בעשירי ביולי קיבלתי בדואר אלקטרוני את הפרסום של מועצת יש"ע - "שמונה שנים לגירוש גוש קטיף וצפון השומרון". אני מניח שכל תושבי יהודה ושומרון קיבלו את הפרסום הזה, ולכן אבקש להעלות את התהיות שלי עליו. בסוף הפרסום נכתב שהחומר מוגש כחומר למחשבה על ידי מועצת יש"ע. ומה מכיל הפרסום הזה? אמירות שבהם אנשים מפורסמים, כמו נשיא המדינה שמעון פרס והוגה רעיון ההתנתקות אהוד אולמרט, ועמם כוכבי תקשורת כמו ירון לונדון, בן-כספית ומירב מיכאלי, מביעים אמירות חרטה על תמיכתם בהתנתקות.
האם אמירות החרטה של כמה אנשים "חשובים", חביבי הפרסומת וחביבי הקהל, יעוררו מחשבות בלבנו? בצד אלה מובאים בו כמה סרטי תעמולה להתקדמות ופיתוח ההתנחלות ביהודה ושומרון. האם הסרטונים על בקעת הירדן וקרני שומרון, והתמונות של סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב, יעוררו בלבנו מחשבות על ההתנתקות מגוש קטיף?
היה צריך לתת את הדעת על פרסום חשוב שכזה, שמונה שנים אחרי ההתנתקות, באופן אחר. אני הייתי מצפה שהפרסום יביא סיפורים אמיתיים על סבלם של המתנתקים, על הבעיות שהתעוררו אצלם במגורים בישראל שלאחר ההתנתקות, לאחר גלותם מהגוש. לא על אבדן מקורות פרנסה ולא על בעיות בדיור - על נושאים אלה ישבו כבר כמה וועדות, ומדברים וכותבים עליהן ללא הפסק. הייתי מצפה לקבל מידע על הבעיות בהרמוניה של המשפחות, על הגירושין הרבים, על ההשתכרויות מאלכוהול ועל השימושים המוגברים בסמים בין הבוגרים; וגם מה שקרה מאז לאלה שבאותם ימים היו נערים וילדים. מה עשתה להם ההתנתקות, כיצד הם התפתחו ולמה הגיעו.
שמונה שנים זה זמן מספיק כדי לבצע מחקרים בנושאים הללו. האם נעשו מחקרים בקרב אותם נערים ונערות שחוו את הרס בתיהם ובתי הכנסת, ואת מכות החיילים? האם פסיכולוגים ואנשי חינוך נרתמו לבעיות הללו? את הבעיות הללו מועצת יש"ע חייבת להעלות כחומר למחשבה, כדי שהלקח יילמד ונדע איך לעזור לנערים שלנו לאחר כל הריסת מאחז ואפילו בית בודד, שלטענת שלום עכשיו הוא אינו חוקי.