מדי שנה נפתח מחדש הדיון ביישוב: לקלוט או לא לקלוט? ואיך נתמודד עם הפערים המנטאליים? ומה יהיה עם הנוער שלא מוצא את עצמו וגורם לבעיות בישוב? ומהיכן נגייס את התקציב והכוחות הדרושים בכל שנה לקליטה הפיזית והקהילתית של העולים? הדיון הוא חשוב ועולות בו נקודות שאי אפשר לזלזל בהן, אבל השנה, בסמינר העלייה בצרפת שבו השתתפתי, התמונה שראיתי לנגד עיניי היתה של משפחות שממש מתדפקות על דלתי המולדת (כן, ממש כמו פעם. גם שואת ההתבוללות מהלכת אימים על כל יהודי שעיניו בראשו...), ומבקשות שנקלוט אותם. ואיך נוכל לעמוד מנגד? האם נוכל לומר לא?

***

זה למעלה מעשור שמועצה אזורית מטה בנימין חברה לעמותת "קליטת קהילות ישראל", המנוהלת על ידי שלום ואך והרב צוקרמן, ומטרתה ארגון עליה קבוצתית של יהודים מצרפת (ולאחרונה גם מבלגיה). מדי שנה מגיעה קבוצה של עולים מצרפת לאחד מישובי בנימין, ועד כה השתתפו במהלך המרגש הזה היישובים כוכב השחר, כוכב יעקב, עפרה ועלי. בעלי נקלטו עד כה קרוב ל-100 משפחות, אשר הישוב שימש להם כבית ראשון במולדת. רבות מהמשפחות עזבו והמשיכו בדרכן לאחר שנה או שנתיים בישוב, ומצאו את המקום המתאים להן ברחבי מדינת ישראל, וכיום מתגוררות בעלי כ-50 משפחות של עולים מצרפת.

כמדי שנה משתתפים נציגים מעלי בסמינר העלייה המתקיים בצרפת, בו מתקבצות ובאות משפחות מערי צרפת לשבת של לימוד עם הרבנים צוקרמן ואבינר. השנה, לראשונה, זכיתי גם אני להשתתף בחוויה המיוחדת הזו, והמפגש עם קרוב ל-60 משפחות בכל שלבי החיים, השותות בצמא כל פרט ופרט שיש לנו לספר על החיים בישוב שלנו, טלטל אותי בצורה שלא יכולתי לדמיין.

***

במוצ"ש מיהרתי לרשום לעצמי משפטים ששמעתי במהלך השבת, כדי להזכיר לעצמי בהתלבטות הבאה מה באמת עומד כאן על כף המאזניים. והנה הדברים לפניכם, משפטים שיוצאים מלבם של אנשים פשוטים, דתיים יותר או דתיים פחות, משכילים יותר או משכילים פחות, עשירים יותר ועשירים פחות, אך כולם, עם ברק בעיניים ונכונות לעזוב מאחוריהם חיים שלמים רק למען הזכות להית ישראלי.

יהודי נחמד סיפר לי שכל חייהם דיברו הוא ואשתו על עליה לארץ, אבל השנים חלפו עברו והתוכנית לא יצאה אל הפועל. עד שיום אחד הודיעו שתי הבנות הגדולות שהן נרשמו ללימודים באוניברסיטת בר-אילן ועושות עליה. המשפחה החליטה שאם כבר, אז כבר – מצטרפים לבנות ולוקחים גם את שתי הסבתות הזקנות. "אמי בת ה-81", סיפר לי, "אמרה לי כך: אם נשארו לי 5 שנים לחיות, אני מוכנה לוותר עליהן תמורת שנה אחת של חיים בארץ ישראל".

זוג צעיר ונחמד, בשנות העשרים לחייהם, סיפרו לי כי הם כבר החליטו שהם רוצים לעלות לעלי. "ממה אתם הכי חוששים?", שאלתי אותם. ותשובתם היתה: "ארץ ישראל זו הארץ של עם ישראל. עם ישראל זה יהדות, זה תורה ומצוות. אנחנו עולים כדי להתקרב ואנחנו מקווים באמת לעלות בקדושה. כאן, בצרפת, אנחנו תמיד נמצאים בהתגוננות וברור לנו שאנחנו נבדלים מהגויים. אנחנו חוששים שבארץ, כשכולם יהודים, חס וחלילה נרשה לעצמנו קצת להרפות. רק שלא נרד בקדושה...".

ישבנו עם זוג צעיר, תוסס ומלא אנרגיות בני 20+, והתחלנו לספר על עלי. על המוסדות, על הנוף, על האנשים, על הקהילה הספרדית המפוארת שלנו, על נבחרת הכדורסל ועל כל מה שחשבנו שעשוי לעזור להם להחליט שעלי זה המקום בשבילם. לפתע זינק ממקומו הבחור, התנפל עלינו ושאל: "אבל חברותא יהיה לי? מישהו יהיה מוכן להיות החברותא שלי וללמוד איתי תורה?". רק כשהתחייבנו בו במקום שללא ספק רבים ישמחו ללמוד איתו כשיגיע לישוב, חייך חיוך גדול, התיישב ואמר: "איזה יופי זה עלי".

סיפר לי בחור צעיר: "מאז שהחלטנו לעלות, אמא של אשתי בוכה כל היום על זה שאנחנו עוזבים אותה כדי לעלות לארץ". שאלתי אותו: "אז איך אתם עושים לה את זה? אתם לא מרחמים עליה?". הבחור גילגל את עיניו כאילו אני לא מבינה משהו מאוד בסיסי והסביר: "כשאתה צריך לקחת תרופה וזה מר לך, אתה לוקח כי אתה יודע שזה מה שירפא אותך. כך זה גם בעליה, אנחנו יודעים שזה יהיה קשה אבל אנחנו חייבים לעשות את זה".

אדם אחד אמר לי שמה שהכי מדאיג אותו זה נושא הפרנסה, אז שאלתי אותו איך באמת הוא יסתדר כאן, וכך הוא ענה לי: "אני אתחיל מאפס. כל מה שעשיתי בעשר השנים האחרונות – אני אשכח. אני אתחיל הכל עוד פעם מההתחלה, כדי להיות ישראלי בעזרת ה'".

באחת השיחות שאלתי אישה צעירה איך זה שלא כל היהודים בצרפת מחליטים לעלות לארץ לאור המצב הבעייתי של היהודים שם, והיא הסבירה לי: "אין יהודי אחד בצרפת שלא חושב על עליה לארץ. גם מי שלא דחוף לו כרגע לעלות מבין שהעתיד שלנו בישראל. אם שלום ואך ואתם לא הייתם באים לכאן ואומרים לנו: "נו, יאללה, עולים", גם אנחנו היינו מחכים עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשר שנים. צריך לבוא לכאן ולהעיר את כולם. אנחנו צריכים שתבואו לכאן ותדברו איתנו, כשאנחנו שומעים אתכם ורואים את החיוך על הפנים שלכם זה מסיר את הדאגות והספקות מהלב שלנו. אם היום, אחרי השבת הזו, היית אומרת לי: "היום את עולה לארץ", הייתי לוקחת את המזוודה ובאה אחרייך".

"לפני שבת לא ידענו כלום על עלי. זה נשמע מפחיד. אנחנו מפריז ולא יכולים להבין מה זה יישוב, דמיינו לעצמנו שהולכים אצלכם ברחוב עם פרה או גמל. אבל אחרי שפגשנו אתכם וגם ראינו בסרט ושמענו מהעולים שכבר הגיעו איך קיבלתם את פניהם, אנחנו מבינים שעלי זה המקום בשבילנו".

במוצ"ש הקרנו למשפחות את סרט הכ"ח לעלי. כשהדלקנו את האור בסיום הסרט מצאנו את עצמנו מול חדר מלא באנשים בוכים. חיי היום-יום שלנו כאן בעלי: ילדים הולכים לגן או משחקים במתקני המשחקים, ריקודים עם ספרי תורה בהקפות שניות, קייטנת ההתנדבות של הנוער וקבלת פני העולים בקיץ, השתקפו בעיניהם של המשפחות המצפות לעליה במבט שהביע בצורה מאוד פשוטה: "כך אני רוצה שחיי ייראו. שם זה הבית שלי, שם אני רוצה להיות".

יהי רצון שזכה להיות ראויים להיות שותפים עם א-ל בתהליך שיבת עם ישראל לארצו.

--------------------------------------------

ניצה פרקש משמשת בתפקיד המזכירה החברתית בעלי