יליד שנת 1971.

ילדות ונעורים בעכו ובראשון לציון.

נשוי לשולמית – גננת במקצועה.

אב לשבעה.

מתגורר בכוכב השחר.

לימודים:ראיית חשבון במכון לב, חשבונאות ניהולית ומערכות מידע, יחידה לעיתונאות ותקשורת בבר אילן. הסבת אקדמאים להוראה במכללת ליפשיץ.

עיסוק בעבר: דובר מכון לב ומנהל מחלקת יחסי ציבור. סגן מנהל מינהל קהילתי בחברה למתנ"סים, ומנהל מתנ"ס בשכונות גוננים, הר חומה וקרית יובל בירושלים.

מורה למתמטיקה ולכישורי חיים בתלמוד תורה במכמש.

עיסוק נוכחי: מורה למתמטיקה בישיבה התיכונית "אהבת חיים” בכוכב השחר.

תחביבים: "את התחביבים שלי מעולם לא מימשתי עדיין. אני אוהב מאוד משחק, ויש לי חלום לנגן בחליל צד, הצליל שלו שובה את הנשמה שלי".

מה היה הרגע –

שזכור לך במיוחד מהילדות?

כשהייתי ילד התגוררנו בעכו. אבי היה ימאי, והיה מפליג לתקופות ארוכות. באחת הפעמים כשיצא להפלגה החלטתי לגשת למבחני בד למשחק בקונסרבטוריון בעכו, והתקבלתי. התחלנו לעשות חזרות, וזה מילא אותי שמחה. כשאבא חזר מההפלגה לא הייתי בבית. הוא שאל איפה אני, ואמא ספרה לו בהתרגשות שהתקבלתי לקונסרבטוריון ושאני עומד להיות שחקן. אבא הגיע לתיאטרון נמרץ וזועם. הוא היה מרוקאי מסורתי, וכשהוא ראה שהבמאי עם קוקו ועגיל באוזן, הוא מיד תפס את ידי והוציא אותי החוצה. באותה תקופה התחילו שמועות על סמים שמתגלגלים בעיר, ואבא דאג לי.

הבמאי ניסה להסביר שיש לי תפקיד מרכזי בהצגה, אבל אבא ענה לו: "קודם כל תוריד את הקוקו והעגיל ואחר כך נדבר", ומשך אותי משם.

כשהילדים שלי שואלים אותי מה הייתי עושה אם הייתי הולך אחרי הנשמה שלי, אני עונה להם שהייתי שחקן. אבל כשהייתי צעיר לא היה דבר כזה שחקן דתי, ולכן בחרתי במשהו אחר. המשחק נמצא בתוך תוכי, והיום כמורה מול התלמידים יוצא קצת השחקן שבי.

של תובנה משמעותית?

באחד הימים, כשעבדתי כסגן מנהל בחברה למתנ"סים, חזרתי הביתה ושמעתי שהיה בלגאן - פרצה מריבה בין הילדים והייתה מהומה. התחלתי לטפל בעניינים ולנסות לעשות סדר. דיברתי עם בני הבכור וניסיתי להבין מדוע עשה את מה שעשה, אבל אז התערב בני השני ששאל: "מי אמר לך שהוא אשם? אולי זה בכלל לא הוא?", בתגובה שלחתי אותו לסלון, כדי לטפל גם בו אחרי שאסיים עם הבכור. אבל בפרוזדור שבין החדר לסלון, התחלתי לחשוב שהוא היה מאוד תקיף ונחרץ, שהוא לא מדבר אלי כך בדרך כלל, ושאולי יש משהו בדבריו. הרגשתי שהוא אומר משהו אמיתי, ורציתי לראות את מה שבאמת קרה בבית בצורה נכונה. רציתי שיפתח אלי את ליבו, ישבתי מולו וניסיתי להבין. הוא אמר לי אז: "אבא, אתה בכלל לא בבית. אתה יוצא כשאנחנו ישנים וחוזר כשאנחנו כבר ברקיע השביעי. אתה בכלל לא יודע מה קורה בבית".

הרגשתי שקיבלתי בעיטה מאוד חזקה בבטן. אני חושב שאבות רבים מקבלים את הסימנים, הרמזים והבעיטות האלה, אבל לא כולם בוחרים להתייחס אליהם, עד שהם הופכים למכה שממנה אי אפשר להתעלם ואליה חייבים לשים לב. ואם אתה לא שם למה שהילדים שלך אומרים לך, הם בועטים בך וממשיכים הלאה, בלעדיך.

של שינוי בחיים?

בעבודה דיברו איתי בזמנו על קידום לתפקיד מנהל. זה היה מה שרציתי, להתקדם, להיות מנכ"ל של ארגון. בנקודה הזו טיאטאתי את הקושי שהעלה בני הצידה, הדחקתי והמשכתי הלאה. לא עשיתי שינוי, ולא הבנתי את הרמז, אלא שעטתי קדימה לעבר משרת המנהל.

אבל המקרה חזר פעם נוספת ושוב הטיח בי בני: "אבא, אתה בכלל לא בבית, אתה בכלל לא יודע מה קורה פה”. הפעם השנייה גרמה לי להתעורר. זה קרה גם כי העניינים בעבודה לא התקדמו בקצב שחשבתי שהם צריכים להתקדם. הרמזים לכך שאני צריך לעשות שינוי הגיעו מכל מקום, גם מהעבודה וגם מהבית, והפעם בחרתי להתייחס אליהם ולעשות את השינוי.

החלטתי לעזוב הכל ולקחת פסק זמן. אנשי המינהל הקהילתי והוועד היו המומים מההחלטה שלי לעזוב. אלה היו ספרדים מבוגרים, מחושבים, דואגים ואוהבים. הם שאלו אותי: ופרנסה מה יהיה עליה? אמרתי להם שהכל מלמעלה. הם חשבו שהשתגעתי.

שבעה חודשים ישבתי ללמוד בכולל ביישוב. הבנתי שמה שאני צריך לעשות כדי לתקן, זה קודם כל לתקן את עצמי. אם אצליח לעבוד על המידות שלי, דברים רבים ישתנו.

תוך כדי הלימוד בכולל ניסיתי שוב להגיע לתפקיד בכיר, אבל הדברים לא הסתדרו, והבנתי שזה לא זה, שאני חייב לעשות שינוי אמיתי, ולא רק להחליף מקום עבודה כזה באחר. בכל אותו זמן אמרה לי אשתי: "בעז, לך להוראה, זה מתאים לך". עניתי, "אני? מורה? לא מתאים לי”. התייעצתי עם חברים והם אמרו שאני קפדן מדי, אבל אשתי המשיכה לטעון שזה מתאים. הלכתי למכללת ליפשיץ, עשיתי הסבת אקדמאים להוראה, והשלמתי תעודת הוראה למתמטיקה.

של משבר?

התחלתי את דרכי בהוראה בהחלפה של חבר במשך כחודש בכיתה א', אבל עדיין הייתה בתוכי היוהרה שמורה הוא זן נחות, ואני ראוי להיות מנהל. עמדתי בכיתה, נכנסו 40 הורים, ופתאום הרגשתי שהם מסתכלים עלי בפרצוף כזה שאומר "איך הכלומניק הזה הפך מסגן מנהל להיות מורה?". כשקיבלתי את האהבה מהתלמידים בחזרה, או כשעמד מולי אבא שחיבק ונישק אותי בתודה על הקשר ביני ובין בנו, זה נתן לי את הכוח להמשיך.

יש לי רגעי משבר, כשמגיעות אלי הצעות עבודה בניהול. המדריך הפדגוגי שלי אומר לי כל הזמן, בוא תהיה מנהל בית ספר. הרגעים שבהם אני מצטער על השינוי שעשיתי, אלה בעיקר הרגעים שבהם אני שוב מתמלא ביוהרה, וחושב לעצמי: ניהלת 160 עובדים, מה אתה עושה? לאן הגעת? אני חושב שזה קורה לי לא פעם דווקא כשנותנים לי אהבה ואומרים לי כמה שאני טוב, אז אני מרגיש שאולי הייתי יכול להיות יותר טוב כמנהל גדול. אני צריך המון כוח כדי להגיד: לא תודה. כרגע אני מלמד, ואני רוצה לחזור הביתה להיות כל כולי עם הילדים שלי. אם אהיה מנהל אני אשאב לזה, כי אני טוטאלי. הלכתי ממקום שבו היו לי חוסר שלווה או שקט בנפש. אם אקבל הצעה כזו, אחזור לאותו מקום שברחתי ממנו. המטרה האמיתית שלי בחיים היא לבנות משפחה, לחנך את הילדים שלי לעשות טוב, ואת הרצון הא-לוהי.

של סיפוק?

היום כשאני נמצא הרבה יותר בבית, בני אומר לי: "רואים שאתה יותר אבא, ואני אוהב אותך ככה הרבה יותר. לא מעניין אותי אם יש לנו עכשיו פחות כסף, מצידי אפשר שנחזור לגור באשקובית".

אני מבין שמה שהילדים רוצים זה אותי בצורה הנכונה. לא אחד שמטיף, שמכתיב. אני באתי מחינוך מרוקאי עם גבולות ברורים, אם פעם לא הכנתי שיעורי בית כי הלכתי לחוג, אז אבא שלי ביטל את החוג. אז נכון שאני פרפקציוניסט כי כך גדלתי, אבל אני יודע גם לתת הרבה אהבה ורוך אל תוך הגבולות הברורים.

מאז שעשיתי את השינוי יש לי זמן להיות עם הילדים. בשנה שעברה בחופש הגדול יצאתי עם שלושת הגדולים לטיול מחוף לחוף. אבא שלי צעק עלי בדרך בטלפון: "אתה מטורף, מה אתה עושה לילדים שלך?”. בטיול התבלבלנו, הלכנו לאיבוד, בכינו, והיה גם המון יופי, והחלטנו לחזור על החוויה גם בשנה הזאת. עשינו 115 קילומטר, ואת החוויות שחוויתי מלהיות עם הילדים אני לא יכול לתאר. אם אתה אבא שיש לך רק שבועיים של חופש בשנה, אתה לא יכול להרשות לעצמך טיול כזה, אבל כמורה אני יכול להרשות לעצמי הרבה דברים שממלאים אותי סיפוק ושמחה.

גם בעבודה עצמה יש סיפוק. כמנהל עבדתי עם אנשים מבוגרים, והיה משהו קצת לא אמיתי ומעושה ביחסים - היו מחיצות, יש משהו שלא נשבר בין עובד למעביד, אבל ביני ובין התלמידים האהבה שאתה מקבל ונותן היא ללא גבולות, זו אהבה אמיתית, וכשאני מצליח להתחבר נכון זה נותן לי כוח, דוחף וממריץ אותי, ובזכות האהבה הזו אני עדיין נמצא במערכת החינוך. אין אינטריגות, אין משהו לא אמיתי, יש כאן אמת צרופה.

של נחת?

אני מגיע הביתה ונושא בעול יחד עם אשתי. אני מקלח את הילדים, המים זורמים ונותנים סוג של רוגע, באמבטיה אני יכול לפתח שיחה שאי אפשר לפתח בסלון. אלה עולמות קסומים שמעולם לא הכרתי. זה לגלות את הילדים ולהגיע לכל אחד. כשאתה עובד סביב לשעון אתה לא יכול לעשות את זה.
אני לא התחתנתי בשביל להיות כספומט. התחתנתי כדי לבנות משפחה, להיות איתה וליהנות ממנה. אם הייתי ממשיך בטירוף הניהולי, יום אחד בני היה מתחתן ואז הייתי מבין שאיבדתי את כל השנים היפות איתו.

יש מי שאומרים שלא כולם יכולים להיות מורים, ושצריכים גם מנהלים, ואפשר לנהל ולחנך גם יחד. עקרונית זה נכון, אבל כפי שהדברים מתנהלים כרגע, כמנהל הנטייה והדרישה של החברה היא להישאב פנימה, והלחצים הם עצומים. אם החברה תבין שמעבר לערך שנקרא כסף יש ערך חשוב שנקרא משפחה, המציאות שלנו תיראה אחרת, ואפשר יהיה גם להיות מנהל וגם להיות איש משפחה.

השינוי שעשיתי הפך אותי להיות עם הרבה יותר שקט פנימי, יותר בוגר ואחראי, יותר אבא ויותר אני בעצמי. כשאני יותר עצמי אני יכול להביא את היצירתיות שלי לידי ביטוי. כמנהל הייתי לחוץ, חרדתי ומודאג, המוח שלי לא יכול היה להיות יצירתי כי הייתי עסוק בהישרדות. היום אני עסוק בהנאה מהחיים יחד עם הילדים שלי ועם התלמידים שלי בישיבה.

של התרגשות?

בני השביעי נולד לפני מספר חודשים, ואני בן 42. הוא נולד בניתוח קיסרי, ולכן הייתי הראשון שאחז בו, בניגוד לשאר הילדים. זה היה עבורי רגע מכונן. זהו ילד שנולד לתוך השינוי. כשהאחרים נולדו, תוך כדי הלידה הייתי מדבר עם העובדים שלי בטלפון, ואפילו יכולתי לברוח למקום העבודה תוך כדי הלידה. אבל הפעם הייתי כל כולי שם - לא עניין אותי מה קורה בחוץ, אלא מה קורה ברגע הזה שאותו אני חי, מה קורה עם אשתי ועם מי שהולך להיוולד, ואיך אנחנו נערכים לתת לו את מה שהוא צריך לקבל. זו הייתה תחושה אחרת לחלוטין. כשאני שקט, שלו ונמצא כל כולי עם אשתי.

אני רואה באשתי גם חברה-אחות ולא מסוגל לראות את עצמי רגע בלעדיה. כל מה שאני מוציא לפועל - זאת היא. אנחנו הגברים צריכים ללמוד יותר מה ערכה של אישה, להקשיב, לעזור ולפרגן יותר. הלידה הזו הייתה רגע מרגש מאוד.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

אני עירוני ולא רציתי לגור ביישוב. אשתי אמרה, "בוא ננסה, מה אכפת לך?". גרנו שנה בכוכב יעקב. יום אחד התקשרו מכוכב השחר ורצו שהיא תעבוד שם כגננת מחליפה. היא עבדה שם, ובסוף תקופת העבודה אמרתי לה, "שולי, אנחנו קונים דירה ברמת בית שמש. תעזבי אותי מהיישובים". היא הסכימה וקנינו.

כעבור זמן פנו וביקשו שתחזור לעבוד בגן בכוכב השחר. אמרתי לה: "אמנם קנינו בית ברמת בית שמש, אבל נדמה לי שרומזים לנו מלמעלה שנעבור ליישוב".

אנחנו כבר 18 שנה בכוכב השחר, ושולי 18 שנה גננת. אני אוהב את הפסטורליה, אני אוהב את האנשים, את החסד - כל דבר שזז פה זה חסד. הכל מלא אכפתיות כלפי כל אדם חולה וכל אישה בהריון, כולם עוזרים בלי שתגיד שום דבר ובלי שתבקש, הם פשוט שם. היום יש כוונה להוציא את פרץ החסד גם החוצה, והתחלנו פרויקט עם קשישים בנוה יעקב - לתת להם עוגה, להכיר אותם, לשמוע. אני שמח על כל רגע שאני ביישוב. אין מקום שאין בו גם דברים שדורשים טיפול, אך בסופו של דבר אם נדע להרכיב את המשקפיים הנכונות ומכל דבר שקורה מהטוב ומהפחות טוב, נדע ללמוד ולדעת להכיל בצורה נכונה, אנחנו לרגע לא נרגיש לא טוב איפה שאנחנו נמצאים ולא משנה איפה נהיה.

של תקווה לעתיד?

המוטו שמנחה אותי הוא לתת כלים לילדים ולתלמידים להתמודד עם החיים בעזרת דימוי עצמי חיובי. לבנות עמוד שדרה חזק, ולא כזה שמיטלטל עם הרוחות. לבנות את הדימוי העצמי החיובי מול המראה, אבל שזה יחזיק מעמד גם מול החברה, לא להישבר או להילחץ מול כל מילה שזורקים אלי. כחברה הרעיון הוא לעזור לכל פרט בתוכה לבנות לעצמו דימוי עצמי חיובי ולבנות את הטוב שבו. תקוותי הגדולה להצליח במשימה הזו.