שני האסונות הקשים שאירעו בארץ בנימין לפני שבועיים, השאירו את כולנו כואבים, דוממים ומעלים הרהורים כבדים. בליל ט' באב, מתוך האבל על חורבן הבית, התכנסנו רבים מתושבי שילה לחלוק הרגשות והרהורים, ולנסות לדלות מדברי רבותינו דברי חיזוק, נחמה והדרכה לדרכנו. בקשוני לכתוב, אולי מפני שכנותי למשפחה בשילה. אנסה להעלות חלק מהדברים שעלו שם ובמספר שיחות שהיו בינינו.
מי יכול להפיק לקחים ?
הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א הל' ב–ג) מחדד את החובה האמונית להסיק מסקנות, ולא להשאיר את העובר עלינו ברמת הסקירה הסטטיסטית. "מה זאת עשה א-לקים לנו"; בימים סמוכים, במקומות סמוכים, בישובים קרובים אחים לדרך. קשה שלא להרהר בכאב גדול על הדבר הזה. לא את השאלות האישיות נוכל לשאול. מי אנחנו שנשפוט, שנעלה בראשנו דברי ביקורת על פרט זה או אחר. "אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו" (ברכות דף ה) ולא במעשי חבריו. הצרה הזו באה עלינו. קל לעסוק בענייני אחרים, קשה יותר לעסוק בענייניי שלי. אינני חושב עצמי לראוי להפיק לקחים בשביל אחרים, וברטט של חרדה, אני מבקש להעלות דברים שאני מרגיש בעצמי, ואולי יעלו מחשבות מועילות יותר אצל אחרים.
תחושתי, כי האסונות הללו נגעו לשמירת הנפש. יש אכן דברים רבים של שמירת הנפש שאני מרגיש על עצמי, שצריך להיזהר בהם יותר. כללי נהיגה זהירה, התייחסות לתמרורים, התייחסות להנחיות המערכת הציבורית, שנחשבים אצלנו לא פחות מבכל מקום בארץ, אבל לא מספיק לפי התביעה האמיתית שלנו. אבל אולי יש שמירת נפש כללית, גדולה יותר.
בתחילת אותו כינוס בשילה בליל ט' באב, אמר אחד מהתושבים דברים בשם ראש ישיבת שילה הרב מיכאל ברום; 'אנחנו צריכים להוריד את קצב החיים. אי אפשר להמשיך כך'. מובן שלא היתה זו בקורת על המשפחות, אלא קריאה בשבילנו, לבדוק את מידת ההיסחפות שלנו אחרי קצב חיים מטורף, לא מכני ולא חשמלי, אלא דיגיטלי, וירטואלי במהירות האור כמעט. איננו מכונות, ונפש האדם העדינה שלנו אינה מסוגלת עדיין לחיים במהירות האור. אולי אלה חיים של נבואה, אבל עדיין רחוקים אנחנו ממנה. הנביא יכול אולי לחיות במהירות הבזק, לדעת הכל, לעשות הכל נכון בלי טעויות, אבל לא אנחנו.
המחשבות שלי סחפו אותי הלאה. לא לצד האישי, הפרטי, אלא לצד הכללי, הציבורי. צריכים אנחנו לבדוק היטב, אם לא בעומס החיים שהעמסנו עלינו, או בלהט העשייה שלנו, לא שוכחים אנחנו דברים גדולים שהם חובתנו הראשונית. מתוך הצבת מטרות נעלות עשויים אנחנו לשכוח מטרות יסודיות אחרות.
האחריות והפתח לתיקון
איננו יודעים סודות של מעלה, ואיננו יודעים על מה ולמה אירעו לנו האסונות הללו, אבל אנחנו בהחלט יודעים מה הם עושים לנו. ברגע אחד הם מעלים בציבור באופן עמוק מאד את הרגשת אחדותנו. ברור שגם השפעה זו רצון ד' היא. זו בין השאר הכוונה הא-לקית. כל הזוטות נדחקים הצדה, ואנחנו מחוברים יחד לפני ד' כבנים כואבים המייחלים אל אבינו שבשמים, לבקש רחמים וישועה לשבר הנורא. מכאן ההתגייסות המיידית של הכל. גם אם אנו יודעים שקשה לשמר את ההופעה הזאת לאורך זמן, אין ערוך לגודל ההופעה הרוחנית של החיבור הזה. אחדות זו תמשיך ללוות אותנו, ולהשפיע על המשך החיים גם אם לא בכל רגע נזכור אותה. מכאן החיוב הברור של העזרה, השותפות והחיבור אל המשפחות היקרות ואל המשך מהלך החיים שלהם. לא רק בביקור תנחומים, גם לא רק בעזרה בשבעה, אלא במהלך ציבורי מקיף ויסודי (מעשית, חברתית, נפשית, כלכלית ועוד) לבחינת החובה הקהילתית בהמשך הדרך. הלבבות נפתחים לשעה קלה, אבל השגרה, העומס והשכחה עלולות לסגור את הפתח הזה, ואנחנו מבקשים להמשיך להיות מחוברים זה לזה, ולפעול כמידת יכולתנו לתיקון השבר. אם זה מה שנגרם לנו בעקבות האירועים הקשים, רצון ד' שנתחבר יותר.
חיבור זה, פתח הוא לתיקון אמיתי של החיים. לא רק רגש מופשט בשעת כאב, הניתן לתיאור בשיר כואב או בסיפור טרגי. בעולם שהכל כמעט פתוח בו, הכל גלוי והכל חשוף, אנחנו מוצפים ביקורת מכל עבר. כל הקלקולים, כל הזוועות, הכל מופיע בכל כיעורו. בשם הביקורת והתיקון חושפים את כל הרע. שום פינה אינה נשארת נקייה. הדרך לתקן את החברה, את העם ואת העולם עוברת היא לכאורה בחשיפת כל הרע והקלקולים. הדברים הלוא מופיעים בדברי נביאינו מפורשים כאילו נכתבו היום. "וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד: כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ:" (ישעיה ג' ה-ו). מול תמונה זו, אנחנו מצווים להעמיד שיטה אחרת של תיקון. לא בחשיפת הקלקולים נמצא מזור, אלא בחיבור אמיתי. אם אצליח לנהוג מעט במידתו של אהרן, שהיה 'רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. אהרן שהיה יושב אצל אנשים מישראל, ומצליח לגלות בהם את הטוב ולהעצים אותו, אצליח אולי גם אני להתקרב במשהו אל חלק קטן ממעלותיו.
יחד נחזק זה את זה, ובחיבורנו על אדמת הקדש סוד התיקון הרוחני. בכל ישוב יש מהלך מוסרי, חברתי ורוחני שלם. בין אם הוא נעשה במודע, ובין אם מתהווה כאילו מעצמו מתוך מהלך החיים שלנו. יש לא מעט תביעות הדדיות מוסריות ורוחניות; זה כלפי זה, יחיד כלפי ציבור, וציבור כלפי יחיד. מהלך ביקורתי זה מפרנס ישיבות של מזכירויות וועדות, שיחות בין חברים וקבוצות דיון ערות במרשתת. כמה רגשות של כעס ותרעומת נושאות הן בכנפיהן. רק חלק קטן מגיע לבירור בבית דין או במערכת אחרת, רובן משאירות צלקות אישיות, מוסריות ורוחניות בנפשנו. בהסתכלות המצומצמת שלי, נראית לי המשימה הקהילתית הראשונה במעלה להכיר יותר, להבין יותר, לרדת לעומק השאיפות הטובות השוכנות אצל חברינו, ומתוך כך נמצאנו עולים יחד מוסרית ביחסי אנוש, ורוחנית בשאיפה ללמוד תורה יותר, ולהתקרב אל אבינו שבשמים מתוך רצון פנימי, ולא רק מתוך תביעה או האשמה הדדית ביחס לשינוי אורחות חיים כאלה ואחרות.
זהירות וענווה
ההכרזה על מהלך חדש של הציונות הדתית צריך ענווה וזהירות. לא נסיגה, ולא צמצום, אלא להיפך, העצמה נכונה.כדי ללמוד אביא דוגמא גדולה. מיד לאחר תחילת מלכותו נועץ דוד המלך עם כל חלקי האומה, והסכימו להעלות את ארון ד' אל עיר דוד. דוקא אז, אירע 'פרץ עוזא' וכל המהלך של דוד כאילו נתקע. אחרי הפסקה של שלשה חדשים, תיקן דוד את העיוות, והצליח להעלות את הארון אל עיר דוד (שמואל ב' ו'). כמובן אין רצוני לעשות הקבלה של דברים מקומיים, יישוביים, לדבר גדול ועצום כל כך של האומה כולה, אלא לומר שלא צריך לחשוב על כישלון כזה או אחר, שירפה ידיים, חלילה, אלא על ענווה, זהירות ועשייה לשם שמים. רק חלק קטן של הציונות הדתית יושב בבנימין, ולא נחשוב את עצמנו כאילו אחראים אנו לכל. מעבר לזה, נציגי הציבור שלנו מבנימין פועלים בצורה נפלאה במערכות ההנהגה של מדינת ישראל בכל הרמות, ואינם חשודים עלינו. יודעים אנחנו שהם המעולים שבמעולים.
אינני יודע לשים אצבע על פרט זה או אחר, ומי אני שארהיב עז לומר לאחרים, ולציבור יקר וגדול כל כך איזו הערה. קטונתי. רצוני לומר רק שאם רצוננו להמשיך ולהעלות את ערך תרומתנו למדינת ישראל, אנחנו צריכים להתחבר עם כלל האומה, עוד יותר. לא רק עם החלק השלטוני, אלא עם כולו. לא באופן שטחי, של סיסמאות, אלא באופן עמוק וארוך טווח. לבדוק היטב את דרכנו שוב ושוב, שלא מתוך עומס החיים ולהט העשייה נמצא את עצמנו שוכחים את אחריותנו על המשכיותנו.
יהי רצון שמתוך הזמן הזה, ימי 'חג ד' בשילה', ירפא ד' את שברנו עם שבר כל ישראל, ונקום לנחמה גדולה ומכופלת בבניין הבית השלם בתוכנו ומתוכנו.