עם התגברות התיעוש, הלכה והתעצמה התופעה של היפגעות עובדים במסגרת העבודה. הדבר עורר את השאלה האם ועד כמה המעסיק אחראי לבטיחות של עובדיו.
מעבר לאחריות עולה גם שאלת החובה המוסרית של המעסיקים, כשנגרם נזק לעובד.
נציין שיש הסכמה בין הפוסקים שאם אדם שלח עובד בשכר למשימה, והלה ניזוק בדרך, אין על המעסיק חיוב כספי מן הדין, וכפי שהסביר זאת הרמב"ן בתשובה (המיוחסות כ): "אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח... כדכתיב: ואליו הוא נושא את נפשו. ודרשינן: שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן. כלומר: ולפעמים שיפול ממנו וימות. ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו, מחמת שכרו". וכך פוסק השולחן ערוך (חו"מ קפח, ו). הרמב"ן מדגיש שאם יש מנהג לחייב בתשלום, הולכים אחר המנהג, וכך נפסק ברמ"א (חו"מ קעו, מח). בעקבות זאת קובעים הפוסקים שבזמננו, שהנוהג הוא לבטח את העובד, יש אחריות מלאה של המעביד לעובדיו. בדברים דלהלן ננסה ללמוד על אחריות ותוצאותיה בתקופה שלפני קיומו של מנהג זה.
המהר"י וויל (קכה) כותב במקרה של עובד שנהרג שאמנם אין חיוב כספי אבל "דאיכא למיחש (=יש לחוש) לעונש ייסורין. וטוב שתקבל עליך ייסורין כגון תעניות מ' יום. ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה". כלומר, למרות שאין חיוב ממוני ישנה חובה מוסרית וחשש לעונש בידי שמיים. הוא מבסס את דבריו על הגמרא, שנזכר בה דוד שנענש על שגרם להריגת נוב עיר הכהנים.
כתב גם מהרשד"ם (חו"מ תלה) בנוגע לאדם ששלח פועל צעיר לדרך בניגוד להתראת הוריו שלא ישלחנו, והוא נהרג בדרכו על ידי ליסטים: "בדרך חסידות כי בודאי על ידו הגיע לבחור מה שהגיע, ומצד זה ראוי לשמעון לפייס לזקן ולבקש רחמים ממנו יתברך". בשו"ת צמח צדק (הקדמון ו וצג) ערער על כך וטען שאין צורך בתשובה כלל, אך ביטל דעתו בפני קודמיו.
הפוסקים מסייגים את הדין וכותבים שאם הניזק גרם לעצמו את הנזק, האחריות עליו. כך כותב המהרש"ל (שו"ת צו) בעניין אדם שרדף אחרי נער ואותו נער הפיל עצמו לגומא כדי להתחבא וטבע למוות, לדבריו אין על הרודף אשמה היות והנער הפיל עצמו למקום הסכנה.
כך כתב גם המהר"ם מלובלין (שו"ת מד) בעניין דיין שנבהל מדפיקות בדלת, כיוון שחשב שהדופק הוא בעל דין שרוצה לנקום בו, ברח לחדר פנימי וחסם אותו בארגז כבד, ובעקבות המאמץ והפחד חלה ונפטר. בעל הדין מצידו בסך הכל ביקש לשוחח עם הדיין ולא התכוון לאיים עליו. המהר"ם כותב שהיות והדיין הפחיד את עצמו, אין לדופק עוון כלל, אך הוא מסדר לו דרכי תשובה לבקשתו.
הנודע ביהודה (או"ח א, לד) דן באדם שהתעקש לקחת סחורה למקום הסכנה למרות שהזהירו אותו. לדבריו היות והוא זה שיזם את העבודה למרות שהוזהר על כך, אין למעסיק אחריות לנזק.
מציאות שבה מעסיק גורם בעקיפין לפטירת רעהו מחייבת חזרה בתשובה, גם אם מבחינה הלכתית אין בסיס של ממש לחייב ממון. יוצא דופן הוא המקרה בו הנפטר הביא על עצמו את אסונו, שאז מלוא האחריות אך ורק עליו. מעבר לחובה ההלכתית מטיל החוק חובות נוספות על המעסיק. חובות אלה הן בגדר תקנה מחייבת, במיוחד בעולם שבו העובד נחשף לסיכונים שהוא כלל אינו מודע להם.