שעת צהריים של ערב שבת. בבית משפחת הרשטיק ביישוב אלון ריח הבישולים נישא באוויר, הכיריים רוחשות תבשילים, ומפה לבנה פרושה על השולחן ומוכנה לקראת כלה. הטלפון מצלצל. הודעה מוכרת כל כך, ההפתעה שגרתית למדי. על הקו מודיעים להם כי משפחה שמטיילת במדבר יהודה נתקעה וזקוקה לחילוץ. הוויכוח ניצת מיד. לא ויכוח על מי ייצא לחילוץ, אלא מי יישאר לבשל לשבת ויחמיץ את האקשן.
מטיילים מיטיבי לכת בין סמטאותיו של נחל דרגות או נופשים במעיין עין פרת ביום חם, שמתרגשת עליהם צרה כלשהי (לא עלינו) וקוראים לעזרה, קריאתם תגיע לבית הרשטיק. חיוג 100 למוקד המשטרה מוביל למקום אחד - ליחידת החילוץ 'מגילות ים המלח', שבני הזוג הרשטיק - אורית ומשה, ובנם החייל אביחי - נוטלים בה חלק מרכזי ונכבד. פעילותה של היחידה חולשת על איזור מדבר יהודה וים המלח, והם, מחלצים "מכורים" כהגדרתם, לא מתכוונים להיגמל בעתיד הקרוב. כמעט כל סוף שבוע, כל שבוע, הם מחלצים ושבים לביתם להמשיך לשמור את השבת – עד הקריאה הבאה. ובעונת הטיולים הנוכחית, עיסוקם מלא בחוויות אקסטרים מסעירות של גלישות סנפלינג, אך יש בהן גם הרבה יותר מקורטוב של חסד.
הכל התחיל מקנאת בני זוג טהורה. לאחר שנים ארוכות של התנדבות כמפקד יחידת הסמים של המשטרה, התנדבות שכללה את כל סוגי הבילוש אחר עסקאות סמים בינלאומיות, הגיעה הזדמנות לפתחו של משה הרשטיק (47), שבתפקידו הרשמי היה אחראי על נכסי משרד עורכי דין. בעת איחודן של יחידות במשטרה הוא החליט לפרוש. בגיל 40 ולאחר למעלה מ-20 שנות התנדבות משטרתית, הוא נענה לבקשתו של מפקד יחידת החילוץ מגילות ים המלח, להצטרף אליהם לתפקיד שוחק ותובעני שהוא מחזיק בו עד היום, במשך כשמונה שנים.
כמשפחה שמרבה לטייל, עולם המושגים של גלישות וסנפלינג היה מוכר להם מאד. אביחי בנם היה בן 17 כשהצטרף שנה לפני אביו ליחידת החילוץ, בתחילה בתור ניצב בתרגולים ("היו צריכים מישהו שזורקים אותו על איזה מצוק בלילה ומחלצים אותו"), ואחר כך כמחלץ מן המניין. אורית, מצדה, ליוותה לא מעט טיולים של בני נוער שההגדרה "מיטיבי לכת" מתגמדת לעומת הכושר הגופני שלו נזקקו. אט אט גברה קנאתה של אורית (50) למראה הגברים במשפחה היוצאים לחילוצים מסעירים. היא הגיעה לאימונים כצופה מן הצד, ונענתה לעידודם של החברים ליחידה להשתלב בה. הכשרתה כאחות רק תרמה ליחידה, כמו גם היותה האישה היחידה מבין עשרות גברים, עובדה שמעניקה טוויסט מעניין ומרגיע לסביבה הגברית כל כך.
בין שמיים וארץ
לבני הזוג הרשטיק יש סיפורי חילוץ רבים מספור, עד כי קשה לשבת מולם מבלי שהפה ייוותר פעור מתדהמה, בייחוד למי שאינו רגיל לטיולי שטח כאלה. בשעה שהעולם ישן או שובת ממלאכה, הם נקראים להגיע למקומות שכף רגלו של אדם ממוצע לא דרכה בו. מטיילים מכל גוני האוכלוסייה מוצאים את עצמם זקוקים לחילוץ מסיבות שונות - ואם יורשה להגיד – גם משונות. בין אם הם ערבים אמידים ובין אם מטיילים שחצנים שיצאו לטיול דווקא ביום כיפור – יחידת החילוץ תגיע לחלצם וגם תשקיע משאבים רבים לשם כך. רוב החילוצים מסתיימים בחיוך ובדמעת התרגשות. חלקם הקטן מסתיימים במוות. חברי יחידת החילוץ מוכנים לכל מצב. עם ציוד ששוקל קילוגרמים רבים על הגב, הם מגיעים ויודעים במיומנות רבה לנווט את הצוות והמטיילים אל היעד - חזרה הביתה, גם אם בדרך יקרו דברים רבים שאינם מתוכננים. בעת הצורך, הם לא יהססו להעלות לאוויר את מסוקי חיל האוויר ואף מטוסי חילוץ.
המדבר, לדבריהם של אורית ומשה, הוא מקום מדהים ומסוכן כאחד. מערכות החום והקור הן קיצוניות, ובשבריר של החלטה שגויה ימצאו את עצמם המטיילים בסכנת חיים, על פי תהום. לדבריו של משה, "רוב העבודה שלנו היא בלילה, וכדי לדעת איך לעקוף מפל או לרדת במצוק אני צריך להכיר הכל בעל פה ובחושך מוחלט. כדי להטמיע את השטח צריכים להכיר מעקפים, מפלים, את כל הוואדיות ומסלולי הטיול".
ולמרות אימונים מפרכים המתקיימים לפחות פעמיים בחודש, שבהם משתדלים אנשי ההדרכה של היחידה למצות כל תרחיש אפשרי, גם משה ואורית מצאו את עצמם לעתים בנקודה שאינם מכירים וללא הכנה מוקדמת: "לפני כשנה וחצי הודיעו לנו שיש קבוצה שנתקעה בסלבדורה", מספרת אורית. "מדובר במסלול קצר, נחמד ולא קשה בוואדי ליד עין גדי. ממש קלאסי לטיולי בית ספר. יצאנו כצוות ראשון, ואמרו לנו שיחידת חילוץ עין גדי - שאנחנו עובדים איתם המון - התחילו כבר לטפל. בדרך התחלנו להבין שהם לא היו בוואדי המסומן, אלא שבתור מטיילים רציניים הם החליטו לטפס על מצוק ההעתקים בגובה 350 מטרים דרך הסלבדורה. בשלב מסוים, כשהם עצרו לקפה, אחד מהם החליק למטה, מגובה רב. בתור מחלצים הגענו למקום שהוא לא מטויל ולא מסומן, וגם אנחנו לא הכרנו אותו".
כשעה לאחר שאורית יצאה עם צוות החילוץ, הודיעו למשה שחיל האוויר זיהה גופה ובלתי אפשרי להוריד אליה חיילים לחלצה, בשל המיקום המסוכן שבו היא נמצאת. את עבודת חילוץ הגופה השאירו במשטרה לידיהם האמונות של אנשי יחידת החילוץ, ומשה כבר נחלץ לעזרתם של אשתו וחבריו. "הצטרכנו לאסוף מידע על המקום הספציפי שאליו היינו צריכים להגיע", מסביר משה. "נעזרנו באתר של קבוצת רוסים בשם 'אסמרה', שמטיילים במדבר יהודה במקומות שאליהם אף אחד לא מגיע, ומצלמים ומעלים לאתר שלהם כל מפל. תוך כדי תנועה ביקשנו דרך האתר שלהם מידע ותמונות, והבנו שמדובר במפלים של מעל 200 מטרים. נכנסנו לוואדי הזה עם 900 מטר חבל - כל היחידה, לחלץ. התחלנו את החילוץ בצהרי יום שישי, וסיימנו בחמש בבוקר, בשבת. בשלב מסוים הורדנו רק ארבעה חבר'ה למטה, ומשם הם אספו את הגופה והזיזו אותה למדרגה עם דרדרת שאחריה יש עוד 150 מטר נפילה. הם עמדו שם והתעקשנו עד שחיל האוויר הסכים לשלוח את המסוק לשם".
בשלב מסוים נקרע לאחד מזוגות המחלצים החבל, והתיק הכבד בן 35 הק"ג - המכיל מים, חבלים, אלונקות ועזרה ראשונה - משך את המחלץ למטה. בעודו תלוי על בלימה טיפלו בו אנשי הטג"ח (רף המיומנות הגבוה ביותר ביחידה - טיפוס, גלישה, חילוץ), שמו מעצור ותפסו את החבל. "אם יש מערכת אחת שכושלת", אומר משה, "השנייה לוקחת את העומס. אם יש מיומנות טובה אפשר לצאת מכל מצב".
אורית מתארת מה עובר על המחלצים באותם הרגעים שבהם הם תלויים בין שמיים לארץ, במיוחד כשהם בני משפחה: "במהלך החילוץ את תלויה ממש באוויר, מאות מטרים מהקרקע, ואבנים נופלות עלייך מכל הכיוונים. כל תזוזה שתעשי מובילה לנפילות נוספות, והבן שלי במקרה הזה היה תלוי מתחתיי". מה חשה אם יהודיה שבנה נמצא בסכנה ממש מתחתיה? כשאמרתי לאורית שאני הייתי צועקת מפחד, היא ענתה לי בפשטות: "גם אני צעקתי". ועם זאת, המחשבה להפסיק עם העיסוק המסוכן לא עלתה בראשה.
יש לי פחד גבהים. באמת!
אז על מה מדברים בזמן שממתינים עשרות מחלצים באמצע מפל על מדף סלע בלילה המדברי? לעומת חוסר האונים המשווע של המטיילים התקועים באמצע שומקום, חברי יחידת החילוץ, המתמזגים במקצועיות בנוף המדברי, לא נלחצים סתם-כך מהסיטואציה. מעבר למטרה שבה הם ממוקדים, יש להם כמה דקות להיזכר במה שהותירו מאחור בטרם יצאו את הבית בדרכם לחלץ: "ישבנו על איזה מדף סלע באיזה מפל", מספר משה, "וכל אחד מספר לחברים - עכשיו אצלי בבית אשתי מוזגת את הדגים, ואחר אומר – עכשיו אצלי מגישים את הגפילטע". לעומת חבריהם, משה ואורית לא דאגו יותר מדי למשפחה שהותירו מאחור. שתי בנותיהם נשארו בבית, והדאגה העיקרית היתה דווקא לאלו שאינם יושבים לבטח בביתם אלא איתם ממש. ובכל זאת, אומר משה, "כשנמצאים בתוך העשייה לא חושבים על שום דבר. אתה עובר למצב מחשבתי שבו יש לך מטרה מסוימת וכל המשאבים האנושיים שלך מושקעים בכך".
כשאני מביטה באורית במבט תמה ומציינת שכפי הנראה צריך לעבור הכשרה של סיירת בשביל החוויות השבועיות האלו, היא עונה בענווה: "אמנם את צריכה להיות עם פחד אבל שיהיה הגיוני, גם אני צורחת כשהכל נופל מעלי ויש לי פחד גבהים". למראה מבטי הסקפטי היא מהנהנת ביתר שאת: "יש לי פחד גבהים אמיתי, ואני נעצרת כשאני לא יכולה ולא מוכנה לסכן את עצמי. יש ביחידה צעירים קלי רגליים ובמקרים כאלה אני משאירה להם את העבודה. הם ימשיכו, ואם יצטרכו אותי אני אתאמץ". ומשה מביא דוגמא המאשרת את דבריה: "אני מצאתי את עצמי כמה פעמים הולך ושם לב שאני מדבר עם עצמי, וכשהסתכלתי אחורה ראיתי את אורית על ארבע", הוא אומר בחיוך.
"חילצנו כמה חבר'ה", מספרת אורית, "שיצאו לאחת הוואדיות והתברברו והגיעו לצלע של הר על שביל, והכל דרדרת ואבנים חלקלקות. מספיקה טיפה של חוסר יציבות כדי להתדרדר וליפול. השארתי את העבודה לחבר'ה הצעירים והמיומנים, ובמקום להמשיך קפאתי במקום והתיישבתי. משה ידע מראש שאני יעצור, ובאמת עצרתי. יש לעשות את הדברים בשיקול דעת ולא 'לעוף על זה' כמו שאומרים. הצעירים יותר קלים". באופן כללי, מרגישה אורית שהיא על תקן המבוגר האחראי ביחידה ובחיים: "אני אם אראה בחור צעיר שיעמוד על שפת מצוק", היא אומרת, "אני אעיר לו שיזוז. לא חייבים לעמוד על שפת מצוק בשביל לטייל".
פעם שלישית גלידה
לעומת התדמית הקרבית ומלאת ההוד של המחלצים, כלפי המחולצים ניתן בקלות לפתח דימוי של מטיילים סוררים או חסרי מזל. אומנם יש מטיילים מנוסים מאוד שעלולים לטעות או לשגות, אך במרבית המקרים מדובר באמת במטיילים חסרי ניסיון והיכרות עם המדבר. כך קרה גם לזוג שטייל בים המלח והחליט לקצר דרך הסבך שסגר עליהם, דוקר ואפוף יתושים וברחשים. אביחי, בנם של אורית ומשה המשרת כסמ"פ ביחידת אגוז, היה בבית כשקראו לו לחילוץ. כשהגיעו לשלב שבו נכשלו המחלצים בניסיון להיאבק עם הסבך, ביקש אביחי לפרוץ קדימה ופתח להם את הדרך תוך זמן קצר. "במקום ללכת קדימה אל תוך הסבך" מסביר משה, "הוא השתמש בשיטה שרכש באימונים הצבאיים, שבה הולכים אחורה עם הגב, שוכבים ומועכים את הקנים. זה הציל את החילוץ".
המחלצים עצמם מוצאים את עצמם לא פעם מחלצים מטיילים שכבר חולצו בעבר. חלקם מכחישים בתוקף שזו להם הפעם השנייה, וחלקם גאים בכך מאוד: "היה מישהו ממאה שערים", מספר משה, "שחילצתי אותו עם עוד שלושה חברים בדרג'ה. בדרך חזור, שאותה הם לא אמורים להכיר, הוא אומר לי - עולים דרך השביל הזה. מיד שאלתי אותו בפליאה: מאיפה אתה מכיר את המעקף הזה? והוא ענה בחופשיות שלפני שנה חבר'ה שלנו חילצו אותו מאותו מקום. כלומר הוא מומחה בחילוצים".
לדברי אורית ומשה, המחולצים משתייכים לכל גוני האוכלוסייה, ובכל מקרה, ככל שמדובר על מטיילים חרדים, יש שינוי גדול מאוד לטובה ברמת המודעות שלהם כלפי הסכנות או ההנחיות למטיילים: "פעם ראשי ישיבות לא איפשרו לנו להיכנס לישיבות ולהרצות בפני הבחורים, והיום כן", אומר משה ומספר על העלמות העין שהיו מנת חלקם של ראשי הישיבות. "התלמידים היו מתגנבים מהישיבה והולכים לטייל, ומבקשים מאתנו לא לספר להורים אחרי החילוץ". אך בכל זאת נתקלים המחלצים ביחידה, הדתיים ברובם, במציאות של בורות קשה בכל הנוגע להלכות פיקוח נפש, המזיקה מאוד למטיילים: "ביום שישי אחד, שעתיים לפני כניסת שבת", מספר משה, "קראו לנו לחלץ מטיילים שנתקעו בנחל דרגות. אחד משלושת התקועים מרכיב משקפיים עם מספר גבוה שנפלו, והוא לא רואה כלום. ידענו שלא נשאיר אותם שם בחושך, למרות שהם הודיעו מאוחר שנתקעו. אנחנו מגיעים לשם וכבר שבת, והם בלי מים. הגשנו להם דבר ראשון מים, אבל הבחור לא שותה כי הוא לפני קידוש. הם גם לא הסכימו להרים את התרמילים כי הם לא מטלטלים בשבת, וביקשו מאיתנו שנרים אותם עבורם. גם פנס הוא לא הסכים לשים על הראש ולהדליק, אפילו שלא היה לו סיכוי לצאת מאיפה שהוא היה בלי פנס. הוא רצה שאני אדליק לו, כאילו אני גוי של שבת עבורו! אי אפשר לראות מה שקורה מסביב? הכי הכעיס אותי, שכשהגענו למעלה הם לא הסכימו לנסוע באוטו על אף שהאזור מסוכן. עוד לפני כניסת שבת ארגנו להם חדר אירוח בסביבה לשבות בו, ואת הסנדביצ'ים שקיבלנו מהמשטרה לדרך השארנו להם כדי שיאכלו משהו, כי במצוקי דרגות לא יהיה להם אוכל כשר".
להזמין לחילוצים את 'בצלם'
הדאגה והאמפתיה שמביעים אורית ומשה וחבריהם ליחידה, היא חוצה מגזרים ותחושות. על הסקאלה הרחבה של המחולצים נמצאים לרוב גם ערבים ובדואים. כן, אותם ערבים שעלולים לזרוק עלינו אבן בחלפנו על פניהם עם האוטו, נזקקים לשירותיה של היחידה ומקבלים יחס חם והוגן. עד כדי כך, שאפילו אותם זה מפתיע. כך קרה גם לערביה פלשתינית בת 60 ששברה את רגלה באחת הוואדיות בדרך לואדי קלט: "הגענו לקבוצת ערבים משכילים ואמידים מאוד", מספרת אורית, "החבר'ה רצו לתקתק את החילוץ, אך אני הרגעתי אותם והעדפתי לשכך לה את הכאב לפני שנעלה חזרה. זה לקח אולי עוד כמה דקות, אבל היא היתה בסוף כל כך רגועה, והם שיתפו פעולה מדהים".
משה מתאר לנו עד כמה תבנית היחסים של ישראלי-פלשתיני נשברת באותם רגעים: "שאלנו אותם מאיפה הם, סתם כדי לדעת לאן לפנות אותה, אז הם ישר הוציאו תעודות זהות מתוך הרגל, כך הם עושים כשהם נפגשים עם כוחות ביטחון. אבל זה לא היה העניין בכלל, סתם התעניינו. אחר כך הפצועה שאלה אותי: 'תגיד לי, זה לא מפריע לך שאתה מחלץ ערבייה?'. עניתי לה בשאלה: 'זה לא מפריע לך שמחלץ אותך מתנחל?'. אז היא חייכה. אמרתי לה שזה לא מעניין אותנו ואנחנו עושים את העבודה עם מי שזה לא יהיה".
ובכל זאת, משה מזכיר כי מקרים שבהם הם הגיעו לחלץ ערבים ונענו ביריות לעברם כבר קרו, ויש להם נוהל אבטחה מיוחד לכך. החילוץ הנ"ל הסתיים בחיבוקים חמים ובתרומה כספית מכובדת מאוד ליחידה. משה מדגיש עד כמה אנשי הביטחון באזור אינם מורגלים ליחסים חמים כאלו, ולעתים אנשי היחידה נתקלים בחוסר מוכנות לפנות את הערבי המחולץ באמבולנס דרך יישוב יהודי. "באירועים כאלו", הוא אומר, "אנחנו משתדלים להכניס כמה שיותר תקשורת, אבל הפרסום זה פונקציה של מה שקורה באותו רגע. אם עד המדינה בדיוק ברח מהארץ אז לא יכניסו אותנו לכותרות".
מחלצים גם את מפקד 'הישרדות'
המחולצים שאליהם משה ואורית מגיעים נמצאים לעתים שעות רבות בשטח קשה שהם אינם מכירים, אולי רטובים מהמפל שבו ביקרו, והחושך הקר של המדבר נופל עליהם בהפתעה, אולי יושבים בעלטה הגמורה ומקשיבים לרחשיו של הלילה, ואולי תקועים על סלע עם שבר בגוף וסובלים מכאבי תופת. משה מתאר כי ישנם כינויים אינספור שממציאים המחולצים כשהם רואים את אנשי היחידה המגיעים אליהם, לבושים במדי החילוץ הכתומים, מגיחים משומקום להצלתם. כל הדרך החוצה הוא שומע את המחולצים מתלחששים מאחוריו, מנסים להבין מי המלאכים שנחתו עליהם כך, באמצע המדבר. כשהחילוץ מסתיים וכולם מגיעים לחפ"ק המואר, האדרנלין יורד וכולם מוזמנים לאכול ולשתות, להשיב את נפשם לאחר שעות ארוכות של מתח. כדי להצליח במשימת החילוץ הם משתמשים לא פעם בהומור ומתיחות להסיח את דעתם של המטיילים מהצרה שנדמה כי סוגרת עליהם: "לפעמים אנחנו מגיעים ואני מציג את עצמי כמפקד היחידה", אומר משה. "אני שואל את המחולץ אם יש לו כרטיס אשראי ושל איזה חברה, ומנחה אותו שכשיגיע לחפ"ק שייתן אותו כדי שיגהצו לו. כל הדרך הוא רק חושב על קבלת הנחה ואיך הוא ישלם על החילוץ, וככה מעבירים להם את הדרך.
"יש אנשים שרק דרך צוחקים. קר להם וקשה והם מתים מעייפות. אני מרגיש את עצמי כמו ליצן לפעמים, כדי שהבנאדם ישנה את החשיבה של המצוקה, שלפעמים היא יותר נפשית מאשר פיזית".
במהלך מסעותיהם במדבר, פגשו משה ואורית מחולצים רבים ומעניינים, גם את מפיק התוכנית 'הישרדות' המשגרת את מתמודדיה למשימות שטח מורכבות. "חילצנו יום אחד משפחה עם שני ילדים קטנים בני שבע או שמונה, שהגיעו עם נעלי קרוקס לטיול", מספר משה. "תוך כדי החילוץ התברר שהאבא הוא המפיק של 'הישרדות'. המבוגרים ביניהם דיברו על כך שהחילוץ עם מסוק יעלה הרבה, ופתאום הילד הקטן ניגש אלי ומתוך דאגה ביקש הנחה בשביל אבא שלו. עניתי לו שאם הוא עובר את הכל כמו גדול, אפילו ניתן להם בחינם, והוא הלך הכל כמו גדול בלי תלונה אחת. בסוף המסלול הוא ניגש אלי ושואל: נו איך הלכתי? זה חינם?".
על אף ה'קרביות' של חברי היחידה ויכולתם להתגבר על כל מכשול, משה ואורית לא מביעים ולו לרגע זלזול במטיילים שנתקעו, אפילו במצבים שכל בר דעת יכול היה לנפנף באצבעו המאשימה כלפיהם: "אי אפשר להגיע למחולץ עם ביקורת", הם אומרים פה אחד. "אני יכול כל הדרך לקלל אותם על שהוציאו אותי מקריאת מגילה ואורית הגיעה כמו ליצנית עם כל האיפור, אבל שניה לפני הסיבוב שממנו רואים אותם אני משנה פאזה". רק במקרה שבו קיבלו הודעה על קבוצת מטיילים שיצאו לטייל ביום כיפור הם התרגזו: "פה אמרתי יש גבול", אומר משה. "אם אין פה סכנת חיים - נחכה עד מוצאי יום כיפור ונאכל ואחר כך נגיע. כמובן שאם זה היה סכנת חיים אז היינו מגיעים. היה אדם שנסחף לים המלח באמצע יום כיפור והגענו אליו. פה, זו היתה אחת הפעמים הבודדות שהיחידה לא רצה קדימה".
"תני גם לאחרים להתנדב"
יחידת החילוץ שייכת למרחב המתנדבים של משטרת ישראל, וחלק מימי האימונים מאורגנים כימי מילואים לכל דבר. למרות שעיסוקה מחייב וחיי אדם תלויים בהם, הם אינם נהנים מתקציב ראוי המכסה עלויות בסיסיות של ציוד. חברי היחידה אף רוכשים את נעלי החילוץ מכספם, ובביתם של אורית ומשה ארונות רבים המכילים חבלים ותיקים מלאי אביזרי חילוץ. רוב המטיילים, אגב, לא מודעים בעליל שמחלצים אותם בהתנדבות, ולעתים מגלים זאת לאחר דקות ארוכות של תלונות מדוע הגיעו כל כך מאוחר. או אז הם לא פוסקים מלהתנצל על שהפריעו להם בשגרת חייהם. בתרומות שהם מקבלים, הם משתמשים לעריכת ערבי גיבוש לחברים ביחידה, העובדים קשה ולא מקבלים תגמול. החוסר מורגש בייחוד על רקע הקושי של המשפחות לאפשר שוב ושוב יציאות לחילוץ ללא תמורה. ערבי הגיבוש מסייעים למשפחות להתחבר ליחידה ופועלים להעצים את חבריה.
לאחרונה הצליחו חברי היחידה לגבש תוכנית לשיתוף פעולה עם יחידת "איחוד הצלה" החרדית. אלו מעבירים אליהם תרומות משמעותיות, כמו סירת חילוץ, העולות כסף רב, במטרה לחזק את היחידה ולשפר את תנאי החילוץ. משה מתאר את מספר שעות העבודה שהוא משקיע ביחידה כמשרה מלאה מדי חודש בחודשו. אורית, שעבודתה בחברת ציוד רפואי אינה מאפשרת לה גמישות כמו אצל משה, יוצאת לחילוצים בשעות הפנאי שלה בלבד. מקרים שבהם היא חוזרת מחילוץ, ישנה שעה וקמה לעבודה – אינם נדירים כלל. "יום אחד, לאחר שחזרתי מהעבודה", היא מספרת, "הלכתי לתרום דם. כשסיימתי, קיבלתי הודעה על חילוץ והלכתי. פיקדתי על הקבוצה וחזרתי הביתה. הבת שלי אמרה לי: די כבר תני גם לאחרים להתנדב. אמרתי לה שאני לא יכולה. זה נותן לי סיפוק מטורף ואתגר ענק, ואני יודעת שאני כבר לא צעירה ולא אוכל להמשיך עם זה עוד הרבה שנים", היא אומרת בהשלמה. אורית נבחרה מתוך 36,000 מתנדבי המשטרה וקיבלה לאחרונה תעודת הצטיינות. מבחינתה, נתון זה לא היה ראוי לפרסום מכיוון ש"לא מגיע לי, יש עוד אנשים רבים שעושים המון". האור על פניהם של המחולצים הוא המעניק רוח גבית לעשייה הרבה שלהם. אורית, היחידה שעשתה קורס טג"ח והאישה היחידה שנכנסת לשטח, מכירה את נחל דרגות בלילה טוב יותר מביום. אך לעומת קריאות ההתפעלות שלי למראה האישה העדינה והמטופחת הגולשת בסנפלינג היא אומרת: "אני לא נמצאת בתוך מה חושבים עלי, אני פשוט נהנית לעשות את הדברים האלו, לעזור, לטייל. בייחוד אני אוהבת לטפל בתחום הטראומה, ואני נמצאת בתוך קבוצה שהיא מלח הארץ, הכי טובים שיש, שאקלים, והם משפחה אחת גדולה".
לעומת זוגות אחרים, המצויים בקונפליקט מתמיד לגבי התנדבותו של הבעל ביחידה בחגים ובשבתות, דווקא בזמנים המשפחתיים ביותר, אומרת אורית: "אני לא מקנאה, כי אנחנו יוצאים יחד", ומשה מוסיף: "אמרתי לחבר'ה שאני פתרתי את הבעיה, ואני לוקח את אשתי איתי". על העובדה שמתוך כ-80 מתנדבי היחידה ישנו גרעין קשה של כ-25 מתמידים, אומר משה: "העבודה שוחקת מאוד ותובענית. אם זה לא זורם לך בדם, זה לא יחזיק מעמד לאורך שנים".
לפני זמן מה טיילו אורית ומשה עם בתם בארצות הברית. בעודם יושבים לעת ערב במוטל וצופים בטלויזיה, הם זכו להיות עדים ולראות חילוץ מהצד, מתרחש ממש לנגד עיניהם. מטייל עם קרוקס נכנס לשטח אסור באזור הרי האפצ'ים, ומתנדבים מקומיים כמותם יצאו לחלצו לאחר שנתקע. בסוף האירוע המטייל קיבל חשבון לתשלום קנס מפקח השמורה על שהפר את הכללים. "את רואה", אומר משה, "כל הזמן אומרים שהישראלים לא יודעים לטייל, אך מסתבר שבצד השני של העולם זה אותם האירועים, אותו הדבר".
--------------------------------------------------------------
מה לחובבת טיולי שופינג שכמותי וליחידת חילוץ סטייל סיירת מטכ"ל, מלמלתי לעצמי בשקט בעודי מחנה את הרכב ביישוב אלון בדרך לפגישה עם משפחת הרשטיק. ובכל זאת, עונת הטיולים כבר כאן, ובגדול. אז בין אם הנכם חובבי טיולי רכב ממוזג, או אוהבים מושבעים של טיולי סנפלינג סוערים בין מפלי המדבר, כללי בטיחות בטיולים נוגעים גם אליכם בדרך זו או אחרת:
-
אמנם הנופים באזור מכונים 'ארץ בראשית', אך לא מן הנמנע כי במקום שאליו אתם שואפים להגיע כבר דרכה כף רגלו של אדם. ללמוד מניסיונם של אחרים זה לא פשע. כדאי מאוד לעקוב אחרי ההנחיות על השילוט, שנכתבו ביזע רב ולעתים מתוך שאחרים שילמו בחייהם.
-
ייתכן וברוב ימות השנה הקניון היחיד שאתם מבלים בו הוא קניון מלחה הממוזג, ובכל זאת, אל תגיעו עם נעלי קרוקס לטיול במדבר יהודה (או בכל מסלול שטח אחר). הן אולי נהדרות לספונג'ה, אך לא תרצו שאחת מהן תחליק לכם מהרגל ותישטף בחינניות בנחל השוצף שבו אתם מטיילים.
-
ואם במים עסקינן, אורית מבקשת בתוקף ממי שלא יודע לשחות שלא יתכנן טיול במים. נחלי המדבר סוערים, וברגע אחד שיטפון עלול להציף את הנחל. מי שלא יודע לשחות מכניס את עצמו לסכנת טביעה ממשית.
-
ספונטניות זו תכונה חיובית שיש בה קסם רב, במיוחד באתרי היכרויות, אך כשיוצאים לטייל כדאי להשאיר אחריכם למי שנשאר בבית פתק עם נתונים על הטיול שאליו יצאתם, ושעת חזרה משוערת. במקרה של תקלה, אנשי יחידת החילוץ ישתמשו במידע כדי לאתר אתכם ולהגיע אליכם כמה שיותר מהר.
-
בטיול רטוב – קחו אתכם ציוד אטום למים. ובכל מקרה, נעלים סגורות, מים לשתיה ופנס הם חובה.
-
אם הלכתם לאיבוד – מציאת הדרך חזרה עלולה להוביל לסיבובים מתישים. אם נתקעתם ביום – מיצאו צל והודיעו למוקד המשטרה. אם נתקעתם והחושך ירד, מיצאו נקודה מוגנת מרוחות אך לא מוסתרת, שניתן יהיה למצוא אתכם.
-
מי שמטייל במדבר תמיד יהיה בפוטנציאל גבוה לסכנת חיים. המדבר קיצוני מאוד ומערכות החום והקור קיצוניות. במקרים כאלו, פיקוח נפש דוחה שבת, ויחידת החילוץ המונה ברובה מחלצים דתיים תעיד על כך.
-
אין מה להיכנס למסלול שמצריך ירידה במפל בלי חבל. לימדו על המסלול שאתם מתעתדים לטייל בו והיעזרו בחנויות ציוד למטייל להיערכות נכונה.
-
מלאו אחר ההוראות וההנחיות שעל השילוט. אם כתוב לצאת מהאזור עד שעה מסוימת, לא להשתחצן ולהגיד שיהיה בסדר. כיום גם קונסים על כך.
-
באתר ובדף הפייסבוק השוקק חיים של היחידה תוכלו למצוא המלצות נוספות. בכל מקרה, אל תרגישו חוסר נעימות בפנייה לעזרה. אמנם אנשי היחידה הם מתנדבים, אך מטרתם להציל חיים. שיהיה לכולנו קיץ נעים ובטוח.