ילידת שנת תשכ"ב, 1961.

ילדות ונעורים בתל אביב.

נשואה לאלישע, יועץ חינוכי ויועץ זוגי.

אמא ל-11 ילדים.

סבתא ליותר מח"י נכדים.

מתגוררת באחיה.

לימודים: לומדת תמידית: טכנולוגיה רפואית בהדסה עין כרם. רפואה משלימה בקולג' הישראלי לרפואה אלטרנטיבית - כשזה עוד היה מעשה חלוצי ונושא הרפואה האלטרנטיבית בארץ היה בחיתוליו. לימודי תעודה של ייעוץ ואימון אישי. כעת משלימה לימודי פסיכותרפיה.

עיסוק בעבר: רכזת קהילה במכמש ואחר כך במעלה לבונה. עבדה במתנ"ס בנימין במדור לעבודה קהילתית - בליווי של יישובים, ועזרה בפיתוח והכנסת פרויקטים חדשים.

עיסוק בהווה: בעלת הקייטרינג 'א-מחיה מאחיה' - תחביב שהתפתח והפך לעסק. עיסוק נוסף הוא יועצת בתחום הזוגי והאישי.

תחביבים: לבשל, ולדבר עם אנשים.

מוטו בחיים: לנצל הזדמנויות. "כל דבר שקורה לי יכול להיות הזדמנות למשהו חדש, והזדמנות לגדילה. אם רק נסתכל על זה בדרך הזו ונבחן איך באמת זה יכול לקדם אותנו, נצליח להתקדם. גם דבר שנראה לנו טוב, וגם דבר שנראה לנו לא טוב באותו רגע”

----

מה היה הרגע ש -

זכור לך מילדותך?

בשיעור ההתעמלות הראשון בבית הספר פנתה אליי המורה וביקשה ממני לרוץ, ואמרתי שאני לא יודעת לרוץ. הייתי ילדה שמנה, לא גמישה, והיו לי תנועות מגושמות. סירבתי לרוץ ובאותה הזדמנות מניתי גם את יתר הדברים שאני לא יודעת לעשות בספורט, והרשימה הייתה ארוכה.

המורה להתעמלות לא התרגשה. היא אמרה לי: 'טוב, אולי את לא יודעת לרוץ מהר אבל את נראית לי בחורה חזקה. את תהדפי כדור ברזל”, וגם ליתר הדברים שמניתי היא מצאה לי חלופות.

המורה הזו לימדה אותי שאין דבר כזה שאני לא יכולה, כי תמיד יהיה משהו דומה או אחר, שבו אני דווקא טובה. היא תמיד מצאה בי משהו טוב, התמקדה בדברים שכן הצלחתי בהם והדגישה אותם, ואת אלה שבהם הייתי פחות טובה היא הצניעה. כעבור שנה כבר שיחקתי כדור-עף בנבחרת בית הספר, והתמדתי בזה עד סוף התיכון.

לפני כשנה מלאו לי חמישים וחשבתי מי הדמויות שהשפיעו עלי בחיים. רציתי לפגוש אותה ולתת לה מתנה. הצלחתי למצוא אותה. היא מאוד הופתעה. היא זכרה שהייתי בנבחרת הכדור-עף, אבל לא זכרה את הסיפור הזה או שהייתה משמעותית כל כך עבורי. סיפרתי לה שהיא מלווה אותי כל החיים.

של בחירה מיוחדת?

לא פעם יש לי רעיונות לא-שגרתיים ואנשים עושים לי פרצוף, ואני מחייכת וממשיכה אל המטרה שהצבתי לעצמי. פרצופים מלווים אותי כל החיים. פעם, כאמא לשבעה ילדים, רציתי להיות נהגת אמבולנס, וזה עורר הרמת גבות. בבנימין יש נהגות אמבולנס, זה לא מאוד נדיר, אבל גם לא שכיח מאוד. את הפרצופים שעשו לי שמתי בצד והמשכתי עם מה שהאמנתי בו. זה היה חלום שלי שמאוד רציתי להגשים. התקבצה קבוצה לקורס ובה רק עוד אישה אחת. השתתפתי בקורס, ומאז בכל השנים שגרנו במכמש הייתי נהגת אמבולנס פעילה.

של שינוי?

כבר מגיל צעיר היה ברור לי שאני רוצה להכיר מישהו ולהתחתן. כשהייתי בת 18, צעירה מאוד, חבר של אלישע הכיר בינינו. אלישע היה בן 20, הבחור הראשון שהכרתי. זה לא היה מקובל, הייתי יוצאת דופן, עשו לי פרצופים, אך גישתי הייתה ועודנה שהחיים הם מתנה יקרה שצריך לנצל אותם - את הזמן והמשאבים.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

כנערה גדלתי והוקסמתי מסיפורים של אנשי גוש אמונים, ומאוד רציתי להיות שותפה במפעל ההתיישבות. עברנו לבנימין כזוג צעיר. אלישע היה אברך בישיבת הכותל, וכששמענו שמתגבש גרעין להקמה של מכמש החלטנו שאנחנו רוצים להיות שותפים. היינו חמש משפחות, ואנחנו הזוג הצעיר ביותר שהגיע למכמש, ולי, התל-אביבית, לקח זמן להתרגל לשקט. הייתי רגילה להמולת העיר, לאינטנסיביות של תל אביב - גרתי במרכז דיזינגוף עם בתי הקפה ההומים כל השבוע וגם בשבת. כשהגעתי למכמש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי בתוך השקט הזה. בהתחלה הוא פשוט הוציא אותי מדעתי, אבל ללוקסוס מתרגלים מהר, והתרגלתי. היום זה התהפך, וכשאני מגיעה לתל אביב יש לי הלם תרבותי.

של הגשמה?

אחרי שנים ארוכות במכמש רצינו להיות שותפים בהקמת יישוב צעיר. במשך שנתיים חיפשנו מקום ולא מצאנו. יום אחד בננו מוישי, שהיה אז נער צעיר, הגיע ליישוב אחיה לעזור בחקלאות ובבניה. אז התגוררו באחיה חמש משפחות. כעבור שנה שמענו ממנו שמתקיימת שם חנוכה של בית הכנסת. מאוד הרשים אותנו שיישוב בן שנתיים כבר חונך בית כנסת קבע, ולא מסתפק בבית כנסת בתוך קרוואן. באותה תקופה במכמש, 18שנה אחרי שהיישוב הוקם, עוד התלבטו היכן ייבנה בית כנסת הקבע.

באחיה כלל לא היה מניין, אבל בית כנסת היה.

הגענו לחנוכת בית הכנסת כדי להכיר את המקום ולכבד את האנשים שמוישי עבד עמם, וכשחזרנו הביתה כל הילדים מגדול ועד קטן אמרו שהם רוצים לעבור לאחיה, וגם בעינינו המקום מצא חן.

בכל זאת רצינו שהילדים יבינו את המשמעויות. אמרנו להם שנהיה המשפחה הכי מבוגרת ביישוב, לא יהיו להם חברים בני גילם, נגור בצפיפות, 10 ילדים בקרוואן קטן. במכמש יש מגרש כדורסל, וחלקם היו מדריכים בסניף המקומי - אבל הם מצאו פתרונות לכל דבר. כשעברנו לכאן הם לא הצטערו על כל מה שויתרו עליו, כי הם מצאו כאן משמעות. אחד היה צובע קרוואנים, אחד עבד בנוי, אחר היה מביא בחורים למניין, וכשנותנים לבני נוער תפקידים זה מאוד מעצים אותם, ומחזק אצלם את תחושת השייכות והביטחון העצמי, למרות שטכנית דברים רבים חסרו להם.

של נחת?

אני משוכנעת שאני גרה במקום הכי יפה בעולם. לא שהייתי בהרבה מקומות, אבל בכל זאת אני בטוחה שזה המקום הכי יפה. אחיה נמצא במרומי הרי אפרים, כשלמרגלות היישוב יש כרמי זיתים שניטעו על ידי משפחת שוקר וכרמי גפנים שניטעו על ידי חקלאים עברים מהאזור. מהחלון אפשר לראות את נוף הכרמים ואת עמק שילה, שגם הוא מלא שדות ויופי. אנחנו בגובה של למעלה מ-800מטר מעל פני הים, ולא פעם יש כאן ערפילי בוקר מתחת לגובה היישוב, וזה מחזה מרהיב. באמת - ביום יפה אפשר לראות מכאן את החרמון.

היום שבעה מילדיי נשואים, ושלושה מתוכם גרים באחיה, מה שאומר שאנחנו נמצאים הרבה עם הנכדים. כל ילדיי נותנים לי כוחות כדי לעשות דברים, והעיסוקים שלי נותנים לי כוחות ומוטיבציה לבית. אני לא רואה את עצמי עושה רק דבר אחד. כל עניין אצלי מחייה את השני. העבודה את הבית והבית את העבודה.

של עצב גדול?

חורבן גוש קטיף וחורבן הבתים בעמונה. בחוויה שלי זה הכאב הכי גדול שהרגשתי. כאב של אבדן מאוד קשה. בפסח שלפני הגירוש החלטנו לעבור לגוש קטיף. קיבלנו בית בגן אור, הילדים למדו בבתי הספר, עבדתי במחלקת הרווחה של המועצה האזורית חבל עזה, וריכזתי פרויקט של אנשי טיפול - מתנדבים מבנימין והשומרון שהגיעו ללוות משפחות בתקופה הקשה הזו. אחרי שגירשו את נוה דקלים יצא לי לחזור לשם במסגרת תפקידי. זה היה מזעזע. המקום נראה כמו אחרי פוגרום, כמו עיר רפאים.

אחד הבנים שלנו שהיה רק בכיתה ו' נהג ללכת לקבוצות של חיילים ולדבר אתם כדי שלא יגרשו את התושבים. לא שזה השפיע, אבל הייתה לנו הזדמנות לראות כמה כוחות יש גם לאנשים צעירים, וכשדברים משמעותיים מעסיקים אותם יוצאים מהם הרבה דברים טובים.

של סיפוק?

אחרי הגירוש האווירה הייתה מאוד שפופה וניסינו במתנ"ס בנימין לרומם את רוח האנשים. ריכזתי פרויקט שנקרא 'בנימין עם הפנים לעם ישראל'. אחד הדברים שעשינו היה לקדם את התיירות באזור, מהלך שהוביל מאוחר יותר להקמת מחלקת התיירות במועצה. הכשרנו אנשים מהיישוב להיות מורי דרך - הכרנו להם יותר טוב את האזור וכך הם יכלו לקבל את האורחים שהגיעו מבחוץ ולהכיר אותו גם להם.

דבר אחר שעשינו היה איתור של אמנים ברחבי בנימין. הקמנו דוכן של אמני בנימין ב"חוצות היוצר" בירושלים, וכך התחלנו להציג את האמנות שמיוצרת בבנימין. זה עזר להמון אנשים להכיר את ההתיישבות כפי שלא הכירו קודם. כך לדוגמא, אחת האמניות, יוצרת תכשיטי זכוכית מופלאה, מכרה בדוכן. מישהו התעניין בעבודות שלה, ועל פי העבודות הוא הניח שיש לה סטודיו מפואר. היא סיפרה לו בחיוך שהיא יוצרת את התכשיטים בשולחן בקרוואן שלה. באמצעות האומנים אנשים הכירו את אורחות החיים היפים והצנועים של אנשים בבנימין.

סיפוק כמעט יומיומי אני חשה בעבודת ההסברה בבנימין שאני לוקחת בה חלק. בכניסה לאחיה נמצא "מצפה יוסף", על שם יוסי שוקר שהיה מחלוצי האזור בהתיישבות ובחידוש החקלאות העברית.יש פה תנועה ערה של מטיילים מהארץ ומחו"ל. לעיתים הם מגיעים עצמאית ולעיתים בקבוצות מאורגנות - מטעם עמותת משקפת למשל - ומבקשים לשמוע על ההתיישבות החדשה, על החקלאות הייחודית והעבודה העברית שהיא ערך משמעותי בקרב רבים מאנשי האזור.

של הפתעה?

לפני שבוע הייתה פה קבוצה שהופתעה מאד לראות בעיניים שלהם שהכרמים של החקלאים היהודיים, אכן ניטעו בקרקע שלא עובדה בעבר. זו הייתה תגלית מרעישה ומשמעותית עבורם. הניצוץ החדש בעיניים והתגובות היו מרגשים מאד.

המפגש עם המבקרים, שלרובם זו הפעם הראשונה באזור, הינו בעל אחריות רבה. אני משתדלת להרחיב את נקודת המבט שלהם, הניזונה מהתקשורת, להסתכלות אמיתית על המציאות הקיימת ולחבר אותם לחלוציות, לשליחות ולחזונם של אוהבי ארץ ישראל בהתיישבות.

של פריצת דרך?

בארבע השנים האחרונות פיתחתי עסק חדש של קייטרינג. אני אוהבת לבשל והצעתי לבשל לחברות בשמחות. אנשים שהגיעו לאירועים התרשמו והזמינו, וכך זה התפתח.

זה בעצם עסק שלא תכננתי שהוא יקום, וזה ממש בהשגחה פרטית. אני די מסודרת בחיים, מסמנת מטרות ואז בודקת איך אפשר להגיע למטרה. אבל בכל המהלך הזה של הקמת העסק דברים התגלגלו, והוא קם. כרכזת קהילה לשעבר יש לי ניסיון בהפקת אירועים, קניתי ציוד למטבח, התמקצעתי יותר, ולפני כשנה עברתי לעבוד במטבח עצמאי, זה עיסוק שתופס הרבה נפח מבחינת הזמן.

אני מתעסקת עם אירועים קטנים, עד 150איש. כאישה אני מעדיפה לעבוד עם נשים, אלא אם האירוע נפרד, ואז אני מביאה גם גברים לעבודה.

אין לנו שפים מדרגה ראשונה או המצאות קולינריות מיוחדות, אבל יש לאוכל שלנו טעם משפחתי, ביתי. הכל מבושל בתשומת לב אישית וזה העניין המיוחד שלנו.

שינוי נוסף שעשיתי היה בבית שלנו. הבית שבנינו באחיה, נבנה כבית גדול מאד ל-10 ילדים. משנישאו חלק מהילדים, ואגף שלם בבית התפנה מיושביו, החלטנו לחלק את הבית לשתי יחידות:הבית שבו אנו גרים ויחידת אירוח נפרדת המיועדת לנופשים.

של תובנה משמעותית?

בתחום הייעוץ אני נחשפת להרבה מצוקות של אנשים, ברמה האישית ו ברמה הזוגית. יש לי קליניקות באחיה ובירושלים. ההתמחות שלי היא בייעוץ הזוגי בתחום האישות.

דבר שחוזר על עצמו אצל הרבה אנשים הוא בעיות בתקשורת, עם עצמם, וגם עם זולתם. הרבה התרגלו להשמיע את עצמם בלי להקשיב. חשוב ללמוד לא רק להשמיע אלא גם לשמוע. אנשים שכחו איך מקשיבים, איך להתייחס, לא לחשוב תוך כדי שמדברים מה אני אענה אלא פשוט להקשיב.

של חלום לעתיד?

כשאני מבשלת אני מוצאת את עצמי מוצאת פתרונות לבעיות דרך הבישול, כשהבישול הוא איזשהו משל לחיים. אני מוצאת קשר בין בישול לייעוץ. כמו שיש בעולם תרפיה באמנות או במוזיקה, החלום שלי הוא לעסוק בתרפיה בבישול.

אני מעבירה סדנאות לנשים בנושא של העצמה אישית, והסדנה הבאה שאני מתכננת תשלב את שני הדברים, ותכלול גם התנסות בבישול. זו תהיה תחילתו של הגשמת חלום התרפיה בבישול שלי.