זו לו רק הפעם השלישית שהוא נמצא במשרדו החדש במשכן הכנסת, מאז היבחרו לח"כ מן המניין. כורסת העור השחורה והנוחה מונחת במקומה מול שולחן משרדי מרווח, ממתינה לו בשקט. לצדה דגל המדינה מגולגל על עמוד. ימים לא רבים לאחר הבחירות אני מגיעה אל משכן הכנסת לפגוש את הח"כ החדש מבנימין, מוטי יוגב, שעזב זה עתה לכבוד תפקידו זה את לשכת סגן יו"ר המועצה. אם ציפיתי בהגיעי אל הכנסת לפגוש בתכונה של עשייה, לשמוע רחש בלתי פוסק של קולות מחוקקים חדשים, ולהיתקל בפנים המוכרות מן העיתון או מן המרקע ממהרות לעוד ישיבה או פגישה דחופה, הרי שהד צעדיי הנשמע היטב בחלל האולמות הגדולים והריקים כמעט בישר לי בבהירות שעדיין לא נכנסו כאן לשגרת עבודה, ועוד חזון למועד.

אחרי המעבר בעמדות השמירה הכפולות והבדיקות המדוקדקות, הצעידה במסדרונות הארוכים והרחבים המחופים שטיחים אדומים מקיר לקיר נדמית בעיניי קלילה ומשחררת. השמות על השלטים הקטנים הניצבים על הקירות כמו קורצים אלי בחיוך בחלפי על פניהם, מבצבצים מבין הדלתות והמעברים, נותנים תחושה של מכרים ותיקים: 'ח"כ אורי אורבך', 'ח"כ אורית סטרוק', 'ח"כ מוטי יוגב'. עד כמה אנחנו, ציבור הבוחרים, מכירים באמת את חברי הכנסת שלנו, עולה במוחי השאלה המתבקשת. אמנם אנחנו מוצפים במידע ובבליל של עמודי חדשות ומילים כתובות, הצהרות והחלטות מדי יום. ובכל זאת, קשה להימנע מהמסקנה שהמידע המהמם אותנו מתעתע בנו עד מאוד.

עד כמה שמציאות 'הכנסת' ברגעים ראשוניים אלו נדמית בעיניי כמגדל שן, והמחשבה המטרידה על ניתוק הנבחרים מהעם מהדהדת בראשי, יוגב מפתיע אותי בפשטותו, בקשר האישי והחם עם סביבתו, בדאגה לפרטים הקטנים. הוא נכנס למשרדו עם כוס שעליה תמונת מליאת המועצה בבנימין שניתנה לו כמתנת פרידה, ומפקיד אותה למשמרת בידי נטע, העוזרת המיומנת שלו, שלא על מנת לשתות בה. דווקא נוח לו מאוד עם הכוס החד פעמית השברירית. את הכוס המוצקה הוא מעניק לה כדי לאכסן בה בנוחות כפיות חד פעמיות, ללא חשש קריסה מזדמנת של הכוס. רגעים קצרים לאחר שאנו פותחים בשיחה והוא מתעניין בעיקר במשפחתי, במה עוסק בעלי ועוד כהנה וכהנה, שולף יוגב חוברת כרוכה ומרשימה ובה המטרות שהציב לעצמו לקדנציה הקרובה. מסתבר שעבור יוגב המועד הגיע זה מכבר, וחזונו כתוב אחד לאחד על דפי החוברת. "אכפת לי מהרבה תחומים", הוא אומר בלהט, ואם נרצה להגדיר את טווח הנושאים המגוונים הטורדים את מנוחתו, הוא יאמר בחיוך: "מהוצאת האריתראים מתל אביב ועד בניין בית המקדש".

חלומות ילדות

עם מוטי יוגב (57) ניתן בנקל להיתפס במלכודת תדמית הלוחם הקשוח. עברו הצבאי העשיר, דבריו הנחרצים, גובהו הרב וכתפיו הרחבות אינם מעידים על אופיו באופן שלם. פעמים רבות בשיחה הוא עובר לדבר בלשון רבים: "עשינו", "נעשה", כמו מנסה להצניע את פעלו ושאיפותיו. כתפיו מתכנסות פנימה וראשו מורכן מטה בעדינות. צלילה לעומק אישיותו של יוגב מעלה אל מעל לפני השטח את המניעים העמוקים יותר לפעילות ללא הפסקה של עשייה ציבורית, וגם עצב חשוף או שניים המותירים שובל של פגיעות עדינה. סיפור חייו של יוגב משלב היכרות עם דמויות עוצמתיות כשל בן דודו חנן פורת ז"ל, והוריו וסביו – שהעניקו לו דוגמא אישית לנתינה למען הזולת ועשייה ציבורית; רבני הציונות הדתית שליוו אותו לאורך דרכו הארוכה בצבא הקבע ובבני עקיבא כמזכ"ל; וכן רשמים עמוקים מהפינוי מחבל ימית וגוש קטיף שאותו הוא מגדיר "פשע מלחמה". גם מותו של בנו כבד מאוד על ליבו, והמאבק האלים בעמונה שממנו חזר פצוע ודווי לב. כל אלו ועוד נחרטו בנפשו של יוגב והותירו בו את חותמם, ועימם מסקנותיו לעתיד. יוגב נושא עמו משפטי מפתח שנאמרו לו אחרי משברים שחווה בחייו, ושולף אותם מזיכרונו בכל פעם שהם משלימים את המסר שאותו הוא רוצה להעביר. נדמה כי עבר הווה ועתיד שלובים בו היטב, ולכל אחד מהם הוא מעניק את הרצינות הראויה.

ילדותו של יוגב עברה עליו בעיר חיפה, בשכונת נוה שאנן שסביו היה בין מקימיה. הוא גדל להורים שהיוו עבורו דוגמא אישית: אביו כראש שירות המבחן לנוער בחיפה והצפון, ואמו שהייתה ראש מחלקת ההדרכה הראשונה בבני עקיבא. כילד בחיפה הוא נחשף למציאות המעורבת של דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, מה גם שבשלב זה עדיין לא התוודע למורכבותו של נושא ערביי מדינת ישראל ובכלל. הוא מעיד על עצמו שגדל עם מחויבות גדולה להמשיך את הדרך של הוריו וסביו, ילד המחפש תדיר איפה ניתן להתנדב ולתרום. אך דווקא חלומות הילדות שלו מעידים על חוסר היומרנות שבו ועל כך שכל תפקידיו – בכירים ככל שיהיו, אינם מובנים מאליהם עבורו. "החלומות הראשוניים שלי", מספר יוגב בביישנות מה, "היו להיות נהג אוטובוס, ושיהיה לי קיוסק, כמו כל ילד". הוא לא תיאר לעצמו כי יישב יום אחד בכיסאו החשוב דהיום. "גם בצבא, כאשר חשתי ביטחון בתפקיד שאותו מילאתי, זה היווה עבורי את המקפצה והביטחון להמשיך ולהתמודד על התפקיד הבא. כך משנה לשנה, גם בבני עקיבא (שם שימש כמזכ"ל), וגם במועצה בבנימין. כשהייתי קטן לא אמרתי לעצמי שאהיה רמטכ"ל או ראש הממשלה", הוא מסכם בענווה.

לא אלוף המחוקקים

השיחה שלנו אמורה היתה להיות נסובה סביב נושאים אישיים ומתובלת בקמצוץ של פוליטיקה ותו לא. אך בסופה הבנתי שלא ניתן להוציא את הפוליטיקה מיוגב ומההקשר שהביא אותו אל כיסאו: אידיאולוגיה שלא נותנת מנוח. על כל משפט אישי קצר הוא מעניק דקות ארוכות של דברי תורה וציטוטים מן המקורות שהותאמו לעולם העשייה שבו הוא מצוי היטב. הכנסת, שאותה הוא מכנה "הדירקטוריון של המדינה", היא אמצעי להשגת המטרות, למרות שלא תמיד עשתה רושם טוב על יוגב, שחש שאפשר וראוי היה לה לעיתים להיות אחרת: "בסוף התפקיד כמזכ"ל בני עקיבא חשתי שהמציאות הפוליטית יכולה היתה להיות טובה יותר. ההתנתקות והמאבק בעמונה העצימו את העניין. הקמנו עם הרב משה הגר והרב אליעזר שיינוולד גוף של קצינים למען ביטחון ושלום. התרוצצנו פה בכנסת וחשתי שחברי הכנסת בחלקם לא ראויים. פגשנו אנשים לא רציניים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם. כדי להיכנס לדירקטוריון קטן כמו החברה לפיתוח הרובע (שבעבר עמד בראשה) מילאתי טפסים בעובי של ספר. בכנסת, הדירקטוריון של המדינה, יש אנשים שלא עברו את הסינון הזה". על אף שבשלב זה שבו אנו נפגשים עדיין לא נסגרו רשימות הקואליציה והאופוזיציה, וודאי שעוד לא ידוע אם מפלגת הבית היהודי שאליה הוא משתייך תיכנס לממשלה בכלל, ברור ליוגב כי שר הוא לא יהיה. בתור חבר כנסת, יש לו תכניות 'עשה' רבות וגם תכניות 'לא תעשה': "ברור לי שאני לא הולך להיות אלוף המחוקקים. בישראל יש איזו תחרות חקיקה שמביאה לזילות וחוסר מיקוד בעיקר. זהו רצון יומרתי. צריך לחוקק מתי שצריך".

חברי כנסת חשים צורך להעביר חוקים רבים, ועשייתו של ח"כ נמדדת בארץ לפי מספר החוקים שדחף להעביר. אולי העובדה שאין לנו חוקה מוסדרת ואנו מדינה בהתהוות היא זו שמביאה לחקיקה אינטנסיבית כזו?

"יש פה פער בין אלו שרואים את חצי הכוס הריקה לבין אלו שרוצים לראות את היותר מחצי שמלא. יש פה דברים רבים שצריך לתקן, כמו הוזלת מחירי הדיור, מוצרי יסוד, שכר לימוד. אני מקווה שנצליח לשמור בתוכנו על האחדות גם בזמן חלוקת הכופתאות", הוא אומר ומתכוון כמובן לאחדות המפלגה בעת חלוקת התיקים. אך כשיוגב מדבר על שינויים נחוצים הוא מתכוון בעיקר לשינוי ביחס של נבחרי הציבור כלפי התפקיד שניתן להם וכלפי העם שהם שליחיו: "לפני הפינוי מעמונה, ניסינו לעשות הכל כדי לאפשר דיבור אחר. לא היה לי תפקיד רשמי, התרוצצנו סתם כאנשי ציבור. אחרי ניסיונות הידברות ארוכים ובקשות לקבלת ארכה לשם התדיינות ומציאת עמק השווה בהידברות ולא בכוחניות, אמר לי השר בראון: 'שלטון לא מדבר עם נתיניו, שלטון מצווה לנתיניו'. קלטתי את הסרקסטיות שלו, ואני שמח שאנשים כמותו לא נמצאים בהנהגה הציבורית".

הביאו את היום

מתוקף תפקידו כמזכ"ל בני עקיבא יצא לו להיפגש לא פעם עם מנהיגים מהצד השני של המתרס. מפגשים עם מנהיגי תנועות הנוער החילוניות כמו 'הנוער העובד והלומד' סייעו בידו להבין מדוע דווקא "אנשים אידיאליסטיים מאוד כמותם", לדבריו, נמצאים בייאוש גדול, ומתוך כך לשרטט את התהליכים התלת-ממדיים שעוברת החברה החילונית: "כתוצאה מחוסר אמונה ומחוסר חיבור לשורש, קורים שם שלושה תהליכים: ראשית, ייאוש גדול. אתה יכול לשבת ביום שטוף שמש בלב תל אביב, אצלם, בהנהגת התנועה הארצית, והמזכ"ל יספר לך שהוא החליט לא להביא ילדים לעולם ולהתחתן 'כי זה לא אחראי ללדת ילדים לעולם כזה שחור'. התהליך השני שמתרחש אצלם – הוא עדכון של הערכים הלאומיים לערכים אוניברסליים של הומניות, אבל מעבר לזה, וזה השלישי, הם מתנתקים מערכים יהודיים והתיישבותיים וכך אנשים גדלים עם פחות קשר חי עם העם. את הייאוש הזה, אומר יוגב, שמעתי במסדרונות הכנסת. "אין פרופורציה בין ייאוש לתקווה של איפה היינו לפני 70 שנה והיכן אנו היום. הוריה של אשתי הגיעו ארצה כניצולי שואה ועמדו תחת החופה ללא הורים לצדם. כיום בתמונה משפחתית עומדים סביבם מעל ל-70 נכדים", הוא אומר ומוסיף לתאר את ההבדל התהומי בין תפישת העולם שממנה הגיע לזו שנתקל בה במסגרת מפגשים עם תנועות הנוער הלא דתיות, על תפישת המשפחה בישראל: "הקומונריות ובנות השירות היו אחוזות הלם אל מול הביטויים ששמעו מהצד השני כלפי הנישואים החופשיים, ועל החד-מיניים". יוגב, שזכה לסכם את המפגשים, הוכיח את בעלי הדעות הללו ברמז עבה: "אמרתי להם שהשליחות שלנו בעולם היא להוסיף חיים, וחלק מצורות החיים הללו שאתם מביאים פה – לא יכולות להביא חיים. מי שעוצר בשלב הזה הוא אגואיסט. הוריו הולידו אותו, גידלו והתאמצו בחינוכו. העולם לא נגמר בנו". החינוך הציוני דתי עבור יוגב הוא מרכיב עיקרי בתרכובת שהוא מאמין שתציל את המדינה מהתדרדרות, ואת עם ישראל משקיעה בתהומות הייאוש: "החינוך הציוני דתי בנה ובונה את חוסנו של עם ישראל", הוא קובע, ולמראה גבותיי המורמות הוא אץ לפרט: "מספר המשפחות הנבנות בישראל וחוסנן, ההתנדבות לקצונה, בכל מקום ובכל תפקיד שבני המגזר לוקחים בו חלק, החל מאחיות בבתי החולים ועד מדענים באל-אופ ובתעשייה הצבאית, כולם מגיעים ותורמים ביותר מסירות וביתר אחריות. בנות דתיות המשרתות ב-8200 (יחידת ההאזנות של חיל המודיעין) עושות את תפקידן באחריות גדולה יותר, כי הן חונכו ליותר אכפתיות. הליבה הזו בונה את העם והמדינה. הגברת השפעתה של הרוח הציונית-דתית זו אבן יסוד גם כדי להביא קול אחר לקולות הייאוש", הוא אומר בנימה משכנעת.

גם המאבקים המרים שחווה, פינוי ימית וגוש קטיף והמאבק בעמונה, נטעו בו לקחים שהוא ממהר לשתף, וגם הם קשורים לתקווה שהוא תולה בבני הציונות הדתית: "הלקח המרכזי שלי מימית היה שאין מצב לנצח את עם ישראל. מרכז כוחות העשייה שלנו צריך להיות לתודעה והסברה, ולא בכוח ובהתבצרויות, וודאי לא בפגיעה בחיילים ובשוטרים, שהם אחינו ובנינו. יש להעביר את העולם התודעתי הזה של הציונות הדתית, ויש ומצבים שצריך להתמקם על סטטוס קוו שהחברה יכולה לחיות אתה. אנו מצווים להשתדל עד מקום שידינו מגעת", הוא אומר בהשלמה.

השראה למנהיגות אחרת

יוגב הוא יציר כפיו של הציבור הציוני דתי. שילוב של איש צבא ומעשה עם זיקה ברורה והדוקה אל עולם התורה. החיבור שלו לרב צבי יהודה זצ"ל והרב אברהם צוקרמן, יחד עם דמויות כמו אל"מ דרור וינברג הי"ד שאותו הכיר בשירות הצבאי, ואליו היה קשור מאוד, הוליד אצלו תפישת עולם אחרת מזו המקובלת במסדרונות הכנסת. הקשר המיוחד של יוגב עם בן דודו חנן פורת ז"ל, תרם אף הוא לגיבוש ראייה תהליכית, התמקדות בטוב ובסירוב תמידי שלא להרים ידיים לרגע.עוד בילדותו הוא בילה חופשות ארוכות בכפר פינס, מקום מגוריה של משפחת פורת, ועיניו היו נשואות אל בן דודו שהיה גדול ממנו בעשר שנים. "היתה בו הגאונות שהיתה לסבא המשותף שלנו, ועבורי הוא היה מודל לחיקוי", הוא אומר על חנן פורת ז"ל וחושף מעט מן החוויות המשותפות עם בן דודו האהוב: "במאבק על ימית, שימשתי כנהג עבורו בשליחויות שלו. בעודנו נוסעים בדרך הוא שואל אותי במה אנו עוסקים בישיבה, ואני שבקושי זכרתי את דף הגמרא עניתי לו בחצי גמגום שנכנסו לתוספות. הוא מיד ירה את דף הגמרא והתוספות בעל פה על המקום בסוגיה שבכלל לא עסק בה באותו זמן". על פינוי ימית הוא מספר דרך חוויותיו עם פורת, שהיוו עבורו כך נראה, השראה למנהיגות אחרת, פורצת גבולות ועם זו מקבלת את המקום בו נמצא עם ישראל: "ביום האחרון לפני הפינוי, כשחשבנו שעוד ניתן להציל וה' יעשה את הטוב בעיניו, החלטנו חנן ואני, שניסע מימית לתל עדשים – ביתו של רפול שהיה הרמטכ"ל. רצינו שיגיד לממשלה למחרת בבוקר שלא צה"ל הוא זה שיבצע משימה כזו. התקשרנו מהדרך מקיבוץ עלומים לאשתו והיא הזהירה אותנו שלא נבוא, כי רפול גם ככה ישן מאוחר הלילה ולמחרת בבוקר צריך להטיס את מטוסו הקל לתל אביב. חנן אמר לה שנגיע לקראת 1:00 בלילה. הגענו לתל עדשים ב 12:45, דפקנו בדלת וחנן החל משכנע את אשתו שתעיר אותו. הוא ישב אתנו שעה ונתן לנו מוסר על כך שאנחנו לא נגיד לו מה לעשות וצה"ל יבצע כל משימה שמוטלת עליו. הבנו שלא הצלחנו בשליחותנו וירדנו חזרה לימית. אין לי מושג איך הצלחתי לנהוג כך, הגענו בארבע לפנות בוקר – ישר ליום הפינוי. חדרנו את מחסומי החיילים כדי להיכנס". הזמן שבילה יוגב עם חנן ז"ל עיצב את אישיותו גם במישור התורני-רוחני. זיכרונות חיים משעות לילה מאוחרות של לימוד בחברותא עמו ("חנן היה נרדם ופוקח עיניים וממשיך בדיוק מאותה נקודה בה היינו") ומיכולת זיכרון אדירה ("באחד מימי הפורים הוא השתכר ועלה על השולחן והחל לצעוק את כל ה'ילקוט שמעוני' בעל פה עד שנפל שיכור כהוגן"), ומסכם את החברות כקשר של "חוויות רבות בעיקר במאבקים על ארץ ישראל, אבל לא רק".

חופשי לדבר

יוגב נמצא כעת במקום המאפשר לו לבטא את דעותיו בחופשיות מסויגת. על החבל הדק שעליו מהלכים פוליטיקאים הוא צועד דווקא בנינוחות, בעיקר לאחר שנים של שירות בצבא שבו צל דעותיו הפוליטיות העיב לעתים על קידומו בתפקידים: "כיום אני חושש פחות מלהתבטא כדי לשמור על אחדות. כשהייתי בצבא השמאל היה חזק מאוד וחששתי הרבה יותר להתבטא באופן פומבי נגדו". את המציאות של איש ימין בצה"ל באותם הימים הוא מדגים בסיפור: "מפ"ם והעבודה שלטו אז ואני זוכר את שולמית אלוני יושבת במכללה לביטחון לאומי שאליה הגיעו כל הזמן פוליטיקאים לדבר על דעות, מרימה רגליים, נשענת לאחור ואומרת: 'או! פה אני יכולה לדבר חופשי!' חשבתי בליבי: מי אמר לך שהקצינים מחזיקים בדעתך? זה הסביר לי איפה אנחנו נמצאים. בכמה פעמים שכן העזתי להביע עמדות זה פגע בקידום", אומר יוגב שהשתחרר לאחר 23 שנים בקבע בדרגת אלוף משנה. "בצה"ל עצרתי את עצמי כל השנים מלהתבטא באמונות ודעות כדי למלא את המשימה". אך כנראה ששנים של איפוק וניסיון לשמור על טוהר מידות עיצבו את תבנית דיבורו של יוגב, וגם כשנראה כי בן שיחו יזדהה עם אמירותיו שכנגד, הוא משתדל לחסוך את שבט לשונו בדיבור על בעלי הדעה המנוגדת אליו. "אחרי ההתנתקות ועמונה הטחתי בבוטות ביקורת כלפי אנשים מסוימים. ההתנתקות, שהיתה פשע מלחמה, יצרה אצלי קושי נפשי עמוק כואב מאוד. היו תקופות שהתקשיתי לעצור טרמפים לחיילים במשך חודשים ארוכים, ואני אלוף משנה. כפצוע של עמונה לא יכולתי פיזית במשך שנתיים להירתם למשימות צבאיות". אך למרות השבר, יוגב מצא מזור ושורש לצמיחה בעזרת משפט שאמר לו דוד מבוגר בשם משה בן צבי מקיבוץ סעד: "בשיחות עמו שיתפתי אותו במשבר שאני חווה. הוא אמר לי שאם לא יודעים כיצד להמשיך כתוצאה משבר, אז פשוט עושים מעשים טובים. לקח לי שניה לקלוט שהאמירה הזו היא דבר ענק. מאלול ועד חנוכה שאחרי ההתנתקות האמירה הזו הדהדה בשיחות אתו והלכתי לכיוונים של חסד ועשייה טובה כמרפא לנפש. הנחלתי את העצה הזו לאחרים, כדי שיוכלו גם להתאושש מהמכה הזו".

איך מנהיג צומח

השכול מכסה את פניו של יוגב בדוק של עצב. נדמה, כי מכל ניסיון חייו העשיר והאידיאולוגיה שבה הוא מתעטף, ההתמודדות עם בנו שאותו שכל בתאונת נשק במהלך שירותו הצבאי, מניעה אותו לפעול יותר, טוב יותר. "אשתי, רחל, אומרת שיש לנו עשרה ילדים שאחד מהם גר בהר הרצל", הוא מעיד ומספר על אמו שהעניקה להם משפט מפתח שאתו הם חיים, קמים בכל בוקר ובוחרים בחיים מחדש: "לא לשכוח, לא לשקוע". "שעה לפני ההגעה לכנסת", אומר יוגב המתגורר ביישוב דולב, "רצתי להר הרצל. זו תחושה שזה חלק ממך וחלק מחייך". את ההתנערות מהאבל שממנו יצאו לחג החירות הוא זוקף לזכותו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וגם פה כרוכה סגירת מעגל עם דמות חשובה מאוד בחייו של יוגב, אל"מ דרור וינברג, חברו הטוב שנהרג ימים ספורים לאחר מות בנו שלו. "יום השלושים אצלנו נגדע בערב פסח בה' בניסן. אותו ערב פסח התקיימה הברית של בנו של דרור הי"ד שנקרא דרור נחמיה. הברית התקיימה בזמן שריפת חמץ. אחרי הברית הלכנו לרב אליהו שרצה להגיע לניחום ולא יכול היה. נכנסנו אליו ושם הוא גער בנו (יש עניין לגעור באבל שיצא מאבלו): זהו זה, זה נגמר! יוצאים מזה, מהר להתגלח לקראת החג. ל'יוצאים מזה' שלו היתה עוצמה. המציאות היא שבשנת האבל הראשונה יש פחות כוחות חיים, והיום אנו מנסים להתמלא גם מזה בכוחות חיים להמשיך ולעשות". ילדיו של יוגב, שבעה בנים ושלוש בנות בטווח גילאים של בין 15 ל-35, על שלל עיסוקיהם, הם מקור גאווה עבורו, אך גם כאן הוא מתאר אותם בפשטות ובמחויבות לדרך. "הבן הגדול עדיין בקבע, ויש לנו בן שהוא בוגר גולני ואגוז, אחד שהוא סמ"פ בצנחנים, והשאר עוסקים בחינוך מיוחד ואוכלוסיות מיוחדות. אחת הבנות מנהלת מתפרה לתעסוקה שיקומית". לאחר שנים ארוכות שבהן ילדיו נשארו מחוץ לתמונת עיסוקיו של אבא מתוך בחירה, במערכת הבחירות האחרונה הם התגייסו לעזור במשימה, כל אחד לפי תחומו ורצונו. "הדור הצעיר רק נעשה טוב יותר", הוא אומר ומדגים כיצד תהליך מתן אמון בנוער שהחל בביתו שבו גדל, המשיך בבני עקיבא, ואחר כך במועצה בבנימין: "כילד חשתי זאת מסבי, הוריי ומוריי, ומדריכי בבני עקיבא, שטיפחו אותי מאוד. כך גם השתדלתי לעשות בתפקידיי – לגדל ולטפח את הדור הבא. בבני עקיבא חתרתי להקים את הנהגת הנוער, והתנגדו לכך, כי היו אנשים שרצו להחזיק את השליטה בידיהם. בהיכרות עם אבי רואה מצאתי אדם עם המון סבלנות ביחסי אנוש וגם עם יכולת ניהול וראיה ציבורית, ניהול משברים וגישור עליהם. גם הוא פועל לקידום ההנהגה הצעירה כי זה סדרם של חיים. במועצה בבנימין אנשים עובדים מתוך אידיאולוגיה כאיש אחד בלב אחד, ולא מבזבזים זמן על פוליטיקה פנימית, פנויים נטו לעבודה. אני לא בטוח שכך זה בבניין הזה", הוא אומר בחיוך.