שני אסונות, יום אחרי יום, ביישובים שלנו, תינוקות מתים לאחר שנשכחו ברכב, ערב תשעה באב. הצירוף הזה לא נותן מנוח, לא נותן מנוס מלשאול שאלות קשות. "שני האסונות האלה לא קשורים, אבל קשורים מאד מאד", אומר אבי רואה. "בריאיון לרדיו אחרי האסון הראשון, בשילה, אמרתי בלי לחשוב שזה מתקשר אצלי לסחרחורת המרוץ של החיים. כולנו מנסים להספיק ולעשות כל הזמן יותר ויותר. הרב עובדיה אמר פעם – כשאתה אוכל, תאכל, אל תלמד תוך כדי. כשאתה לומד – תלמד, אל תנסה לחסוך זמן ולקצר טווחים. זו מחלת הדור שלנו. ומה שקרה למשפחות משילה ודולב, יכול היה לקרות לכל אחד. ונכון לנו לעצור ולעשות מה שצריך גם אם לא נספיק הכל ואולי נחשוב שהפסדנו משהו. זו התובנה שלי המיידית. התקשורת סביבנו, הפלאפון והפייסבוק וכל המכשירים – לא נותנים מנוח, וצריך שליטה עצמית שלנו בהם, ולא שישלטו בנו.
"העידן הטכנולוגי, שבו אנחנו נוסעים בחלונות סגורים בגלל המזגן ונועלים בשנייה הכל עם שלט, יכול להיות בעוכרינו. בהיסח הדעת אנו עלולים לשלם מחיר יקר וכואב בסופו של דבר. לכן תודעתית צריך לזכור שזה יכול לקרות לכל אחד ולעבוד על עצמנו, כדי שאלה יהיו האסונות האחרונים".
שאלת את עצמך למה אצלנו, אני מקשה ואבי רואה מהנהן. כן, שאלתי, בטח. אבל השאלות נותרו תלויות ועומדות ואין לי תשובה ברורה. הקדשתי מחשבה רבה, לנסות לזהות, למה תינוקות, למה מזרח ומערב, והשאלות לא יניחו לנו, ונמשיך לנסות לחשוב ולחדד מה פירוש הסימנים האלה שמאותתים לנו כאן.
"אפשר כבר לומר שבכל נושא הבטיחות – בדרכים, במתקני משחקים, בבריכות – אנחנו צריכים לעשות את המרב ולא לוותר לעצמנו. ב"ה יש בבנימין הרבה ילדים יחסית לגודל האוכלוסייה, ולכן יש לנו מה לעבוד תודעתית, ולהשתדל לעשות מה שמוטל עלינו. וה' יעשה הטוב בעיניו. אנחנו לא יודעים מה החשבונות של ריבונו של עולם, אך מחובתנו לעשות את המוטל עלינו.
"אנחנו בעיצומה של חופשת הקיץ, ונשוב ונאחל לילדינו ולנו שנעבור אותו בשלום, ונחזור לפתיחת שנת הלימודים תשע"ד בריאים ושלמים עם הרבה כוחות".