יליד שנת תשל"ד, 1974.

ילדות ונעורים בקרית ארבע וחברון.

נשוי לאודליה, עובדת סוציאלית ועקרת בית.

אב לשמונה.

מתגורר בקידה.

לימודים:תואר ראשון בייעוץ חינוכי, ואחריו קורס מנהלים של משרד החינוך. התואר השני בתנ"ך.

עיסוק בעבר:הדרכה, חינוך וניהול בקיבוץ שעלבים, ישיבת מקור חיים בירושלים והישיבה התיכונית במודיעין. בין התפקידים השונים שליחות חינוכית כזוג נשוי בחרקוב שבאוקראינה.

עיסוק נוכחי: מנהל בית הספר היסודי וחטיבת הביניים בשילה, המונה כ-500 תלמידים, ומנחה מנהלים מטעם מכון "אבני הראשה" - ארגון גג למנהיגות בית ספרית.

תחביבים:קריאה, למידה וטיולים.

מוטו בחיים:"תחשוב טוב יהיה טוב". חשיבה חיובית היא מצמיחה וגם יוצרת מציאות חיובית.

מה היה הרגע -

שזכור לך במיוחד מילדותך?

זכור לי מעבר דירה מקרית ארבע לחברון. הייתי בכיתה א'. עברנו, שישה ילדים וזוג הורים, מדירה מרווחת לדירת חדר בבית הדסה. למרות הצפיפות הייתה אווירה משפחתית מיוחדת במינה, בנוסף לאהבה ולשמחה לשוב לעיר האבות והאמהות – חברון. זה האפיל על הקושי, כך שלא ראינו את הצפיפות אלא רק את החוויה. אהבתי את חברון. היו לנו שכנים ערבים ששיחקנו אתם בחצרות, והסתובבנו וטיילנו בעיר. את המוצרים קנינו בשוק הערבי. החיים לא היו בצל פחד. היו אנרגיות הרבה יותר טובות. היינו מתפללים ותיקין במערה - אומרים שכל התפילות עוברות דרך מערת המכפלה - ואני זוכר את ההתרגשות לשהות ראשון כשעולה היום במקום שאליו מתנקזות התפילות כולן.

של תובנה משמעותית?

הייתה תקופה בה עבדתי כמדריך במוסד חינוכי. הילדים שהו בפנימיה כך שאני הייתי גם האמא וגם האבא שלהם. במסגרת התפקיד יצא לי לשמוע את שני הצדדים - גם את הצד של הממסד, כששהיתי בישיבות הצוות של המקום, וגם את הצד של הילדים - כשהייתי יוצא לשבת עם הילדים בחדרים ושומע את הצד שלהם בסיפור. הפער בין איך שהצוות החינוכי ראה את הדברים ובין איך שהילדים ראו אותם היה בעיניי בלתי נסבל. פעמים רבות שמעתי מורים מדברים על תלמידים בצורה שטחית שנבעה מחוסר היכרות אישית עם הילד או עם המצב המשפחתי האמיתי שבו הוא היה נתון. הרצון לגשר על הפערים בין הילדים והמוסדות, ולשנות את הגישה והיחס גרמו לי לרצון לעסוק בחינוך - להיכנס ולשנות מבפנים.

של הפתעה?

כשהייתי רכז הדרכה בישיבה בקיבוץ שעלבים ישבתי בפגישה עם יועצת חינוכית בישיבה. באמצע הפגישה היא החלה פתאום לשאול אותי כל מיני שאלות לא קשורות לנושא: מה הגובה שלך? מה התחביבים שלך?ועוד כל מיני שאלות מפתיעות ומוזרות. בהמשך התברר שהיא החליטה להכיר לי את אחייניתה, ואחרי תקופת מה האחיינית הזו ואני נישאנו.

שבו החלטת לעבור לקידה?

כשהגעתי לבית הספר בשילה, התגוררנו במבוא חורון. במשך חמש שנים נסעתי בכל יום שעה הלוך ושעה חזור, זה היה מעייף ומתיש. יום אחד, אחד המורים אמר לי שיש בית חדש בקידה להשכרה. פקפקתי בהצעה שלו. אני ידעתי כי בקידה יש רק קרוואנים. היו לי שבעה ילדים והרגשתי שלגור בקרוואן זה מעשה לא אפשרי מבחינת המשפחה, אבל הוא התעקש שיש בית. כידוע משכורת של מורה היא לא משהו שאפשר לחיות ממנו, והוא עבד במשרה נוספת כגנן, וסיפר לי שנתן אמש הצעת מחיר לגינה בבית בקידה. יחד אתו נסעתי לראות את הבית, למחרת נסעתי לשם עם אשתי, וכעבור שלושה שבועות עברנו לגור במקום. היינו המשפחה ה-20 בקידה. אני מאוהב במקום. הנוף מדהים, הרי הגלעד, צבאים, ערפילי בוקר, וגם הנוף האנושי מדהים - אנשים מופלאים שאני נהנה מחברתם. זה כנראה הולך יחד, כך שלמקומות יפים פיזית נמשכים אנשים יפים מבפנים. ברית המילה של בנינו השמיני הייתה בבית בקידה.

של החלטה משמעותית?

ההחלטה לקבל על עצמי את ניהול בית הספר בשילה. בשילה חיפשו מנהל לבית הספר, כשבאותם ימים למדו בו כ- 160תלמידים, בית הספר היה כושל, כמעט ולא קיבלו תקני הוראה, וכל מי שהתאפשר לו ברח מבית הספר הזה למקומות אחרים. זה היה אתגר ניהולי כי לא באתי למוסד מצליח שכל מה שצריך זה לשמר ולשחזר את ההצלחה שלו, אלא היה צורך לחשוב מחדש, ולהעמיד את בית הספר על הרגליים. זה נראה לי אתגר גדול, ולקחתי אותו על עצמי.

של סיפוק?

המהפך בבית הספר בשילה לא נעשה על ידי פיטורין והבאת צוות חדש, כמעט כל הצוות הוותיק נשאר, ושינה את הגישה. יחד יישמנו רעיונות ועקרונות חדשים, כשאמונה בצוות הובילה את השינוי. לטעמי הכוחות נמצאים, רק צריך לדעת לעבוד אתם. הרעיונות שעבדנו איתם היו הצבת התלמיד במרכז והקשר הבין אישי בין המורה לתלמיד שיהיה טוב ומיוחד וכמה שיותר משפחתי. כשילד מרגיש שמדברים אתו בגובה העיניים, בלי התנשאות, ובאהבה, הכל משתנה.

לא הגענו עם תכנית מסודרת שאותה כפינו על ההורים והתלמידים, אלא ניסינו להבין מה החלומות שלהם, איך הם היו רוצים לראות את בית הספר, ומה יהפוך אותו למקום נעים עבורם. העברנו שאלונים בין הילדים וההורים, ובנינו את התכנית של בית הספר על פי החלומות שלהם.

גם כיום, בסוף כל שנה אנחנו מעבירים שאלונים ובודקים מה התלמידים אוהבים, מה הצרכים שלהם ומה דורש תיקון ושיפור.

ארבע שנים אחרי שהתחלנו את השינוי, בית הספר זכה בפרס החינוך הדתי. זה היה בשבילי רגע של הצלחה וסיפוק. מבית ספר של 'ברירת מחדל' בית הספר שלנו הפך להיות אבן שואבת של תלמידי חוץ. זה היה מהפך מהגירה שלילית להגירה חיובית, בשנה הבאה יש לנו 560תלמידים, וכיום יש לנו כבר 'צרות של עשירים' ואנחנו מחפשים איפה להציב מבנים חדשים כדי להצליח להכיל את כל התלמידים. והכי מדהים זה לראות את הילדים שלי לומדים בבית הספר שאני מנהל. אם כבר הצלחנו להקים מקום שנעים לשהות בו יחד, מורים וילדים, אני שמח שגם לילדיי יש את היכולת ליהנות מזה.

של בחירה?

אני מאמין גדול בבחירה. האג'נדה שלי בחינוך היא העמקת הקשר עם התלמידים והבנה שכל תלמיד וכל ילד הוא אחר ושונה, ויש לבנות את המערכת כך שהיא תתאים לכל אחד מהתלמידים.בצורה מעשית זה אומר שיש את מסגרת הבסיס של הלימודים - עד שעות הצהריים - שמכתיב משרד החינוך ואליה אנחנו מחויבים, ובכל זאת נותר לנו עוד המון מרחב - משעות הצהריים ואילך - בכדי לאפשר לתלמידים לבחור מה ללמוד ועם מי ללמוד.

יש חוגי ספורט, אמנויות לחימה, לימודי קודש, מוזיקה, מקהלה ועוד. אחר הצהריים אפשר לבחור להצטרף ל'סיירת גמרא', שם ניתן לבחור ללמוד עם המחנך או עם מורה אחר. אפשר גם לבחור בסיפורי מעשיות של רבי נחמן, או ללמוד מספרי הרמב"ם.

שעות הבחירה האלה לפעמים הן אלו שהופכות לילד את כל הלימודים לנעימים.

של שייכות?

המוטו שאני מקנה בבית הספר הוא 'אחריות ושותפות'. כשיש לך אחריות אתה מרגיש שותף, אני משתדל לתת לתלמידים כמה שיותר אחריות ולסמוך עליהם. כך למשל בפינת החי הם אחראים על ניהול הפינה. יש מורה שמלווה, אבל הילדים אחראים בעצמם על המתרחש שם. זה נכון גם לצוות. כשהצוות מרגיש שותף, ומרגיש וחיבור עמוק למקום, זה הופך את בית הספר למשפחה ולמקום שנעים לשהות בו לכולם, לצוות וגם לתלמידים.

עונשים וגבולות קיימים גם אצלנו אבל כשנותנים דגש על החיובי ועל הכוחות של התלמיד, העונש הוא משני ומינורי, ועיקר ההתמקדות היא בטוב. ברגע שדמות המנהל נתפסת כדמות חיובית אז אין פחד. אני לא עובד בשיטות של פחד, שיטות הפחד לא עובדות על הדור הזה, אנחנו עובדים בהרבה אמון ואהבה. יש הקשבה, יש שיח, יש אמירה, וכך הילד רוצה לעזור לעצמו לחזור למסגרת.

אני פוגש הרבה תלמידים שהמהלך והשיטה בונה בהם משהו חדש. למשל ילד שקשה לו בלימודים אבל נבחר לשיר במקהלה, והוא כל היום מחייך. אני שואל אותו: מה אתה מחייך? מה קרה? והוא מספר על התוכן העצום שהמוזיקה הוסיפה לחייו. עצם זה שהוא חלק ממשהו זה משמח אותו והופך לו את ההסתכלות גם לגבי שאר הדברים.

של סימון דרך?

היעד המרכזי שלי כיום הוא לתת מענה לשאלה איך גדלים ונשארים קטנים, כך שנוכל להמשיך ולתת יחס אישי לכל תלמיד. דרך אחת שמצאנו היא לחלק את שכבות הגיל לשתי קבוצות – שני 'בתים' – אחד מכיתות א'-ה' ואחד מכיתות ו'-ח', במבנים נפרדים ועם צוות מיוחד. דרך נוספת היא בהדרכת צוות ולימוד באמצעות בית מדרש למורים שמתקיים מידי יום שלישי בצהרים. אל בית המדרש אנחנו מביאים סוגיות חינוכיות, וחושבים על רעיונות חדשים ומקוריים שיאפשרו למורה לשכלל את עצמו להיות קשוב לצרכי התלמיד, ולחזק וליצור את הקשר הבין אישי בין מורה לתלמיד.

רעיון נוסף שאנחנו מיישמים הוא "אמץ תלמיד". במסגרת המהלך הזה מורה "מאמץ" לתקופה של חודשיים תלמיד, ומתבונן בו כאילו שהוא הילד שלו ממש. זה יוצר שפה חדשה, קשר אחר, ואמירות חדשות.

של עצב?

לפני שנתיים יצאתי מהבית לכיוון ירושלים, בדרך קיבלתי סמס על תאונת דרכים באזור עלי , ומצאתי את עצמי נפרד מהתלמיד מעין אושפיזאי שנהרג בתאונת דרכים בצומת שילה.

זה רגע שלא עוזב אותי, עולמי התהפך. בבית הספר ניסינו למצוא יחד ניחומים, מורים ותלמידים, ולשאוב כוחות מהטוב שמעין השאיר. הוא מאוד אהב לרוץ, היה בחור ספורטיבי, ופעם בשנה מתקיים 'מרוץ מעין', לזכרו. התלמידים כתבו וצילמו סרט לזכרו, כשהמוטו של הסרט היה לראות מה מעין השאיר לנו שאנחנו יכולים לקחת לחיים שלנו. הוא אהב צדק וידע לעשות שלום בין קבוצות של תלמידים. בל"ג בעומר אחד התקיימו שתי מדורות של שתי קבוצות תלמידים שכל אחת מהן רצתה מאוד שמעין יצטרף אליה. הוא אמר: אני מצטרף לאף קבוצה, אני אשמח שתתאחדו ותעשו מדורה יחד, וכך היה. על בסיס הסיפור הזה צמח התסריט של הסרט לזכרו.

של הגשמת חלום?

אני מגשים את חלומי בזה שאנחנו כל היום מגשימים פה חלומות, גם של התלמידים וגם של המורים.

אני רואה חשיבות בכך שיהיה למורים ולצוות מקום לצמוח ולהגשים חלום, ושהם לא ירגישו מתוסכלים או מנוונים. פינת החי למשל, הייתה חלום של מורה. אני מבקש ממורים ליזום ולהביא חלומות, ומשתדל לעזור להם להגשים אותם, על ידי גיוס משאבים והוצאה לפועל של החלום.

אנחנו עכשיו באמצע הגשמת החלום המוזיקלי – בשלוש השנים האחרונות בכל שנה הוצאנו דיסק. אנחנו רוצים לפתוח כאן חדר מוזיקה משמעותי שישרת לא רק את בית הספר אלא את תושבי גוש שילה. יש לי חלום בנושא הגינון ופיתוח הסביבה. לכל שינוי צריך לתת מקום, זמן, אמון ואמונה גדולה.

של מחשבה על העתיד?

לפעמים אנשים שאני פוגש שואלים אותי: “נו, אתה כבר עוד מעט עשר שנים בבית הספר, מה הלאה?” אבל אני לא מרגיש שאני כאן עשר שנים, אני מרגיש שבכל שנה בית הספר הוא שונה ואחר, מתקדם, מתפתח ונוצר בצורת התלמידים שנמצאים והחדשים שמגיעים אליו. אני לא מרגיש מיצוי, ורוצה להמשיך לפתח ולהתחדש בבית הספר שלנו. אין דבר כזה לנוח. כל שנה היא שנה חדשה ולקראת כל שנה צריך להתחדש כאילו היא השנה הראשונה.