ב-14 השנים האחרונות פקדתי כ-60% מיישובי המועצה האזורית מטה בנימין, במסגרת היותי אנתרופולוג יישומי במכון אתוס, שתחום המחקר העיקרי שלו הוא צעירים, נוער וילדים. החל משנת 1999 לערך התחלתי להגיע לישובי המועצה, בדרך כלל כמרצה לנוער, להורים, או לאנשי מקצוע מתחום החינוך הנוער והרווחה; בכל צורות היישובים הקיימים בה. לעיתים השתתפתי בפרויקטים ממושכים יותר שכללו מספר מפגשים.

את בני הנוער של בנימין אני פוגש גם במוסדות חינוך ברחבי הארץ שאליהם אני מגיע. בעקבות פגישותיי קיימתי מאות שיחות אישיות עם הורים, נוער ואנשי מקצוע במועצה, חלקן מייד בתום הרצאה, וחלקן באמצעות הטלפון או המייל מאוחר יותר. בשיחות אלו נחשפו לפניי רבדים שונים מחיי המשפחות במועצה.

מכיוון שאני נוהג להגיע ולדבר בפני מגוון ישובים ברחבי ישראל, נתבקשתי במאמר זה לנסות ולאפיין את הישובים בבנימין בכלל, ואת קהילות הנוער וההורים בפרט. מנקודת המבט שלי, עלי להדגיש כי בדרך כלל הובאתי לישובים לא בכדי להנעים בזמירות, אלא לדבר על הדברים הפחות טובים, או על הסיכונים, בהתנהגויות של נוער והורים; נושאים כמו צריכת אלכוהול וסמים, גילויי אלימות, השפעת תרבות המסכים וכיוצא באלה. בשיחות אני מבהיר את תמונת המצב בימינו, חושף את עיקרי הבעיות ומציע פתרונות ברמה האישית, המשפחתית או הקהילתית.

דווקא כאנתרופולוג אשר מבצע מחקרי עומק בשיטות איכותניות, הכוללות במיוחד תצפיות ארוכות טווח, חשוב לי לומר שדבריי כאן משקפים איזו מין הערכה כללית, שאינה מגובה במחקר מעמיק, ומורכבת בעיקר מאנקדוטות שונות שצדו את עיניי, וכך גם יש להתייחס לדברים.

אנסה לנסח חוקיות בפרמטרים סטנדרטים ובדרך של השוואה: האם יש אפיון מיוחד, בכל הנוגע לנוער, בישובים דתיים לעומת חילוניים, בישובים קטנים או גדולים, בישובים בבנימין לעומת ישובים בחלקים אחרים של המדינה?

לפני האפיונים הייחודיים לקהילות השונות, אקדים ואומר משהו משותף: בשנים האחרונות, עקב חדירה מסיבית יותר של הטכנולוגיה אל תוך הבתים, מתקהים יותר ההבדלים בין הקהילות הדתיות בהתיישבות לשאר הציבורים במדינה.

כשהילד בן ה-16 הגר במאחז מוריד את עיניו באמצע השיעור בישיבה אל הטלפון הסלולארי, מה שהוא רואה מולו זה בדיוק את אותם מראות ואותם מסרים שרואה הילד בחיפה, תל אביב או אילת. בשלוש השנים האחרונות אני עוסק בשיחותיי בהתיישבות בעיקר בהשלכות של "דור המסכים", ואין לי ספק שציבור ההורים והמבוגרים מבין שיש כאן שינוי מהפכני באיתגור תפיסת העולם של הילד; אבל לדעתי אין ההורים מבינים עד כמה מדובר על עידן אחר שהפציע לתוך חיינו ללא כל אזהרה. זה לא רק שאני רואה היום פחות ילדים ברחבי הישוב בשעות אחר הצהריים, או ילדים שמכורים למשחקי מחשב; זה סוג חדש של בני אנוש שגדל בתוכנו, שחושב, מרגיש מתקשר ואפילו חולם אחרת.

הניסיונות שעומדים בהם אותם בני נוער כשהם מורידים את הראש ומביטים לתוך הסלולאר, הם רבים יותר מהניסיונות שעמדו בהם הוריהם אולי בכל חייהם.

יגיד מישהו שאולי זה דור שקיבל את אותם מבחנים כי הוא זה שראוי לעמוד מולם, אבל אין לי ספק שהוא יצטרך עזרה וקבלת החלטות נמרצת בתקופה הקרובה.

• * *

מנקודות מבט משווה בין קהילות דתיות לעומת קהילות שאינן דתיות, באופן ברור הנושא מעניין את הדתיים בכל הארץ יותר מאשר את החילוניים ואת הדתיים בהתיישבות במיוחד. אין להתפלא על כך: הציבור הדתי, שמשקיע משאבים רבים בחינוך, ומייצר שיווק פנימי חזק של עילית תרבותית וערכית, מעוניין לבחון האם ההשקעה באמת מניבה פירות. אחת השאלות הנפוצות ביותר המופנות לעברי בקהילות דתיות הן: "ומה קורה 'אצלנו'". זו שאלה שלעולם לא נשאלת אצל חילוניים גם משום שזו שאלה שתמיד ישאל המיעוט ולא הרוב. זו גם לא שאלה שתישאל לרוב בישוב מעורב דתי-חילוני כמו ירושלים או רעננה, אלא רק אצל מי שניסה להעצים את האידיאולוגיה החינוכית-קהילתית הדתית, ובחר בישוב שמכיל קהילה זו בלבד.

קשה יותר לאפיין עוצמות של קהילה גיאוגרפית בתחום החינוך והנוער אצל הציבור הדתי משום שחלק לא מבוטל מבני הנוער הדתיים - ובהתיישבות הדבר בולט במיוחד - לא נמצאים למעשה ביישובם באופן תדיר החל מגיל 15. כשמעוניינים שאדבר עם נוער בישוב, זה תמיד יהיה במוצאי שבת או בחופשה. אם נער חילוני נמצא בפנימייה זה יהיה תמיד (מלבד מקרים בודדים כמו בית ספר "בויאר" בירושלים) משום שהוא נמנה על ציבור חלש יחסית בחברה הישראלית, ולראיה - כפרי הנוער מאכלסים בעיקר עולים חדשים, רבים מהם יוצאי אתיופיה, או נוער שהוצא מביתו מסיבות של חוסר תפקוד הורי או מסוכנות לילד. עבור הניתוח שלי כאן זו בעיה קשה יותר, משום שאינני מדבר עם ילדים קטנים יותר בהרצאותיי.

ככלל אוכל לומר כך: ככל שהקהילה קטנה יותר (עד גבול מסוים) והומוגנית יותר, כך נוכל לצפות למעברים אפקטיביים יותר של המסר החינוכי באותה קהילה. הדבר נגרם כנראה משום שהילד מקבל, כבר מגילאי הגן, מסרים דומים מהמבוגרים סביבו. זו, אגב, אחת ההשערות להצלחה היחסית של נוער דתי בבחינות בגרות – תפיסת העולם שהילד שומע מהוריו ומהר"מ שלו דומות, ואז הוא מוכן לקבל מהמבוגרים גם דברים אחרים – כמו למשל חומר במתמטיקה.

בקהילות גדולות נמצא יותר שוליים שלא הולכים בתלם הכללי, גם משום שבמספרים גדולים קל יותר לחמוק מעינם הבוחנת של אנשי החינוך והטיפול, וגם משום שלילד כזה קל יותר למצוא קבוצה קטנה של בני נוער שתתמוך באורח חייו.

יחד עם זאת, ככל שהקהילה תהיה הומוגנית יותר ואידיאולוגית יותר, כך יהיו הילדים שלא הולכים בדרכיה במצוקה קשה יותר, ויכולתם להגיע למצבים קיצוניים יותר בבחינת "הכול או לא כלום" תהיה גדולה יותר. כך נוכל לומר כי בבנימין ישנם באופן כללי פחות מקרים של נוער שחי חיים לא נורמטיביים, אבל כל מקרה לגופו הוא קשה וקיצוני יותר מזה של ילד דומה שגדל בישוב כמו אשדוד או גבעת שמואל. עיקרון זה כבר ראינו לפני שנים רבות אצל החרדים, ששם המצב קיצוני יותר משום החרדה שילד כזה עשוי להפיל על פוטנציאל היוקרה שיש לאותה משפחה בקהילה, ומשום שלקח שנים רבות, ולמעשה עד היום, עד שהחרדים למדו לבנות מוסדות ואנשי מקצוע שייטיבו להתמודד עם אותן תופעות שנראו בעיניהן כלא נורמטיביות.

כמו שכולנו יודעים ואומרים, בכל הקהילות בבנימין מתמודדים עם תופעות של צריכת אלכוהול מוגברת, סמים לעיתים, גילויי אלימות וכדומה, אם כי פחות אצל הקהילות הדתיות ועוד פחות ככל שהן מצומצמות יותר.

את הבעיה הקשה ביותר אני מוצא בקרב הישובים החילוניים במועצה, משום חוסר הבסיס האידיאולוגי לרוב, וכן מספר רב יחסית של תושבים שבחרו לגור בישובים אלו עקב העלויות הפחותות של הנדל"ן, כלומר מצבם הכלכלי חלש יותר. שם אני מוצא את המספרים הגדולים ביותר של מצוקות - גם של הורים וגם של נוער.

כאן אני יכול לומר בוודאות: אצל כל קהילה בכלל, אולם בישובים החילוניים בבנימין בפרט, ככל שיושקעו יותר מאמצים ויותר משאבים בגורמים שיתנו חוויה קהילתית סולידרית יותר, ותחושה חזקה יותר של קהילה ולא של אוסף אינדיבידואלים, כך ישתפר מצבם של הנוער וההורים, ואפילו ללא הכר. זה אומר העסקה בשכר של יותר גורמים שיעבדו עם הנוער, ויותר משאבים שיושקעו בו, ואפילו חשיבה על מוסד חינוכי לגילאי החטיבה והתיכון בתחומי המועצה שיאגד את אותו ציבור.

תמיר ליאון הוא אנתרופולוג יישומי במכון אתוס.