יליד שנת 1952.

ילדות ונעורים בירושלים.

נשוי לנירה, אחות מיילדת.

אב לשבעה.

סב לנכדים (הוא לא רוצה לגלות כמה, "אנחנו לא נוהגים לגלות")

מתגורר במצפה יריחו.

לימודים: ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה במרכז הרב, לימודי עבודה סוציאלית באקדמיה.

עיסוק בעבר: מדריך נוער במתנ"סים, עובד סוציאלי בעיריית ירושלים בתפקידים שונים - מטפל פרטני, מטפל שיקומי ומשפחתי. התפקיד האחרון שמילא לפני שפרש לפנסיה היה טיפול בהתמכרויות באזור מערב ירושלים.

במקביל ניהל והקים יחד עם איש צוות נוסף מהיישוב הוסטל לשיקום אסירים דתיים במצפה יריחו.

עיסוק בהווה: מאז שיצא לגמלאות, עובד ביחידה למניעת אלימות במשפחה של יד שרה, ומנהל את קהילת הבוגרים של רטורנו - מסגרת פנימייתית לטיפול בהתמכרויות. השיטה הטיפולית היא משפחתיות, אמון, חום ואהבה, כבוד, ושיטת 12הצעדים שפותחה על ידי אלכוהוליסטים אנונימיים. התכנית כוללת בין היתר גם טיפול בעזרת סוסים ורכיבה טיפולית. מנחה הורים בשיטה האדלריאנית.

תחביבים: לימוד תורה (לא תחביב אלא עיקר), חובב ספורט, שחייה, צניחה, וסוסים.

מוטו בחיים: "מכור למכורים". אוהב אנשים ומאמין באדם באשר הוא אדם, ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. בכל אדם יש גרעין של יכולות, כשרונות וטוב, שתמיד יכול לצאת מאפלה לאורה.

מה היה הרגע -

שזכור לך מילדותך במיוחד?

הייתי תלמיד ברדקיסט בבית ספר יסודי, למרות שאבי ואימי עסקו שניהם בחינוך וטיפול. השתובבתי ועוללתי תעלולים, וכשהגיעו מים עד נפש, נזרקתי מבית הספר. כעבור עשרים שנה הגעתי אל אותו בית ספר כסטודנט, בכדי לעשות הכשרה מקצועית כעובד סוציאלי. באחד הימים שלי שם כסטודנט, המנהל קרא לי לחדרו והזכיר לי את אותו רגע שבו הושלכתי משם בבושת פנים. הוא סיפר שכשקראו לאבא שלי להודיע לו על סיום לימודיי, אבא אמר: "אני מבקש מכם שתתאזרו במעט סבלנות, ושתניחו לו. אני מאמין בילד, תנו לו הזדמנות, הוא עוד יגדל, וימצא את התחום שלו". אני עומד מולו כסטודנט, והמנהל מניח יד על הלב, ואומר לי: "היום אני מבין שכל האנשים שהיו בחדר טעו, ואביך צדק”. המוטו הזה של אבא הוא הקו שמנחה אותי כמטפל: לתת סיכוי. שתהיה לי תקווה ואמונה בתלמיד. ובאמת אני רואה לא פעם אנשים שהגיעו מאשפתות, מהמקומות האפלים ביותר, נוסקים לשמים מבחינת השינויים שהם מצליחים לעשות.

של החלטה משמעותית?

את ההחלטה לעבוד בתחום הטיפול, ולעבוד עם אנשים, נדרתי ברגע מזעזע במלחמת יום הכיפורים. הייתי בחור צעיר ומבולבל בתחילת שנות העשרים, ועוד לא ידעתי מה ארצה לעשות בחיי. השתייכתי ליחידת צנחנים שלחמה בעיר סואץ. רוב הכוח שנכנס איתי נהרג במקום, ונותרנו בחיים מעטים מאוד. במשך שעות ארוכות ישבנו - המעטים שנשארנו בחיים - מבוצרים יחד עם ההרוגים, באחד החדרים, וציפינו לישועה. בחוץ היו חיילי קומנדו מצרי, והיה נראה שאין לנו סיכוי לצאת משם בשלום. באותם רגעים נדרתי שאם אצא מכאן בשלום אתמסר לעבודה עם אנשים. החלטה נוספת שקיבלתי על עצמי היתה לחזור לספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב.

שהרגשת שמצאת את ייעודך?

למרות שאני יודע שההתמכרויות הן התחום שהכי מתאים לי, ההחלטה החיצונית לעסוק בתחום הזה לא הייתה שלי. עד שנת 91' מעטים בארץ עסקו בכלל בנושא טיפול בהתמכרויות. אבל באותה שנה הוחלט להקים את הרשות הארצית למלחמה בסמים. מנהלת הלשכה פנתה אלי וביקשה שאקח על עצמי את ניהול התחום, וכך הכל התחיל. אדם מכור חי בסבל נוראי, זו מלחמה יום יומית על החיים. פגשתי אז אנשים שמכורים לסמים ואלכוהול, ראיתי שהם רואים את המוות חובק אותם יום יום והם מתחננים על נפשם שנעזור להם.

אני מבין ללבם. הרגע האיום ההוא במלחמת יום הכיפורים, המפגש הנורא עם המוות בחדר המבוצר, הרצון העז לצאת מסואץ, ותחושת חוסר האונים, נתנו לי יכולת להבין בהמשך חיי את הפגישה של המכורים עם המוות, והרצון העז לצאת מההתמכרות כדי לפגוש את החיים מחדש.

של סיפוק?

אחוז גבוה מאוד מהמכורים יוצאים מזה, וגם אלה שנופלים, בדרך כלל חוזרים לכאן, ועושים תהליך מחודש. מה שמייחד את רטורנו זו האווירה המשפחתית שהיא חלק מהפילוסופיה הטיפולית. גם הבוגרים שלנו שמסיימים טיפול נשארים בקשר, רבים בוחרים לשכור דירה בקרבת מקום. אנחנו מגיעים לבקר אותם, וגם לחגיגות ולשמחות שלהם. יחסית אחוז האנשים שמצליחים לאורך זמן גבוה.

רוב אנשי הצוות שלנו הם אנשים שהיו בעבר מטופלים ברטורנו, ובחרו לעזור גם לאחרים להתרפא. בתחילת הדרך של השחרור מההתמכרות, הסבל נוראי. אבל דווקא המפגש עם המטפלים האלה שעברו בעצמם את החוויה הלא קלה הזו - מרככת את הסבל, כי יש למכורים דוגמא והוכחה חיה שזה אפשרי. הם רואים שיש תקווה וסיכוי.

התמכרות זו מחלה רוחנית. באופן רשמי אנחנו מטפלים בסמים אלכוהול והימורים, אבל זה כולל גם התמכרות לאינטרנט, למין, להפרעות אכילה. ההנחה היא שמה שעומד מאחורי זה הוא צורך רוחני מאוד חזק. אלה אנשים עם גירוי רוחני גבוה מאוד שנותנים לעצמם דברים לא נכונים כדי להגיע לסיפוק. אנחנו פועלים בשיטת תכנית 12הצעדים – כשאחד הרעיונות המרכזיים הוא לעזור להם לגלות איך להגיע לסיפוק מתוך משאבים שקיימים בנפשם ובתוכם ממילא, בלי צורך בסם או במשהו חיצוני.

אדם מכור חי בריכוז עצמי מאוד גבוה, הוא רואה רק את עצמו, אגוצנטרי מאוד, אבל לא ממקום שאוהב את עצמו באמת, אלא ממקום חלול ומלא חוסר ביטחון. אנחנו מלמדים את המטופל לצאת מעצמו וללמוד לתת. אחד התרגילים למשל, הוא לכתוב לפני השינה שלושה דברים טובים שקרו לך היום. זה מלמד אהבה עצמית, ומי שלומד ויודע לאהוב את עצמו, יודע בהמשך גם לתת ולאהוב את האחר. הנתינה היא הריפוי הגדול ביותר של המכורים.

של אכזבה?

אחר הסיפורים הכואבים שמלווה אותי הרבה זמן, הוא סיפורו של אדם שהגיע אלי מהכלא. חייו היו מסכת של טרגדיות וייסורים. הוא איבד את כל משפחתו, וסבל כל חייו. כשיצא מהכלא הוא חי בהרגשה שאין לו מה להפסיד, כלום לא מחכה לו, ולא אכפת לו לחזור להתגורר בין כותלי הכלא או אפילו למות.

כשהוא הגיע אלינו הייתה לו שורת דרישות. עוד לפני שהוא נכנס לכלא היה בבעלותו בית,ולכן הוא רצה שניתן לו בית ואיים שיפגע בנו באלימות קשה אם לא נמלא את כל הדרישות שלו.

לא היו לי אמצעים לקנות לו בית, אבל ניסיתי לתת לו לפחות את הדברים הקטנים שביקש. זה ממש לא סיפק אותו, והוא איים שאם לא יקבל עד תאריך מסוים את כל מה שדרש, זה יסתיים לא טוב. כל פגישה אתו הייתה חרדה קיומית. יום אחד הצעתי לו בחיל ורעדה שיתנדב לשפץ מועדונית לילדים. הייתי בטוח שהוא יזרוק אותי מכל המדרגות, אבל להפתעתי הוא דווקא התחבר לזה. פתאום היה לו אור בעיניים. תוך יומיים הוא שיפץ את המקום בצורה אסתטית ויצירתית. הוא ניגש אלי ואמר: כל מה שאני מבקש זה שתמצא לי עבודה, אני כבר לא רוצה בית וגם לא את כל היתר. פתאום הוא גילה לי שיש לו תעודות בתחום הבנייה. מצאתי לו עבודה אצל חבר קבלן שהכרתי (גם הוא תושב בנימין). באותו יום הוא קיבל מפתחות של רכב, למחרת הוא ניהל פרויקט בניה גדול מאוד, הצליח ופרח. פתאום יצאו ממנו תחומים שבכלל לא ידעתי שהוא מכיר. אני הכרתי אותו רק כעבריין. הוא נפתח, וסיפר על עצמו, והתגלה שהוא מומחה בטיפול הוליסטי, ומחובר מאוד לכתבים של רבי נחמן מברסלב. בכל פגישה הוא סיפר כמה שהוא שמח ומרוצה. זה נמשך כשמונה חודשים, עד שיום אחד, אותו חבר קבלן מסיבות שונות פשט את הרגל ונאלץ לסגור את האתר. הקבלן התקשר אלי בבכי, ואמר שממש כואב לו להפסיק את העבודה של הבחור, אבל שאין לו ברירה. שלושה שבועות אחרי פשיטת הרגל מצאו אותו מת בביתו ממנת יתר. זה כאב גדול שמלווה אותי עד היום.

של הצלחה משמעותית?

בזמנו הקמתי פרויקט של "מכורים נקיים" - הכשרתי אותם לרכיבה טיפולית, והם טיפלו בילדים חולי סי-פי מאזור השפלה. הכותרת היתה - "עוזר נעזר". מי שהיה בעצמו מטופל הפך לעוזר למישהו מוגבל. זה היה פרויקט חשוב שלקח נרקומנים לשעבר שבתהליך של שיקום והחלמה ליוו למעלה ממאה ילדים חולים מאיזור השפלה. זה היה פרויקט מדהים.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

גם אשתי עברה טראומה קשה במלחמת יום הכיפורים. הארוס שלה נהרג במלחמה. למרבה הפלא ביני ובין הארוס היה דימיון רב. מישהי זיהתה את זה והכירה בינינו. אחרי ששודכנו הסתבר שאנחנו בעצם כבר מכירים, ושנפגשנו שנתיים לפני כן בקיבוץ שלוחות כששנינו היינו חברי קיבוץ. אבל אז לא באמת הכרנו, ולא החלפנו מילה.

בשנות הנישואין הראשונות גרנו בשכונת רמות, אבל לא באמת רצינו לגור בעיר הגדולה. חלמנו על קהילה קטנה ומשפחתית, קיבוץ, מושב, או יישוב. הציעו לנו את מצפה יריחו, והמקום קסם לנו. המכנה המשותף כאן הוא נתינה, ושילוב של עשיה עם עולם התורה. רוב התושבים עוסקים במקצועות חופשיים, וקיימים הרבה מפעלי חסד.

בשנים הראשונות לא התחברנו למדבר. הייתה נקודת הכרעה שבה חשבנו לעזוב או לבנות בית. מרגע שהחלטנו לבנות כאן בית, התאהבנו במדבר שנינו, והיום אני לא מחליף אותו בשום נוף אחר.

של הגשמת חלום?

כשפרשתי לגמלאות רציתי להשקיע יותר במשפחה, ובעולם התורה. התחלתי ללמוד במכון מאיר, וגם בחברותא עם בני. במקביל התנדבתי בשדרות בתחום ההתמכרויות פעם בשבוע. אבל מאז שאני ברטורנו אין לי זמן לדברים אחרים, רק למשפחה ולרטורנו. אני רואה בעניין ההתמכרויות ייעוד לכל ימי חיי, ואני ארצה לעסוק בזה גם בהמשך. החלומות שלי הם שיהיה לי המון זמן להשקיע במשפחה, וגם להתנדב. אמא של פרופסור אלדד, שעיצבה את חיי המקצועיים והיתה בעצמה מתנדבת דגולה, אמרה לי פעם: עיסוק בהתנדבות זו סגולה לאריכות ימים. אני מאוד מאמין בזה.