מאמרו של תמיר ליאון בגיליון הקודם ("סוג חדש של אנשים גדל בתוכנו") התפרסם ערב חופשת הפסח, וכעת לקראת ימי החופשה הגדולה אני מוצא לנכון להרחיב בעקבותיו כמה נקודות. בימי החופשות הנוער חוזר מהפנימיות ומסתובב ברחבי היישוב עד שעות מאוחרות. הלילות מתחילים להתארך וגם מזג האוויר מאפשר קצת יותר. שוב קולות הצחוק הרעשני של הנוער ואפילו, כן, אפילו בקבוקי האלכוהול ופחיות ה-XLשוב מתגוללות בפינות גן השעשועים או מאחורי המזכירות.

מה?! הם שותים?!

לא יכול להיות. אולי זה בקבוקים ישנים.

בטוח זה בקבוקים ישנים.

בטוח זה ההוא שראיתי שמגדל שיער ועזב את הלימודים.

במדינת ישראל של שנת 2013 - שתיית אלכוהול, שוטטות, עישון סיגריות, צריכת סמים וונדליזם הינן תופעות רווחות לצערנו. מה שיעור התופעות האלו בבנימין? מה החומרה שלהן? האם האחוז דומה לכלל האוכלוסיה? האם הוא נמוך או גבוה? השאלות האלו הן חשובות, אך יהיה ניתן לענות עליהן רק דרך מחקר עומק מקיף ועדכני. אנסה בשורות הבאות לצייר תמונה נאמנה ככל האפשר למציאות, ללא נקיטת מספרים ואחוזים. התמונה מצטיירת לאור עבודת שטח של הסתובבות בכל ישובי המועצה - חילונים, דתיים, חרדים ומעורבים. ההסתובבות הינה חלק מעבודת הנוער של המועצה והמתנ"ס במטה בנימין, ויכולה לתת לנו, תושבי היישובים וההורים של הנוער, 'חלון הצצה' למתרחש.

במהלך עבודתי במתנ"ס בשנים האחרונות יצא לי לשוטט ביישובים כולם. הצטיידתי בהרבה אהבה לנוער. בהרבה הבנה לשלב ההתפתחותי שעובר עליהם, ובעיקר - בחוסר שיפוטיות. במטה בנימין פגשתי נערים ונערות מדהימים, עם כוחות חיים ואנרגיות, ויחד עם זאת אפשר לומר שכל תופעה שנמצאת ב'ישראל הגדולה' נמצאת גם בבנימין. חשוב להדגיש - אי אפשר לומר מהו היחס המספרי הנכון, אבל בהחלט, תופעות של שתיית אלכוהול, צריכת סמים, שוטטות וונדליזם - כולן קיימות. האם זה אומר שנערי בנימין הם עבריינים? חס וחלילה. אבל זה אומר שנערי בנימין הם רגילים. ועוד יותר מכך, התמונה הזו מציירת לנו מציאות שבה הנוער שלנו חשוף מאוד לתרבות היום. היטיב לתאר זאת תמיר ליאון - 'אם נער מוריד עיניו ל'אייפון' במהלך שיעור גמרא, הוא יראה בדיוק מה שכל נער בן גילו רואה'.

הנערים והנערות היום, בטח אלו שחצו את גיל 16 אך גם צעירים מהם, מכירים את 'האח הגדול', 'נשות הטייסים', 'עספור' ועוד תוכניות עדכניות שנמצאות בהישג ידו של כל מתבגר. בתוכניות האלו סיגריות, אלכוהול, סמים קלים וחוסר נאמנות בין בעל לאישה - הם חלק מהשיח השוטף. צורת הפורקן הרגשי, דרכי קניית מעמד חברתי, גיבוש הזהות העצמית, הגברית או הנשית, כל אלו הן סוגיות המעסיקות את בני הנעורים. אם חלק לא מבוטל מעולמם של המתבגרים מורכב מעולמות התוכן של התכניות האלו, אי אפשר להתפלא כשהם יביאו את ההתנהגויות האלו לתוך היישוב שבו הם גדלים.

יש בישובים כולם, מי יותר ומי פחות, שתיית אלכוהול, ונדליזם וסמים. מי שקורא את השורות האלו ואומר שזו טעות, אציע לו להתבונן היטב סביבו. למרות האמירה החריפה הזו, חשוב לי להדגיש שאין אף יישוב במועצה שכך נראה המרחב הציבורי שלו. הנערים והנערות עדיין עושים זאת בסתר ובצנעה. ברוב המקומות. אם זו התמונה, איך נכון לנו כהורים וכתושבים להתייחס אליה? איך לא ניתן לתופעות הללו להשתלט על האווירה של הנוער ועל המרחב הציבורי? בכדי להתייחס נכון לתופעה הזו, כדאי לחלק את ההתמודדות לשני חלקים עיקריים - המרחב הציבורי ביישוב והמשפחה פנימה. במרחב הציבורי, מי שדואג ומוביל את הנוער ברוב היישובים זה רכז הנוער, תנועת הנוער, וועדת נוער, משפחות מאמצות ועוד שלל אנשים טובים שאמונים על הפעילויות, האווירה והחינוך ב'מרחב הציבורי'. בכל היישובים ניתנת השקעה ומשאבים רבים לגורמים הללו על ידי המתנ"ס והמועצה. ליווי מקצועי, תיקצוב פעילויות תשומת לב והובלה של הנוער האיכותי יחד עם תשומת לב לנערים ולנערות שנמצאים בשולי הקבוצה ו'מסמנים' את עצמם כנוער שוליים.

את ההיבט המשפחתי, הייתי מחלק לשלושה שלבים: הראשון - הכרת הפער; השני - מעורבות; והשלישי - שאלת 'למה?'.

כשמתבוננים על כל נער בפני עצמו, בין אם זה נער שנחשב "נורמטיבי" ובין אם זה נער שנקרא "בשוליים", חשוב לדעת ולהבחין בפער הקיים בין עולם התוכן שממלא ומעסיק אותו לבין מה שנראה לנו כלפי חוץ. לעיתים נראה לנו שהכל תקין, אך הנער בתוכו מבולבל ועצוב; ולעיתים נראה כאילו הנער בסיכון אך בעצם הוא מתפקד היטב בלימודים ובחברה. במושג "הבנת הפער" אין הכוונה להתנהג כמוהו או לראות את התוכניות שהוא רואה או לשתות 'וודקה אבסולוט' יחד איתו. הכוונה היא בעיקר להתבונן ולהכיר בפער הקיים. לדעת מה מעניין אותו. מה מושך אותו. מה חשוב לו, מיהם חבריו ומה הוא עושה בשעות הפנאי. נכון, לא תמיד הוא משתף. לא תמיד הוא מספר לאן הוא הולך. אבל צריך לדעת ולהכיר את הפער הזה. לא להשלים איתו. האינסטינקט הראשוני של הורה יהיה בוודאי - 'לעולם לא נוכל להדביק את הפער!'. נכון. ככל שעוברות השנים לא נוכל להדביק את הפער. אבל אין צורך להדביק פער. כדאי וראוי להכיר ולדעת שישנו פער כזה.

השלב הבא הוא המעורבות. גם אם הנער שותה או מעשן, כדאי שנדע את זה. כדאי שנדע מהו הפער, כדאי שנהיה מעורבים בחייו ונראה לו שהוא חשוב לנו. שעולם התוכן שלו מעניין אותנו ואנחנו מתעניינים מה מעסיק אותו ומה הוא עושה בשעות הפנאי. לא מחטטים, מתעניינים. לא מתערבים, מעורבים. לא שופטים, מקשיבים.

בשלב השלישי, אם אכן הנער שותה, מעשן, משוטט או נמצא בשול הדרך, כדאי שנשאל למה? למה הוא עושה זאת. אם נשאל את עצמנו ואותו בכנות ללא שיפוטיות - למה? וננסה להבין את הכאב שלו או את הצורך שלו, סביר להניח שנגיע לשורש הבעיה. אולי לא נפתור אותה, אבל לפחות נכיר אותה. ועוד דבר מיוחד שראיתי בנוער של בנימין. הנערים והנערות צמאים לשיחה אמיתית. לדיבור. בגובה העיניים. הם נמצאים במרחק נגיעה מכאן. לפעמים זה נראה רחוק מדי אבל כמעט תמיד אפשר לגעת.

-----------------------------------------------------------

איתי חמו הוא עובד מחלקת קידום נוער במתנ"ס בנימין