופנוענים, ולמה? כי לדבריו בטלמון יש רב ספרדי, ובשאר היישובים הרבנים הם לא ספרדים. אני מחיתי בו על הדברים, כיוון שאני יודע שיש רבנים שהם לא ספרדים שהזדהו עם הזמנת האורחים בטלמון, וישנם רבנים ספרדים שמחו על כך. אולם אני לא יכול להתעלם מחוויות הילדות בשכונה בה נולדתי - שכונת הבוכרים בירושלים, ומה שראיתי כילד וכנער מתבגר, כיצד בשבת רבנים ספרדים מכבדים מכילים מחבקים ודואגים להכנסת אורחים של מחללי שבת, ועושים זאת באהבה כל כך גדולה ובאופן כל כך טבעי ופשוט. אולי חוויות הילדות הללו גרמו גם לי להתייחס למפגש עם האופנוענים באופן דומה.

יהי רצון שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה ושלא תצא תקלה תחת ידנו.