בסיפור הזה אין ניצחונות גדולים. גם לא מסיבות הודיה עם מוזמנים רבים המכריזות על סוף טוב. הוא מורכב מאיסוף זהיר כמו בפינצטה של הישגים קטנים המאפשרים תחושת צלם אנוש. גיבורי הסיפור הזה חיים על מעין רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה. רק שאצלם העלייה משמעה תפקוד יומיומי, והירידה – כמו אל שאול תחתיות.
מחלות נפש. מושג רחוק ואפוף מסתורין המקפל בתוכו כאב וקושי, והמון בושה. מבחינה רפואית, רב עדיין הנסתר על הנגלה בנושא זה, והמחקר מספק תשובות מעטות מדי לשאלות כה רבות. מומחים יגידו כי הפרעות נפשיות הן בעצם הקצנה של תופעה נורמלית, והרי כולנו חרדים למשהו: לילדים, לביטחון המשפחה, לחשבון הבנק. מי מאתנו לא מצא את עצמו ניגש שוב לוודא שנעל את הדלת בלילה או לבדוק פעם נוספת שהכניס את הארנק לכיסו? כולם עלולים לחוש לעתים מדוכדכים, עצובים, זקוקים למנוחת הנפש. הסיפור שלפניכם מתאר חבל דק ובלתי מורגש השזור במארג האינסופי של האנושות. שביבים של חוסר איזון הממוטטים את חייו של אדם עליו כמגדל קלפים, וסוחפים למערבולת את משפחתו ומכריו. מאותו רגע, דבר לא יהיה כשהיה.
להוסטל 'חסדי אנוש' שבמבוא חורון הגיעו עם השנים סיפורים רבים כאלו: בחור שחבריו התעמרו בו בישיבה התיכונית והוא קרס מבחינה רגשית, חייל שטורטר בצבא והוא התמוטט נפשית. כשהגבול בין הנורמלי לטירוף הדעת מיטשטש, ימצאו רוב חולי הנפש שכולם סביבם נוטשים את הספינה השוקעת במהירות. לא קל יהיה להם אז לעמוד מול המחלה ולאסוף את השברים בבדידות נוראית.
לעומת התמונה השחורה הזו, יש מי שדואג לעתידם של הבחורים. בפאתי היישוב הפסטורלי מבוא חורון יש בתים קטנים טובלים בירוק, מקושטים אבן ירושלמית, הנראים מבחוץ כמו צימרים לנופשים. שלט כניסה גדול ומכובד מכריז על שם המקום: "חסדי אנוש". דייריו הם בחורים חולי נפש שהגיעו ברובם המוחלט מאחת המחלקות הסגורות של בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, כדי להחלים. הגיעו לכמה שבועות ונשארים לעתים לשנים ארוכות. בחורים או אברכים חסידים, ליטאיים, חרדים ודתיים לאומיים. כל אחד ומחלתו, כל אחד והתמודדותו.
זהו סיפור על ריפוי וקהילה השלובים זה בזה, וייחודו דווקא בכך שגיבוריו הוקעו ברובם מן הקהילות שמהן הגיעו. קהילת מבוא חורון שפרסה באומץ לב את חסותה על בחורים אלו, שכמעט ונשארו דחויים בחצרה האחורית של החברה, שילבה אותם דווקא בלב ליבה של הקהילה. והתוצאה - 32 דיירי ההוסטל המסתובבים בחופשיות בשבילי היישוב, עובדים במפעליו, שואלים ספרים בספריה, מתפללים במנייני בית הכנסת ואף מעבירים פעילות חווייתית עם חיות לילדי היישוב, ומתקבלים בחום בבתי המשפחות המארחות אותם לארוחות בשבת.
בסיפור הזה אין ניצחונות גדולים. גם לא מסיבות הודיה עם מוזמנים רבים המכריזות על סוף טוב. הוא מורכב מאיסוף זהיר כמו בפינצטה של הישגים קטנים המאפשרים תחושת צלם אנוש. גיבורי הסיפור הזה חיים על מעין רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה. רק שאצלם העלייה משמעה תפקוד יומיומי, והירידה – כמו אל שאול תחתיות.
מחלות נפש. מושג רחוק ואפוף מסתורין המקפל בתוכו כאב וקושי, והמון בושה. מבחינה רפואית, רב עדיין הנסתר על הנגלה בנושא זה, והמחקר מספק תשובות מעטות מדי לשאלות כה רבות. מומחים יגידו כי הפרעות נפשיות הן בעצם הקצנה של תופעה נורמלית, והרי כולנו חרדים למשהו: לילדים, לביטחון המשפחה, לחשבון הבנק. מי מאתנו לא מצא את עצמו ניגש שוב לוודא שנעל את הדלת בלילה או לבדוק פעם נוספת שהכניס את הארנק לכיסו? כולם עלולים לחוש לעתים מדוכדכים, עצובים, זקוקים למנוחת הנפש. הסיפור שלפניכם מתאר חבל דק ובלתי מורגש השזור במארג האינסופי של האנושות. שביבים של חוסר איזון הממוטטים את חייו של אדם עליו כמגדל קלפים, וסוחפים למערבולת את משפחתו ומכריו. מאותו רגע, דבר לא יהיה כשהיה.
להוסטל 'חסדי אנוש' שבמבוא חורון הגיעו עם השנים סיפורים רבים כאלו: בחור שחבריו התעמרו בו בישיבה התיכונית והוא קרס מבחינה רגשית, חייל שטורטר בצבא והוא התמוטט נפשית. כשהגבול בין הנורמלי לטירוף הדעת מיטשטש, ימצאו רוב חולי הנפש שכולם סביבם נוטשים את הספינה השוקעת במהירות. לא קל יהיה להם אז לעמוד מול המחלה ולאסוף את השברים בבדידות נוראית.
לעומת התמונה השחורה הזו, יש מי שדואג לעתידם של הבחורים. בפאתי היישוב הפסטורלי מבוא חורון יש בתים קטנים טובלים בירוק, מקושטים אבן ירושלמית, הנראים מבחוץ כמו צימרים לנופשים. שלט כניסה גדול ומכובד מכריז על שם המקום: "חסדי אנוש". דייריו הם בחורים חולי נפש שהגיעו ברובם המוחלט מאחת המחלקות הסגורות של בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, כדי להחלים. הגיעו לכמה שבועות ונשארים לעתים לשנים ארוכות. בחורים או אברכים חסידים, ליטאיים, חרדים ודתיים לאומיים. כל אחד ומחלתו, כל אחד והתמודדותו.
זהו סיפור על ריפוי וקהילה השלובים זה בזה, וייחודו דווקא בכך שגיבוריו הוקעו ברובם מן הקהילות שמהן הגיעו. קהילת מבוא חורון שפרסה באומץ לב את חסותה על בחורים אלו, שכמעט ונשארו דחויים בחצרה האחורית של החברה, שילבה אותם דווקא בלב ליבה של הקהילה. והתוצאה - 32 דיירי ההוסטל המסתובבים בחופשיות בשבילי היישוב, עובדים במפעליו, שואלים ספרים בספריה, מתפללים במנייני בית הכנסת ואף מעבירים פעילות חווייתית עם חיות לילדי היישוב, ומתקבלים בחום בבתי המשפחות המארחות אותם לארוחות בשבת.
כשכלו כל הקיצין
בסרטון ההסברה של 'חסדי אנוש' תמצאו את משה, בחור ישיבה בלבוש חרדי ובעל פאות ארוכות, אולי אפילו עילוי בתורה, שהוריו ומוריו צופים לו עתיד גדול ושידוך מזהיר. פתאום, ללא התרעה מוקדמת, התנהגותו של משה הופכת להיות שונה ומשונה. דימיונות, דיבורים לא הגיוניים, פחדים וחרדות. משה מוצא את עצמו על הדשא, מעשן במשך ימים ושעות. בתקופה הראשונה ינסו הוריו לדבר על ליבו, להסביר לו שדבריו אינם הגיוניים, אולי אף לאיים שאם ימשיך כך שמם הטוב ייפגע. לאחר תקופה של כמה חודשים שבהם יתעקש בנם כי הוא אינו יכול אחרת, יבינו הוריו שיש להם בעיה והם זקוקים לייעוץ מקצועי. בשלב הבא, ייתכן ולא יהיה מנוס מלאשפז את משה לזמן מה במחלקה פסיכיאטרית.
שער 'החיים הטובים' כמו נסגר על משה והוריו, מותיר אותם המומים. חודשי הבלבול שעברו יחד, הלחצים מבית על שמירת הסוד וחוסר הוודאות לגבי העתיד, יטביעו את חותמם על מערכת היחסים השברירית. ההורים אינם יודעים עוד למה לצפות, בטחונו העצמי של הבחור שבור לרסיסים, ועם כל החבילה הזו הם מגיעים אל משרדו של ישראל מיטלמן ב'חסדי אנוש'. כאן, בחדר הזה, דימיונות פרועים וזעקות שבר מקבלים לבוש וצורה ושם מוגדר למחלה מסוימת שאיתה אפשר להתמודד ולנצח. ישראל והצוות, שמנסים לגשר בין כולם, מסבירים לבחור והוריו כי המצב שאליו הגיעו הנו בלתי נמנע, וכי אין לטפול את האשמה על איש: "המחקרים מעלים שמי שמתגלה כפגוע נפש בגיל 18, בעצם נולד כך", מסביר ישראל להורים המודאגים, "אלא שהגנים חבויים אצלו ואין שם פרט בהתנהגות שלו שמוציא החוצה את השונות שלו. אם הוא יעבור לחץ בחיים, אז זה יתפרץ. הכל ייצא החוצה בצורה חזקה וכואבת, והוא לא יידע לעולם למה". ישראל מציין את גיל ההתבגרות על תהפוכותיו ההורמונליות כנקודת זמן מכריעה בהתפרצות מחלה כזו: "בדרך כלל בגיל ההתבגרות השילוב של השינויים ההורמונאליים הוא הטריגר, אך קשה להצביע על אירוע מסוים. כשכבר קורה משהו, מתחילים מעגלים של חששות ושאלות וניסיונות הסתרה, ורק כשכלו כל הקיצין פונים לטיפול".
ההורים שמגיעים ל'חסדי אנוש' מתבקשים על ידי ישראל לזנוח את תפקיד השוטר ולהיות הורים חמים ואוהבים. מעתה, הצוות ב'חסדי אנוש' יהיה האחראי להעיר את הבחור בבקרים ולדאוג לנטילת התרופות ולשיקומו היומיומי, פרטים טכניים שלעתים מעיבים על הקשר בין ההורים לבנם. "וכשמדברים על קשר של הבחור עם המשפחה", מציין ישראל נקודה כאובה מאוד בתהליך שבחורים הלוקים בנפשם חווים, "מדובר לרוב על הקשר עם ההורים. ברוב המקרים, המשפחה מתנתקת, אפילו האחים והאחיות".
חסד מתוך צורך
הוסטל "חסדי אנוש" עובד כיום בשיתוף פעולה מלא ומוכר רשמית על ידי משרד הבריאות, אך לא תמיד זה היה כך. הפעילות בהוסטל התחילה לפני כ-30 שנה כיוזמה של המושב השיתופי מבוא חורון. היה זה "חסד מתוך צורך", אומרים ב'חסדי אנוש', עזרה לא רשמית לבחורי ישיבות שחוו תקופת משבר בישיבה. ישראל מיטלמן (58, אב לשמונה) אסף אותם אליו אחד אחד, וחבר היה מביא חבר. בשל ייחודיותו של המקום, השמועה על נופש פעיל מחזק ומרענן עשתה לה כנפיים בקרב הר"מים, ובחור שחווה 'משבר' הוזמן לדירת הרווקים במבוא חורון לעבוד בכרם – שמעניק שנה שלמה של עבודה לפי העונה, בבקר ובלולים כמשווקים בלילות. המרחק מהיישוב לכרם שעל יד רמלה העניק ערך מוסף לדרבון להישאר בעבודה, שכן האפשרות לקפוץ לדירה לנוח באמצע היום נמנעה מהבחור באלגנטיות. אט אט השתלבו הבחורים בקהילת מבוא חורון והשתתפו בשמחות ובתפילות ביישוב, עד שהרגישו כי קיבלו זהות חדשה, מחייבת פחות ובלי ביקורת של הסביבה. "אחרי שהתרעננו", מספר ישראל, "הם שבו מאוששים, עם צבע על הפנים, לכור מחצבתם - לישיבה שממנה באו, ושאיתה שמרו על קשר כל אותו הזמן".
ישראל, שהיום מנהל את 'חסדי אנוש' במשרה מלאה, ריכז את הפרויקט תוך כדי עבודה בצרכניה ובכרם ביישוב. אך הצורך הלך וגבר, ועם השנים החלו לטפטף למקום מקרים של בחורים בעלי רקע של מחלות נפש, ומה שהיה 'רווקיה' הפך תוך זמן קצר להוסטל לפגועי נפש. עם הביקוש גבר הצורך בהתמקצעות, וישראל, שחיפש כלים נוספים לעזור לבחורים, הלך ללמוד עבודה סוציאלית. לפני 14 שנים, אז הפכו לעמותה, עברה על 'חסדי אנוש' מהפכה של ממש, והם החלו בהליך התמקצעות מול משרד הבריאות. "מכאן ואילך", אומר ישראל, "זה היה על טהרת פגועי הנפש, ואנחנו נדרשים לעבוד על פי מקצועיות ותקנים". מאחורי התהליך עמדו ישראל ואשתו אסתר, שמסלון ביתם דחפו ויזמו את הפרויקט מתוך ראיית המציאות העגומה: לבחורים מרקע דתי אין מקום שאליו יוכלו להגיע על מנת להחלים בלי לנטוש את החינוך התורני שלהם.
המיטה פה תחכה להם
עד כמה הצורך בהוסטל לפגועי נפש, המשמר אווירה תורנית, גדול? לדבריו של צוות ההוסטל: מאוד. אהרון קורמן (43), סגן מנהל ההוסטל ב'חסדי אנוש', מכיר את המקום עוד כילד בן עשר מימיו כ'רווקיה'. הוא הגיע כדי לעזור לקרוב משפחתו שחלה ואביו נלחם על כך שלא ישהה בבית חולים פסיכיאטרי, שם ימצא את עצמו הבחור הדתי היחיד בחברה מעורבת וסגורה בכל שעות היממה, עם צוות שלא מודע כלל לסדר יום של תפילות ובטח לא לימוד תורה. לבחור שמגיע הישר מבית המדרש זו התמודדות גדולה מאוד. קורמן, שראה כיצד קרובי משפחתו זקוקים היו לעזרה רבה בסיוע לבנם, חלם להקים מקום כמו חסדי אנוש. בעקבות היכרותו רבת השנים עם מבוא חורון, הוא נישא והשתקע במקום, וכשגילה את ישראל הם חברו יחד כדי לממש את חלומם המשותף.
במקביל להתעוררות של מודעות גדולה בקרב רבנים לנושא מחלות הנפש, היום יודעים בישיבות הדתיות והחרדיות כי ישנה אפשרות לבחור הישיבה להגיע למקום שיתווה לו מסגרת גם מבחינה דתית. "היום ראשי ישיבות ומשגיחים למדו לא לקצר תהליכים", אומר ישראל. "הם למדו שלבעיות מהסוג הזה לא מספיקה שיחת מוסר טובה אלא צריך להסתייע בטיפול מקצועי. בדרך כלל מי שמגיע אלינו כבר עבר אבחון, שיחות, תרופות ואשפוזים בבתי חולים בכל הארץ. ואם ישנה החמרה ומתעורר הצורך באשפוז נוסף, ביננו לבינם יש ברית גומלין שהם מחכים לנו לקלוט אותם בחזרה". ישראל מתאר את האפשרות לאשפוז נוסף כ"תמרור אזהרה לחבר'ה", ומסביר שבחסדי אנוש למדו להשתמש באפשרות הזו כמשאב להתקדמות ולא כאיום. "יש במחלות האלו מצבי הרעה", מסביר ישראל, "ומיעוט קטן מהם משתמש בבתי חולים אחת להרבה זמן, אך הם יודעים שאם יש הרעה הם יגיעו לבית החולים לכמה ימים והמיטה פה תחכה להם".
מנגד גם במשרד הבריאות עברו בשנים האחרונות מהפכה בפני עצמה, שם למדו להשתמש בשירותיו של ההוסטל כמקום המלמד להתמודד בחיי היום יום עם מחלת הנפש, לאחר שהבינו שבית החולים אינו מקום משקם, והשיקום האמיתי יתאפשר מחוץ לכותלי בית החולים, שם יחוו הדיירים עבודה וסדר יום.
ברחבי הארץ פרושים הוסטלים רבים לשיקום פגועי נפש, מהם מקומות שבהם לנים והעבודה וסדר היום מתקיימים מחוץ לדירה, ומהם מקומות המספקים את מכלול הצרכים עבור הדיירים. ביניהם קיימים הוסטלים חרדיים המצויים באזורים המאפיינים אוכלוסייה חרדית כמו קרית ספר, ירושלים ובית שמש. אך לדברי ישראל, הבחורים שם ימצאו את עצמם מתויגים כחולי נפש, וספק אם ימצאו חברה כלבבם מחוץ לכותלי ההוסטל.
ישראל מתאר את הניסיון ליצור הפריה הדדית עם הוסטלים אחרים בארץ כדי לתת מענה נרחב עד כמה שניתן למגוון של צרכים: "אנחנו לא נוכל ללוות את הבחור כל יום לעבודה בקרית ספר, אז נשלח לשם בחור שמתאים לו לעבוד שם ולגור שם. אצלנו ימצאו פתרון לאנשים הצריכים חברה דתית מוגנת עם אנשי צוות מסורים. כיום אין עדיין מספיק הוסטלים לדתיים. יש לא מעט חבר'ה דתיים שנמצאים בהוסטלים חילוניים. אז מכבדים אותם ונותנים להם מערכת כלים כפולה, אך מבחינת הזהות שלהם בזמן הכי קשה הם בבעיה, וקשה למצוא תחליף לדבר עצמו. אצלנו משתדלים לייצר להם תכנים בשעות העבודה והפנאי. הוסטל דתי זה דבר שנחוץ לציבור הדתי ועוד יותר לחרדי".
לא בית חולים אחד גדול
אם למי מהקוראים מציקה השאלה כיצד משתלבים פגועי נפש בחייהם של אנשים בריאים בלי תקלות לא נעימות או נזקים של ממש, אנשי הצוות בחסדי אנוש אכן מהלכים על חבל דק בכל הנוגע לשילוב הנכון. כשבחסדי אנוש הפכו באופן רשמי להוסטל לפגועי נפש, מזכירות היישוב החליטה לפקח על מספר השוהים בו דרך קבע ולהדק את הקשרים עם משרד הבריאות לשם כך. "כדי להיות יותר בטוח ומקצועי, ושעשרות חבר'ה לא יטיילו כאן כבית חולים אחד גדול", אומר ישראל, "החליטו שלא הלב הטוב שלנו יקבע איזו סוג מחלות נביא ומה תהיה רמת החולי, אלא מתוך פיקוח מקצועי של משרד הבריאות בשלוחת רמלה בהדדיות הדוקה שלנו איתם".
הקריטריונים לקבלה מתקבלים על פי אמות מידה מקצועיות ועם ניסיון רב, כדי למנוע חיכוכים ותקלות. היכולת להשתלב בקהילה היא תנאי קבלה בחסדי אנוש, שייבדק כבר בשיחה הראשונית עם הבחור שמגיע להוסטל. לעתים הם יידחו את קבלתו של בחור בשל חוסר התאמה לחיים ביישוב: "היו לנו מקרים קשים שראינו שיש מקום לבחור להתקדם ולהשתלב בקהילה", אומר ישראל, "ולעתים מקרים קלים יותר שראינו שלא יכולים להשתלב בקהילה, אז לא קיבלנו אותם. הקהילה במבוא חורון היא טובה ויפה בעצם הדבר שנותנים לנו להיות פה. זה לא דבר של מה בכך, וגם אם אנשים לא יארחו בחורים לשבת או לא יעסיקו אותם בעסק שלהם, גם ההסכמה שבשתיקה זה דבר נדיר. אתה יכול לעשות הכל ולקבל תקציבים גדולים, אך אם לא היה גיבוי מהקהילה לא נוכל לעשות כלום. כשאין את הפחד והרתיעה, הקהילה למדה להתמודד. לעתים יש חריגות, או בחור שמתנהג משונה מדי, והחוכמה שלנו היא לדעת לקרוא על הפנים של הדייר שסערה מתקרבת ומשהו קורה לו ולעזור לו לפני כן. ישנן דרכים לקדם את האתגר".
אביב משטרי (36), מדריך בחסדי אנוש, מוסיף הערה חשובה המלמדת על יכולת ההכלה של הקהילה: "אם יהיה עכשיו אירוע חריג של דייר שצועק או מדבר שטויות במכולת, נקבל את הטלפון אך לא עם גערה ואשמה, אלא כדי להתריע על המצוקה שלו. זה שילוב אמיתי".
ישראל מביא כדוגמא בחור שהיה לו סיכוי טוב לשיקום באופן כללי, אך הגבולות הטבעיים של כל אדם לא היו ברורים לו: "הוא היה פונה לאנשים וילדים בצורה תינוקית בצרכניה וברחוב, והעדפנו שלא יהיה המתח הזה. יש הוסטלים יותר מבודדים שמתאימים יותר לבחור כזה. השילוב בקהילה בהחלט משמש לנו כקנה מידה לקבלה".
מניות בשמים
מתוך מודעות לצורך הגדול במקום המאפשר שיקום במסגרת קהילה חמה, קהילת מבוא חורון תומכת באופן מלא בהוסטל ובפיתוחו. "כל השנים", אומרים אנשי מבוא חורון, "תרמנו אך גם קיבלנו בחזרה, והם הפכו לבשר מבשרנו". השמחות המשפחתיות הן עניין למשבר בפני עצמו עבור פגועי הנפש. הניתוק מצד המשפחה הוא אחד הנושאים הכאובים ביותר עבור הבחורים המגיעים אל ההוסטל. כמזור לפצע, מעניקה להם הקהילה במבוא חורון קבלת פנים חמה, והם משתלבים לעתים הרבה מעבר למצופה: "בחור מההוסטל למשל, שלא הוזמן לחתונה של אחיו מחמת הבושה, לפחות מוזמן לחתונה שביישוב, ויש משפחות שמזמינות שלושה, ארבעה, חמישה. כל אדם שמקרב בחור כזה הוא יודע שהוא עושה מעשה טוב ונכון. בשביל חברי מבוא חורון, ההוסטל נמצא פה ולא מהצד השני של הגדר ובכל תחומי החיים".
אמנם הבחורים מגיעים בליווי הוריהם להוסטל, אך לעתים הקשר עימם מתרופף. מניסיונם רב השנים של הצוות בחסדי אנוש, ישנם מצבים שבהם הקשר מתחזק שוב, וכל מקרה לגופו. מערכת היחסים, כפי שאומרים בחסדי אנוש, אינה תלוית מגזר, ובכל משפחה מגיבים למצבו של הבחור אחרת. אביב המדריך מתאר בפנינו את השוני: "יש משפחות חרדיות שעוטפות, ולעומת זאת אחרות שיותר קשה להן, משום שיש דפוסים שונים אצל כל המשפחות לחיוב ולשלילה. בחוץ יש עליהם סטיגמה, מכיוון שאחוז קטן מפגועי הנפש הם בעייתיים. כאן חווים את האמת שהם בני אדם. הבחורים שמגיעים אלינו משתחררים מהסטיגמות ונפתח בפניהם עולם אחר, שבו הם לא צריכים להתבייש במה שהם". וישראל מוסיף: "ככל ששהייתו של הבחור אצלנו מתארכת ואפקטיבית, היחסים בבית הופכים להיות יותר ענייניים, והם יכולים לשוב ולהשתתף בשמחות המשפחתיות".
החלוקה בחסדי אנוש, שבה מחצית הבחורים נשארים לשבת והשאר נוסעים הביתה ולהיפך, מסייעת לבניית מערכת יחסים בריאה יותר עם המשפחה שבבית. "הם חוזרים הביתה ומתקבלים בשמחה, כי שבועיים לא ראו אותם", מסביר ישראל ומנמק: "ההיכרות של המשפחה איתם כלא מתפקדים נעלמה כלא היתה, והם שבים עם חוויות של לימוד ועבודה והרבה מה לספר ולשתף". בחסדי אנוש מלמדים את הבחורים לנסוע בטרמפים בבטחה, כדי לעודד את עצמאותם ולהשאיר אותם בלתי תלויים בהוריהם לצרכי נסיעה. הצוות ידאג שגם בחורים שמגיעים לבד להוסטל מסיבות של יתמות או עלייה לבד לארץ, ייצאו לשבת אצל חבר מההוסטל או אצל משפחות מאמצות מחוץ ליישוב, כדי להרגיש טוב שיש להם לאן ללכת כמו כולם.
מנייני התפילות של ההוסטל הפכו להיות מבוקשים מאוד בקרב חברי מבוא חורון, בשל האווירה המיוחדת שחש מי שמתפלל איתם. "ההיכרות עם דיירי ההוסטל מחזקת מאוד את המתפללים האחרים, ובכלל, לראות בחור עם מחלה כזו שקם לתפילה ומרים את עצמו עד לדף היומי בעשר בלילה, זה מחזק מאוד וזה שילוב מדהים", אומר אביב המדריך. בסיום יום עבודה ואחרי מנוחה ותפילה לומדים דיירי ההוסטל כמה שעות בכולל, "ובעינינו", אומר ישראל, "זה שילוב אמיתי כי אין פה משהו יומרני שמטיף לכך. הם לומדים לשם שמים, והחינוך מהבית להיות בני תורה ממריץ אותם לבוא וללמוד".
טוביה, איש מבוא חורון הבקיא בנבכי קרקעות וביורוקרטיה ועזר להוסטל רבות מבחינות תקציב ולוגיסטיקה, מסביר עד כמה ההוסטל תורם ליישוב מבחינה רוחנית. "אני רואה כבר שנים שיש למבוא חורון מניות למעלה", הוא אומר ברצינות רבה. "אנחנו עושים את זה לשם שמיים אך מקבלים בחזרה. בכל יישוב יש זכויות של התיישבות ולימוד תורה ופה יש תוספת זכויות". עבודתם של דיירי ההוסטל במפעלי היישוב, על פי טוביה, אינה מספקת מענה חד צדדי לצורכי פגועי הנפש בלבד. הם עובדים בכמה מפעלים ביישוב, המפורסם מביניהם הוא הנגרייה המייצרת צעצועי עץ איכותיים לילדים, והוקמה על ידי חסדי אנוש במטרה לספק עבודה לדיירי ההוסטל. המפעל, העומד בדרישות מכרזי המועצה, מספק גם לגני הילדים הפזורים ברחבי בנימין צעצועים מעשי ידיהם של הבחורים. "כוח האדם הזה הוא נכס", אומר טוביה. "ישנם בתי עסק שנהנים מזה, למרות שהצטרפו לכך בחשש מסוים. אם היום היו לוקחים להם את כוח האדם הזה הם לא היו יכולים בלעדיו. זו נתינה הדדית. בזמן ההקפאה המפעל היחיד שקיבל אפשרויות בנייה היה זה שהעסיק בחורים מההוסטל. אם ההקפאה היתה נמשכת זמן רב הוא היה מרוויח מאוד כתוצאה מהקשר הזה, ברמה של מיליונים לעומת האחרים". אך הערך המוסף העיקרי בעיני טוביה הוא בחברות ההדדית: "יש פה בחורים שהם תלמידי חכמים שכולנו נהנים מהם בשיעורי התורה הרבים שהם לוקחים בהם חלק. כשהם מרגישים נוח לדבר ואנחנו מקשיבים, הם תורמים משמעותית להפריית הדיון בשיעור שהם משתתפים בו. אתה מקבל לא מעט מעצם העובדה שאתה נותן", הוא מסכם ומוסיף אנקדוטה בנימה אישית: "גם ברגעים הקשים אף אחד לא מתחרט על הכנסתם בצל קורת ביתנו. לא היו רגעי חרטה. עם קשיים צריך להתמודד", אומר טוביה.
אני רוצה להתחתן
אברהם (שם בדוי), דייר בן 43 המתגורר מזה 18 שנה בחסדי אנוש, מספר כיצד למד כבחור צעיר בישיבה בדרום, וכיצד שידוך שלא צלח הכניס אותו לדיכאון עמוק. במבטא ארגנטינאי הוא מתאר את הדרך שעשה מהישיבה להוסטל, בלי ההורים שנשארו בארץ מולדתו. אברהם מתאר בפניי את תפקידו כמבשל לבחורים בהוסטל בגאווה לא מוסתרת. הוא מונה אחד לאחד את ימי החול שבהם הוא אחראי לארוחות – בכל ימות השבוע ובשבת. אל חסדי אנוש הוא מתייחס כאל ביתו, והקהילה במבוא חורון היא משפחתו: "מארחים אותי בשבתות, אני מדבר איתם ומבלה איתם", הוא אומר ברגש, ועל ישראל הוא מספר כדבר בן על אביו. הוא מזמין את כולם לבוא ולהתרשם מהמבנים היפים המעניקים תחושת כבוד עצמי לדיירים, ועל דירתו החדשה הוא אומר: "מעין עולם הבא". בסוף השיחה, אחרי שניות אחדות של שתיקה, פורצת מפיו אמירה חזקה ומטלטלת: "אני רוצה להתחתן", הוא זועק, "אבל לא מוצא".
ישראל מסביר כי כל הבחורים מבקשים להתחתן, ובמסיבות ראש חודש הם מברכים האחד את השני שיזכו למצוא אישה ולהקים בית. אך המרחק בין הברכה לביצוע הוא גדול עד כדי כאב. בהוסטל משתדלים להעניק להם חיים מלאים ויפים של טיולים למיטיבי לכת וחוויות, פעילויות "על האש" וערבי שירה, בצד סדר יום מספק של עבודה ולימוד. אך נדמה, כי דבר לא ימלא את החלל הגדול שמותירה אחריה החמצת הזוגיות, ובחסדי אנוש ערים לכך מאוד. כשהשאלה על מדיניות ההוסטל בעניין נשאלת, ישראל מבקש כמה דקות לחשוב על התשובה ואף לנסח אותה, לפני שיענה עליה. ישראל עושה רושם של איש עדין וטוב לב הנותן לכל אחד את תשומת הלב והכבוד הראוי לו, ודווקא משום כך תשובתו קשה. נדמה כי היא מורכבת משנים של ניסיון וסיפורי כישלון צורב מלווים אותה: "העניין הזה עומד בראש מעייניהם", פותח ישראל את דבריו. "אין פה אחד שלא רוצה לשאת אישה ולהקים משפחה, וכן גם הוריהם. אחרי לבטים רבים החלטנו שאנחנו לא מעודדים את הדבר הזה. אישה היא לא מטפלת או משקמת, ולא צריכה להתמודד עם הקשיים האלו. היא רוצה חיי משפחה רגילים וזוגיות רגילה, ויש כאלו שחושבים שזהו שלב ב' של השיקום. מהר מאוד מגיע פיצוץ והחתונה היפהפייה הזאת מחליפה את עצמה בטופס לא נעים שנקרא גט. עם פרידה לא יפה וכואבת, עם האשמות הדדיות. היו לנו לא מעט מקרים כאלו שבהם המציאות טפחה על פניהם".
ישראל מעיד על עצמו כי הוא "מחפש בנרות אדם גדול בתורה שיגיד לבחורים בקול: 'אתם לא נדרשים ליותר מזה'. כשאנחנו אומרים להם כך, זה מרגיש כמו מילים נבובות בלי כיסוי, והחתונות של קרובי משפחה ואחים זורות מלח. אנחנו לא עוצרים אותם, אבל גם לא לוקחים אותם לשדכנים". ובכל זאת, ישראל פותח פתח לאפשרות כזאת בתנאים מסוימים ובהסתייגויות אחדות: "אולי זה אפשרי, אך רק עם מישהי עם צרכים מיוחדים, עם אותה מחלה. גם כאן יש להפגיש בין רופאים ולשאול אותם האם המחלות שלהם יכולות להסתדר יחד. כל זה כמובן אך ורק בגילוי לב, בגובה העיניים, עם מודעות מלאה ובלי הסתרה של המצב. אם כל זה מתקיים ויש ליווי צמוד ומקצועי וסייעתא דשמיא, ניתן אולי להצליח בכך"