אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא מגיעה לאסיפות כאלה. אסיפות על נושאים סוערים נראות גם הן כמו סערה; צעקות, הטחות מילים, כעס. אצבעות מאשימות. אנשים יושבים על הכסאות שלהם, ממלאים את כל המרחב, ולא מצליחים לראות או לשמוע אף אחד.
כל אחד עושה מאמץ להישמע. מעטים האנשים שמנסים לשמוע. ומי ששומע לא תמיד מקשיב. הוא שומע את הכעס, את העלבון, את הטון המתלהם, אבל לא שומע את לב העניין. כל זה מוכר היטב לכל מי שחי ביישוב, והתיאור המפורט מיותר.
אני רוצה להסב את תשומת הלב למה שקורה לאדם שנמצא בתוך הבלגאן הזה. מה קורה שם בין המוח ללב. להתייחס למחשבות שמתבלבלות שם; המחשבות והדיבורים שנעים בין 'עמדות' ל'צרכים'. המושגים 'עמדות' ו'צרכים' (או אינטרסים) הם מושגים מעולם הגישור. עבור מי שלא מכיר את תחום הגישור אעשה קצת סדר: בוויכוח, אנחנו אומרים את עמדתנו. העמדה היא הדבר שאנחנו אומרים או צועקים בקול. אלה הדברים שאנחנו מעמידים בחזית הוויכוח. וכמו בעמדת ירי, העמדה מבוצרת מאד, מפני שהיא נועדה להגן עלי. לא אתן בשום אופן שיפגעו בה. המבט החוצה צר מאד. קשה לי לראות את מי שבחוץ, ובוודאי שמי שבחוץ לא רואה אותי.
כמו בעמדה, מה שחשוב בה הוא האדם העומד מאחוריה. החיים שלו, הערך שלשמו הוא נלחם. את העמדה אני מציב בחזית, אבל היא מסתירה את העיקר, את הערך שלשמו אני נלחם. העבודה הנכונה שלנו בוויכוח היא לברר את הנושא שמאחורי העמדה. לברר מה בעצם הצורך שלי. או כמו שאנחנו הרבה פעמים אומרים, "על מה בעצם אנחנו מתווכחים?!".
מה באמת חשוב לך
אתן דוגמא מעולם הילדים. על העולם הזה נוח לנו יותר להתבונן. ילד מתנדנד בנדנדה. הילד שקוע בריחוף, בהנאה, ההורה שלו לידו והעולם כולו שלו. בא ילד אחר ומבקש להתנדנד. הילד מסרב לוותר על מקומו ואומר "אני לא רוצה לרדת! אני רוצה להתנדנד!". ההורה מציע לילד להתגלש במגלשה והילד נעתר. מה קרה? לכאורה, מחלוקת קשה: שני ילדים ונדנדה אחת. העמדה של הילד היא: "אני רוצה להתנדנד!", אבל מה שחשוב לו, או במלים אחרות - 'הצורך שלו', זה ההנאה. לכן הוא מקבל את ההצעה של ההורה שלו שמציע לו הנאה אחרת.
נאתגר את המקרה: ילד רב עם חבר שלו על צעצוע. שניהם מושכים את הצעצוע בכוח, צועקים ובוכים. הצעקות מעידות שהפגיעוּת כאן גדולה יותר. הצרכים שנפגעו הם הכבוד. המקום. הביטחון. ההנאה. החברות. הרבה פעמים אנחנו מרגישים את זה, בלי להבין מה יש שם. אנחנו דורשים בקשת סליחה הדדית. הסליחה היא סוג של אתחול מחדש, ומאפשרת להחזיר את הכבוד, הביטחון והמקום.
לאחר שהחזרנו את השקט, עדיין הילד צריך לשחק במשהו, או אם ננסה להבין את זה מעט לעומק, הילד זקוק לספק את הצורך בהנאה. עכשיו נחלקת תגובת ההורים לשתיים:אלה שיציעו לכל ילד משחק אחר - מה שבטוח, לשמור מרחק, שהילדים לא יריבו שוב. אפשרות שניה היא להציע לילדים לשחק ביחד במשחק שבו היחד הוא יתרון. לדוגמא, לשחק ביחד במשחק דמיון. זאת אפשרות מחברת, מפרה ומעשירה. בבחירה הזו ההורים נותנים לילד מענה גם על הצורך בחברה.
כל אחד והתשובה שלו
ונחזור לאסיפת החברים הסוערת שלנו. אנשים צועקים ומתעקשים כי הם מרגישים שפוגעים להם בצרכים חיוניים. כשחבר קובע נחרצות שהוא לא ייתן שיגעו לו בחניה / בשביל / בתקנון / בהרכב של בית הספר / בכסא בבית הכנסת, ואתם יכולים להוסיף על הרשימה כיד ניסיונכם הרחבה, הוא מנסה להגן על איזה שהוא צורך. איזה? אני יכולה רק לנחש. אבל למה לנחש אם אפשר לשאול. השאלה כאן היא "מה חשוב לך?!". אקח כדוגמא את ועדת קליטה. חבר מתעקש שוועדת קליטה תקבל אנשים רק על סמך בחינות. למה?כי חשוב לו הסדר / חשוב לו שיש כללים / חשוב לו שיהיה שוויון / כי לפני ארבעים שנה זה נכתב בתקנון וחשובה לו ההמשכיות / כי ביישוב של אמא שלו לא עשו בחינות ויש שם מישהו שהוא לא סובל. זה פגע לו בביטחון וחשוב לו הביטחון. לכל אחד תשובה שנכונה לו.
ברגע שמתגלים האינטרסים של כל צד, השיח עובר מסגנון של מיקוח בשוק למשא ומתן. וויכוח שעובר מהתעקשות על עמדות לדיון על צרכים, הופך לשיח שיכול להתקדם. הצרכים הם מערכת שאפשר להסביר אותה. היא מדברת עלי ולא עליך. האצבע שלי מופנית פנימה, ולא החוצה. היא לא מתקיפה. היא לא מאיימת. דיון שנכנס לשפה של צרכים הוא ענייני. הוא מגלה פתאום צרכים משותפים.
שיח מכבד
ביישוב שלי זכיתי להשתתף באסיפות חברים מכבדות. אסיפות בהם האנשים מדברים אחד אחר השני, לפי סדר. מדברים בכאב אבל גם בכבוד. בהקשבה. בסבב סובלני שנותן מקום לכל אחד. שומע ולא רק משמיע. שלא תטעו, אלה היו אסיפות בנושאים קהילתיים שהסעירו את השבילים. אסיפות שנוכחות האנשים בהם שברה שיאים, אך הן התנהלו באווירה של הקשבה. אנשים הצליחו להביא את עצמם בצורה כנה. לדבר ערכים ורגשות ולא לדבר עמדות. כן, היה גם מי שהתפרץ, אבל היו אלה אנשים בודדים שלא גררו אחריהם יציאה מהכלים.
השיח המכבד הזה התאפשר בתוך מסגרת שיצרו מגשרים מ'מרכז גישור קהילתי' במעלה אדומים. הם הגדירו מראש את הכללים: שפה מכבדת, וזמן קצוב לכל דובר. הזמן הקצוב, שתי דקות, אילץ את המשתתפים להתמקד בעיקר. הוא גם נתן מקום לכל אחד ויצר אמינות בין המשתתפים: לכולם זכות דיבור שווה, לכולם יש מקום, אין מתפרצים ואין נדחפים. כלי חשוב נוסף שיצר את ההקשבה הוא השיקוף. המגשרים שיקפו לכל דובר את דבריו. כך שמע הדובר את עצמו, כך שמעו אותו שוב כולם. כל דעה נכתבה על לוח לעיני כל, באופן שמאפשר לכולם לבוא לידי ביטוי. באופן זה יכלו גם הדוברים השונים להתייחס למה שנאמר באופן מדויק יותר. מתוך העמדות שהשמיעו הדוברים הוציאו המגשרים את הנושאים וסיכמו את כל הצרכים שעלו.
ההקשבה המכבדת הזאת הולידה שיח. אנשים נשארו לשוחח זה עם זה. הרוחות התבהרו. אנשים גילו ששכניהם שהיו מעברו השני של המתרס מציגים דעות שדווקא יש להן מקום. האיום הוסר. נוצרה ההבנה שאין פה 'אתה' וכנגדך 'אני', אלא משהו רחב שכולל בתוכו אותך ואותי. השיח ירד מהפסים האישיים ונהיה ענייני.
השיח הענייני מדבר בשפה של צרכים. צרכים של כולם. כשהשאלה מתמקדת במענה על צרכים אפשר להגיע להסכמות משותפות, הסכמות שמגלות הסתכלות רחבה. ש'מגדילה את העוגה'. זוהי דרך ארוכה, ששכרה בצידה.
ביישוב קהילתי עולות הרבה שאלות, אבל הדרך לתשובה חשובה לקהילה לא פחות מההכרעה עצמה.
--------------------------
גילה יובל היא מאמנת אישית וזוגית לזוגות בשנה השביעית, ומגשרת במרכז גישור קהילתי במעלה אדומים.