פרט להצצה במודעות השבועיות על 'אחמד בן שרה', הסיפור הזה הוא כמו חלום בלהות שאיש אינו רוצה לחלום.

הוא צץ מפעם לפעם מעל גלי האתר או בתקשורת המצולמת, וכתבה או שתיים נכתבות בנושא, אך מיד יורד שוב למחשכי הזיכרון, לבלות שם עד הפעם הבאה שיצוף מעל לפני השטח להעיר אותנו מתרדמת ההכחשה. 'שלא נדע, רחוק מאתנו', נאחל לעצמנו במלמול חרישי, ונתרום סכום כסף לארגון הצלה זה או אחר. אולי אף נצקצק בלשוננו ונספוק כפיים לנוכח התיאורים הקשים מנשוא ששמענו, ונשוב לשגרתנו. כאלה אנחנו. חיינו מלאים התמודדויות רבות וקשיי יום יום שאינם מאפשרים לשקוע. אך התיאורים על נשים ובנות צעירות הנופלות בידי ערבים אינם נותרים תלויים באוויר, ומקרה מצטרף למקרה עד כי המספרים מדברים על אלפי מקרים בשנה.

הסיפור, שמתחיל בהתאהבות משכרת, מתגלה עד מהרה כשקר גדול, ומהר מאוד מוצאות עצמן נשים ובנות יהודיות חיות כמוסלמיות עטויות עביה בבית גדול עם חמולה בכפר ועוברות התעללות קשה. כן, אפילו באותם הכפרים שסביבנו. הספר 'שבויות' של אורה חצרוני משבות רחל, מהווה נקודת מפגש קריטית בין שלוש נשים כאלו, המגיעות לביתה של הסופרת לאחר חילוצים מסוכנים מאותם הכפרים. אלו שלושה סיפורי חיים, שלושה ניסיונות שיקום שלא תמיד מצליחים. "הבת היא הכוח של העם", אומרת חצרוני. "אם אני שולט בבנות, אני שולט בעם. כך גם היה עם שכם ודינה וכך בכל העמים. כשיש מלחמה פגעו קודם בנשים. פגעתי, משמע ניצחתי".

לבד ובהדחקה

אורה חצרוני (40), אישה עדינה ושקטה, היא גננת ואם לתשעה ילדים - מגיל שנה ועד 18. דווקא משום עדינותה והשקט שבו היא מתנהלת, בולטת העובדה כי חייה מתגלים כמלאי חוויות מסעירות שהן כאין וכאפס לעומת סרטי אקשן רוויי עלילה ומתח.

היא מקבלת את פניי בביתה בשבות רחל על כוס תה ענקית ועוגות ביתיות, וכשצריחי מסגדים בוהקים בירוק באופק הלא רחוק, היא שוטחת בפניי את טלטלותיהן של בנות ישראל שחוברות לערבים, לפחות אלו שהגיעו אל ביתם של משפחת חצרוני באישון לילה בהימלטן מבעליהן: "הערבי, הוא סוחר טוב", היא מסבירה את השוני המנטלי שלא מכירים בו, והוא זה המביא בנות ליפול ברשתם של ערבים. "הוא סימן לעצמו מטרה ויעשה את כל המאמצים, מילים טובות ורושם טוב, וישקיע בעיקר בכסף ומתנות. ברגע שהוא קנה אותה, מבחינתו אין על זה ויכוח. ומכאן והלאה כל העניין של הג'נטלמניות נגמר ומתחילים החיים האמיתיים: היחס, הכניעה, המוכנות לשפלות. וברגע שהבנות נקשרות רגשית", היא משרטטת את המדרון התלול, "הן מתבלבלות בין הצהרות האהבה שלו למה שמתרחש. הוא ניתק אותן כבר מהכול, אז אין להן למי לפנות, והן מתביישות לוותר על הגאווה ולהודות בטעות".

הטעות, לדברי חצרוני, מובנת כבר לפני ההתאסלמות והחתונה. רוב הבנות נתקלות בסימנים מובהקים לאלימות, כמו פנים זועמות, איומים, ואף מכות וגידופים. מבחינת הבחור הערבי אין כבר דרך חזרה. וכך, כשהן לבד ובהדחקה, הן ממשיכות להיאחז בחלום שרקמו, משכנעות את עצמן שעוד רגע והכול ישוב למסלולו.

להפריך את הסטיגמה

האמת היא שקשה להאמין שהאירועים בספרה של חצרוני קרו במציאות כפי שמוצג על גב הספר. 'בטח זהו בליל של מקרים המתרכזים באדם אחד', אמרתי בליבי. תוך כדי הקריאה וככל שהתפתחה העלילה, כך גבר בי הרצון לשאול את הסופרת כיצד סיפורים מזעזעים אלו אכן ייתכנו כאמיתיים? במהלך השיחה עמה אני נחרדת להבין כי הסיפורים שבספר מעודנים הרבה יותר מן המציאות הקשה והמרה של אותן בנות. חצרוני עידנה את הסיפורים הקשים לשמיעה, ותוך כדי השיחה היא חושפת מדי פעם טפח מההתעללות שחוו הנשים שחולצו ועליהן מבוססות הדמויות בספר. "למשל מישל", היא אומרת לי, "היו מכבים עליה סיגריות ומגלגלים אותה בשטיח, וכך כשהיא מגולגלת היו משאירים אותה שעות רבות".

לחצרוני חשוב להפריך את התדמית שנוצרה לבנות שנופלות למערכת יחסים מסוכנת כזאת, כאילו הן דווקא בנות למשפחות קשות יום עם רשימת צרכים רגשיים ופיזיים שאינה מסופקת. אמנם בסרטון ההסברה של ארגון 'יד לאחים' יגידו כי 95% מהבנות באות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ועם חסכים רגשיים קשים, אך חצרוני מתנגדת לקביעה הזו: "אנחנו נחשפים למקרים כמו של בחורה מהאולפנה הכי טובה, שיוצאת עם ערבי, ואחת שבמקום לצאת לטיול של בני עקיבא יוצאת עם שלושה חבר'ה ערבים לצימר. הן לא שלמות עם מה שהן עושות, אלא שהן לא יודעות איך לברוח מזה. יש גם צד של תמימות, אם כי לא אצל כולן. יש אצלן בלבול, כי הן לא מפרשות נכון את מה שהן רואות לנגד עיניהן, אך להגיד שכולן באות ממצוקה? זה לא מה שראיתי, בשטח יש כאלה ויש כאלה", היא אומרת בנחרצות ומסבירה מדוע מבחינה חינוכית ועקרונית לא נכון להציג את הדברים באופן הזה: "אמירה כזו מאפשרת לבת להוריד מעצמה אחריות, כי הרי נסיבות החיים הובילו אותה לזה, והיא מתנתקת מהבחירה שקיימת בה. כשה' נותן לאדם ניסיון, הוא גם נותן את הכוח להתמודד אתו. יש המון בתים שאין בהם אהבה וגב חזק, והבנות בוחרות לחיות ולהתמודד ולא ללכת למקום הזה".

חצרוני חוזרת לפערי המנטליות הקיימים בין התרבויות: "ברור שהן לא מפרשות נכון את המחוות שלו. הן רואות שהוא מחייך אליהן או נותן מתנה - הוא מבחינתו מתחיל את הסחר שלו, ומבחינתן - הוא מתעניין בי, אוהב אותי. המתנה שהוא נותן, מבחינתו היא צעד לרכישת הסחורה, אבל היא חושבת – הוא מתאהב בי. מדובר בעיקר בחוסר ידיעה מי אני כיהודייה. כי אם אני יודעת את זה, המבטים והמחוות שלו שווים כקליפת השום".

אך למרות זאת, גם אחרי 12 שנות חינוך ישראלי ודתי, בנות רבות מדי נופלות ברשת: "יכול להיות שמדברים בבית על להיות יהודי, אבל המרחק בין הדיבורים לבין מצב שבו הבת תרגיש את זה הוא רב", היא קובעת. "התקשרה אלי בחורה ממשפחה דתית מדהימה ומאולפנה מעולה, ואמרה שהספר הגיע אליה בתקופה של ספקות כי היא גדלה על זה שערבים הם דבר רע. עכשיו הם משפצים את הבית ועובדים אצלם פועלים ערבים, והיא מתארת אנשים מדהימים, חמים, עוזרים, נדיבים, עדינים ונותנים את כל הלב, ובעצם היא מרגישה ששיקרו לה כל החיים והכול סתם סיפורים. הבחורה הזאת איבדה את כל עולמה. היא וחברותיה מתפזרות עוד רגע לשירות הלאומי, והן ייתקלו בערבים, והן לא סגורות על עצמן ולא בנויות להתמודדות הזאת. הן נכנסות לגוב אריות אחרי כל כך הרבה שנות לימוד דתי. כי יש הכול בחינוך, אבל אין הסבר מי העם שחי לצדנו".

בתשובתה של חצרוני לאותה בחורה, מונח העיקרון החשוב כל כך שאותו היא מדגישה בכל הזדמנות, גם בספר: " עניתי לה שהם יכולים להיות טובים ומדהימים אבל זה לא שייך לנו. לנו, זה לא משנה ולא קשור אלינו. אנחנו פה והם שם. כל אחד במקומו מונח. ודבר שני, ברגע שערבי רואה אישה, הוא יעשה הכול כדי לקנות אותה לא משנה אם היא רווקה או נשואה עם ילדים. אישה נשואה עם שישה ילדים מאחד היישובים ברחה לכפר הערבי, לביתו של קבלן השיפוצים, ורצתה להתאסלם; וילדה בת 12 מהאזור שלנו סיפרה לי כמה אחד הפועלים שעובד פה נחמד ואפילו קנה לה שוקולד בכשרות המיוחדת שלה".

לא ידעתי במה אני גאה

נקודת הזהות היהודית והלאומית חזקה מאוד אצל חצרוני. כבר בילדותה, שעברה עליה באוזבקיסטן, היא חשה בעוצמה את ההבדל בינה לבין הגויים שסביבה, מבלי להבין לעומק, ואף לא הלכה למעשה, מה משמעות היותה בת לעם היהודי: "באוזבקיסטן גדלתי בין המוסלמים והגויים הרוסים", היא אומרת, ומי שיתאר לעצמו שדות מוריקים ובהמות יאק כמוני, יבין מיד שלא כך היא. חצרוני גדלה בטשקנט, עיר מודרנית עם חנויות ובתי מסחר ואוניברסיטאות, שאז מנתה 2.5 מיליון תושבים. פעם בשנה הם היו יורדים אל השדות לקטוף כותנה ולעזור בחקלאות. אוכלוסיית המקום הייתה תמהיל של מזרח ומערב, תוצרת 'אימא רוסיה'; אוזבקים מוסלמים ושחומי עור וגויים רוסים לבנים. "למרות שאהבתי יותר את הצד המזרחי", מסבירה חצרוני, "היה קו אדום, והוא - שאני יהודייה. מפה ועד להכיר מישהו מהם - המרחק היה רב. אפילו נפגשתי עם בחור שרק אמו יהודייה, וסבתי עם עינה האחת אמרה לי: 'רגע, תתחתני עם הגוי?', ובזה זה נגמר".

ולמרות עמוד השדרה של זהותה היהודית, חצרוני לא ידעה דבר וחצי דבר על מנהגיהם של היהודים: "לא ידעתי במה אני גאה. במשפחה רק אמרו שאנחנו יהודים, אך לא היו נרות שבת או חנוכה. פעם בשנה היו מביאים לנו בהיחבא שק של מצות ואמרו לי שהם קרקרים; פעם בשנה סבתא רבה שלי היתה יוצאת מהבית וכששאלתי לאן, היא הייתה מביטה לכיוון סבתי ועונה 'יום כיפר' כממתיקה סוד. אבל אלו דברים שרק בדיעבד אני מבינה".

חסרון הידיעה של חצרוני הגיע עד כדי כך, שלא שיערה לעצמה שבזמן שהיא הילכה גאה ביהדותה ברחובות אוזבקיסטן, קיימים היו יהודים נוספים על פני כדור הארץ ויש להם אף מדינה משלהם. על עולמם של היהודים ומנהגיהם גילתה חצרוני רק בגיל 18, דווקא מחברת נפש, בת לאם יהודייה ואב מוסלמי. רקעה של חצרוני חובר להבנה העמוקה שלה את המוסלמים שמסביבנו: "לנו קשה להכיר בזה, כי זה נשמע מיסטי מדי ואנחנו אנשי השכל, אך יש דבר ידוע בעיקר בין יוצאי המזרח, שהם מפעילים כישופים ומערבבים משהו בכוס. זה סם שפועל לטווח ארוך ובעקבותיו מתעוררים בבחורה רגשי אהבה והתלהבות לאורך זמן. יש סבתות ביפו ובעכו שמכינות את זה. כמו שיש סם אונס, בלי טעם ובלי ריח, ובנות שמגיעות למועדונים ומערבבים להן את זה בכוס, סף ההגנה העצמית שלהן יורד והרצון והתשוקה עולים. כך הבחור יכול בקלות לשבות אותה ברשתו. במשטרה יודעים זאת ובשב"כ מכירים את העניין, וגם את מי שמכינות את זה. הן רוקחות עור של נחש ושורפות עם כל מיני דברים, תכל'ס זה קבלה מעשית. ברוסיה משתמשים בזה אחד כלפי השני באופן חופשי ויומיומי, כמו שאצלנו עושים אפצ'י. אני גדלתי בזה כמשהו מאוד טבעי שקורה מסביבי, אך לאנשי התרבות המערבית קשה להבין את זה", היא אומרת, ומחדדת אצלי את עניין הפער הבלתי נתפש בין שתי התרבויות וחוסר המודעות לגביו.

בשן ועין

בעלה של אורה, הראל חצרוני, מנהל 'זולה' במרכז העיר ירושלים, מקום מפגש לבני נוער. פרט למסרונים שהוא מקבל מפעם לפעם על מצוקותיהם של בני נוער ובנות נוער, לעיתים בגיל 13 שנכנסו להריון, הוא נחשף לסיפוריהן של נשים ובנות שנקלעו למערכות יחסים הרסניות עם ערבים דרך המבקרים ב'זולה' והוריהם, בסגנון 'חבר מביא חבר'. דמותו של דוד בספר, המחלץ את הנשים ומדרבן אותן לעשות שינוי תודעתי בחייהן, מבוססת לחלוטין על תפקידו של בעלה במציאות: "במשטרה מכירים את הראל ומבקשים ממנו לעתים להגיע כדי לסייע מניסיונו. באחת הפעמים הגיעה למשטרה בחורה בת 19, סטודנטית באוניברסיטה העברית, שהוריה פנו לשוטרים לאחר שעברה לצד הערבי של העיר ובחרה להתאסלם. ההורים הגישו תלונה על חטיפה, והבחורה הגיעה מלווה בשיח'ים משני צדיה. בעקבות הקריאה, הראל הגיע כדי לדבר איתה, ובשיחה התברר שהיא בעלת השקפה ברורה מאוד בנושא. היא אמרה שהיא יודעת מה היא עושה, והיא עמדה על שלה בתוקף שהיא בחרה בזה והיא לא רוצה להיות יהודייה וכך טוב לה ונכון, וכולם עוד יבואו אחריה. עברו כמה שנים והיום היא פועלת רבות בחזרה בתשובה ליהודים, לאחר שיצאה משם בשן ועין ועברה דברים לא פשוטים. היא נמלטה מהכפר כי היא עשתה בירור פנימי ואמיתי, וכמו שהלכה באמיתיות ככה גם חזרה באמיתיות".

לעומת דמותו המוחצנת והיוזמת של בעלה, מתגלה אורה חצרוני בספר בדמות שלומית, המבוססת על דמותה שלה, כאישיות מופנמת ושקטה שאינה מחפשת הרפתקאות כלל. להיפך, הן אלו שמוצאות אותה. האדישות לכאורה הנסוכה על פניה, אולי היא המצילה אותה מסערת רגשות מול המקרים הקשים המגיעים אל ביתם. ובכל זאת, חצרוני לא מתכחשת למה שנשלח אליה משמים כהגדרתה, ומקבלת את הבאים בשערי ביתה בברכה: "אני בתוך עולמי ולא רצה אחרי אנשים. למשל, אני לא אלחץ מהררי כלים בכיור, ואני מסוגלת לעזוב את שולחן השבת הגדוש באורחים באמצע כי אני עייפה. אני מאוד שמחה שאנשים באים, אבל הם יסתדרו גם בלעדיי אם אני אלך לישון". מעבר להכנסת האורחים סביב השעון, והמוכנות לשנות את לוח הזמנים והשגרה המשפחתית בכל רגע נתון לטובת הצלתן של הבנות מן הכפרים, מוכנה חצרוני גם להקרבה והתמסרות מרחיקות לכת, הרובצות לפתחה לפי צורך השעה: "בסיפור המופיע בספר, כשריקי (האמיתית) נחטפה, אני בדיוק הייתי בסוף היריון, ושתי הבנות שלה נשארו אצלנו בבית. היא נסעה לתל אביב ושם היא נתקלה בבעלה שממנו נמלטה. התחילו טלפונים שהיא נחטפה, הראל טס לשם לפגוש אותה ודיווח לי תוך כדי על המכות שהיו. אז הבנתי שכנראה היא איננה והוא רצח אותה, כי היו דיווחים שהוא החטיף לה. באותו הרגע אני מבינה שעם הלידה הפרטית שלי גם מצטרפות אלי למשפחה עוד שתי בנות. וקיבלתי את הגורל. ברוך ה' בבוקר היא חזרה, ואמרתי לה: 'ברוך ה', כמה דאגתי לך!'; היא התפלאה מאוד שדאגתי לה, כי אף פעם לא הבעתי רגשות בפניה, ואמרה: 'את, דאגת?". אני לא בנאדם משתפך, אבל אני מכניסה את כולן להיות חלק מהבית. כולם נכנסים להתנהלות המשפחתית מיד. לכן היא כינתה אותי פטרייה", מספרת חצרוני בחיוך.

אהבה כמו בסרטים

מה מוצאות הבנות שהקשר עם ערבי קוסם להן כל כך? אלו נקודות רופפות בחברה שלנו יש לחזק, על פי חצרוני? "התרבות המערבית שונה מאוד מהתפישה היהודית, שעל פיה אהבה זה משהו שעובדים עליו ובונים אותו כל החיים. הבנות מביאות את מושגי האהבה מסרטים וספרים, וחושבות שכך גם המציאות. המסר בכל הפרסומות והסרטים הוא שבשביל האהבה מותר הכול". לדעת חצרוני, אותה תפישת עולם ותדמית בעייתית לגבי קשרי אהבה, מונחלת לילדות עוד מגיל צעיר מאוד. האהבה, כך אומרים להן, היא חוצה גבולות ומגזרים, עולה מעל לכל הערכים ומותר להקריב בשבילה הרבה, הרבה מדי.

חצרוני מציבה לבאות אל ביתה אמת ישרה, ברורה ופשוטה. בכלל, נדמה כי היא לא מנסה כלל להגיע עד אליהן, אלא למשוך אותן אליה: "יש לנו לילות כאלו שאנחנו יושבות ומבררות ופותחות דברים. ואז אני אומרת את דעתי. כשאני מחפשת תשובות אני עושה את המאמצים למצוא. כך גם הן צריכות להתאמץ, כי אלו החיים שלהן".

את תפישת עולמה מעבירה חצרוני בספר דרך התהליך שעוברת ריקי, המבררת את מקומה בתוך החיים היהודיים: "ניסיתי מאוד לחדד את הנקודה היהודית ואת עניין הבחירה. לא משנה איפה החיים שלך ולאן הם התגלגלו עד עכשיו, את יכולה לקום ולבחור ולהתחיל מחדש. ריקי מאוד מבררת מי אני ומה אני כיהודייה, ובכל נקודה בחיים שלה. היא כאילו ניסתה לבקש: 'תנו לי את הקש הזה להחזיק בו', וזו הנקודה החסרה אצל כולן. נקודת המבחן אמורה להבהיר לי את המקום הזה ואם הן לא עומדות במבחן אז זה אומר שזה חסר ומצריך חידוד".

ההתגייסות המשפחתית בבית חצרוני ראויה גם היא להערכה, אך זוכה למבט שליו מצד אורה, שלא ממש מתרגשת מהיתקלותם של ילדיה במקרים קשים כל כך, כאלה שילדים בני גילם לא נפגשים איתם. לעומת הספר המציג בפני הקורא את הצד הלא שגרתי של החיים, בבית חצרוני הילדים חיים את המאורעות באופן יומיומי ונגיש: "לא מזמן הייתה פה בחורה מסוממת וחצי שרופה, שהחבר הערבי שלה שרף אותה", היא מספרת. "הצעיף שאתו התכסתה נפל לה לרגע וחשף את היד השרופה, והילדים יושבים ומדברים ואוכלים ושואלים שאלות מאוד פתוחות - במיוחד חלק מהילדים שחסר להם טקט", היא אומרת בחיוך לא מוסווה. "הן לא מדברות על זה הרבה כי ההתעללויות הקשות. זה מילה פה ומילה שם, ומהפאזל מרכיבים תמונה, אך זה בזרימה הטבעית של הבית. השנים יגידו ואין עדיין מבט לאחור לדעת אם טעינו, אבל אני לא דואגת להם".

אך השתלבותם של הילדים איננה פאסיבית בלבד, וחצרוני לא תהסס לרתום אותם באופן מצומצם וזהיר גם למשימות פעילות יותר: "יש לנו פה בחורה שעושה מאמץ להיפרד מהחיים התל אביביים הלא פשוטים שהיו לה, ולפני כמה ימים היא הודיעה שהיא חוזרת לשם. היא ביקשה לקפוץ לבקר לפני כן, ואני, שהייתי באמצע כמה עניינים והדרכת כלה, אמרתי לה, 'טוב, תבואי', רק כדי שלא תיסע בלי שיחה קודם. עד שסיימתי את הפגישה עם הכלה, ביקשתי מבתי שתעסיק את הבחורה עד שאתפנה. החמודה הזאת ישבה איתה עד 23:30 עם סרטונים וקשקושים של ילדות והצילה אותה, כי אחר כך היא כבר לא נסעה לתל אביב. אני לא דואגת שזה מכביד עליה, הם חיים את זה וזורמים. הם שואלים שאלות, אבל כחלק מהחיים. זה הזוי אמנם, אבל מאוד עדין יחסית למציאות. הילדים שלי מאוד פשוטים ותמימים," אומרת חצרוני ומדגישה: "אנחנו משפחה פשוטה לכל דבר, ולא מגויסים - אלא פשוט בית".

חצרוני מקבלת את כל מי שמגיעה אליה בסבר פנים יפות, גם כשלפעמים מגיעה מישהי שאינה לרוחה. בספר היא כותבת על נשים רבות השבות לכפר אל הבעל האלים לאחר חילוץ המצריך מאמץ רב. אני תוהה בקול כיצד היא לא היססה ואיפשרה לבעלה לחלץ את אותה 'ריקי' פעמיים. במציאות מתברר לי, 'ריקי' חולצה שמונה פעמים. לבני הזוג חצרוני גב חזק מהרב מרדכי אליהו זצ"ל, שדלתו הייתה פתוחה תמיד בפני הראל, לכל שאלה בנושא. "אתה תחלץ, והיא תחזור, וכשהיא תבקש, תחזור שוב לחלצה", אמר לו הרב, וכך הם נוהגים.

ניפגש בירושלים

הזוגיות של אורה והראל חצרוני התחילה לגמרי באהבה ממבט ראשון: "של הראל", מדגישה חצרוני, "אני ממש לא רציתי ולא חשבתי על חתונה". הם הכירו בעיר הולדתה, טשקנט, כשחבר לקח אותה להכיר את המשלחת של בני עקיבא בארצם. מבחינתה של חצרוני, ההיכרות הייתה למטרות שפשוף העברית הגולמית שבפיה: "הראל הזכיר לי את הסטודנטים מאיראן, נמוך עם גבות עבות ושחורות, המראה שלו היה כל מה שלא רציתי. הוא הציע לי חברות, אך אני חשבתי על ידידות. אחרי שבועיים של היכרות וביקורים משפחתיים, ואפילו שרשרת שקיבלה ממנו מתנה, הראל חזר לארץ.

"המחליפים שלו הסבירו לי שחברות זה למטרת חתונה. לא ידעתי איך אסביר לו בטלפון שזה לא מתאים, עם אוצר המילים הדל שהיה לי; ובשיחת הטלפון הוא הזמין אותי לטיול גומלין בארץ". 'סעי, סעי', אמרה לה אמה של אורה, ביודעין - או שלא - ששם תמצא את חתנה. כשחצרוני נחתה בנמל התעופה בן גוריון, היה לה בארנק דולר אחד בלבד. הטיסה שהקדימה והאיחור של הראל, נרשמו בדברי ימי זוגיותם. בתום חודשיים של טיולים בארץ הקודש, התכנסו אורה והראל לשיחה רצינית על חתונה. אך אורה, שהתקשתה לעזוב את ארץ מולדתה, החליטה לחזור הביתה, לא מודעת לכך שבדרך יקרו כמה דברים שישנו את החלטתה לתמיד.

"טסתי הביתה, לאוזבקיסטן, דרך רוסיה, ובכמה ימים שהיו לי בין הטיסות טיילתי בנוף שכל כך אהבתי, בין הנהרות והאגמים, והרגשתי שהכול מת לי. הטבע והנופים עשו לי רע, ופתאום חשתי כמה שבארץ הכול חי. הוריו של הראל גרים בהר נוף, וכשבאתי להיפרד לפני הטיסה ראיתי מחלון ביתם איילה שיוצאת מהיער. כשהגעתי לרוסיה קידמה את פניי חולדה גדולה ושחורה. ההבדל היה תהומי וניכר וחזק: האיילה מול החולדה. הגעתי לשגרירות ומיד הגשתי בקשה לעלות לארץ".

גם בן דודה סשה שנרצח בידי חבריו הגויים על עצם היותו בן לאב יהודי, גרם לחצרוני להבין כי אין לה מה לחפש יותר בניכר, ולנתק את החוט האחרון שקשר אותה עם מולדתה. 'ניפגש בירושלים!' אמר לה בן דודה בפגישתם האחרונה. עם סשה תכננה לעלות ארצה, ולאחר מותו לא נותר לה לדבריה עוד מה לחפש שם: "חתכתי ממולדתי ועליתי לארץ בלב שלם", היא אומרת, למרות שעד היום חולמת חצרוני שהיא מטיילת בהרי האורל המושלגים. "אם תציעי לי לנסוע לשם לא אעשה זאת. בפעמיים שביקרתי את ההורים מאז שעליתי, רק סבלתי ורציתי לחזור". הוריה, המתגוררים בעכו, עלו לארץ שבע שנים אחריה, ואפילו סבתה שעלתה בגיל 92, זכתה לגדל את נכדיה לפני שנפטרה בגיל 95.

צריך היה לעשות על זה סרט

ספרה של חצרוני כתוב נפלא. בשפה עשירה וקולחת, עם דמויות ברורות ומעובות העומדות בפני עצמן, ורעיון מרכזי השזור לאורכו ועובר בעדינות לקורא. את תהליך הכתיבה מכנה חצרוני 'לידה'. כמי שמעידה על עצמה שלא כתבה בחייה יותר ממשפט, נדהמת חצרוני עד היום בקראה את הספר: "תמיד חשבתי שצריך לכתוב את הסיפורים האלה, והספר כמו נכתב מעצמו במשך שנה. כשקראתי אותו, נדהמתי מעצמי. הוא מעניין אותי, ושלא כצפוי אני לא מכירה אותו בעל פה. הראל לפעמים אומר לי שהוא לקח משפט זה או אחר מהספר, ואני שואלת אותו איפה זה מופיע. זה מין ניתוק בין העולם שלי לעולם הכתיבה".

את סופו האופטימי היא כתבה כדי לתת תקווה לבנות עצמן, אך היא מסייגת שלא תמיד הכל מסתיים וורוד: "הבנות האלו מחוקות, ושורדות גם אחרי שהן עוזבות", היא מתארת את המציאות של אותן נשים שהשנים עשו בהן שמות.

על השליחות שהיא חשה כמי שמביאה את סיפוריהן של הנשים הללו לאומה היא מספרת: "זה פתח אותי לעולמות, לראיונות לתקשורת, ובשבילי זה לצאת מהקופסה. אני עושה את זה כדי לקדם את המודעות לכך ואת הספר. אבל מעצמי, זה לא מתאים לי. זה לאבד את הפרטיות, ואני אדם מאוד פשוט. עם כל זה שזה רק עיתונים ולא טלוויזיה, עדיין קשה לי. מזמינים אותי להרצאות, ואני כמעט מתעלפת, אבל כנראה שהגיע הזמן לכך ואני עושה את זה. היכולת לקפוץ למים ולסיים את המטרה שהצבתי לי לימדו אותי שלפעמים השכל מטעה.

"לפני הכתיבה התייעצתי עם שורה של אנשי מקצוע באופן כללי, אם יש לזה סיכוי. אמרו לי שחבל לי, כי זה לא יתפוס. זה לימד אותי לעזוב את השכל וללכת עם הרצון. הם נתנו את עצתם מתוך טוב לב, אבל עובדה שהם טעו". עבורה, הספר הראשון העניק מקפצה ורצון לכתיבת ספר נוסף שכבר מתבשל בראשה, ואם מישהו קרא את 'שבויות' וחשב לעצמו שראוי היה לעשות על זה סרט, הנה בשורה בשבילו: ממש לאחרונה פנתה אליה במאית קולנוע, וכעת הן בונות יחדיו את התסריט, שהמציאות בו עולה על כל דמיון.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

 וכמה מילים להורים

" אני מדריכה את הבנות שלי בכל מקום שהולכים, בין אם בבית חולים או בסופר המקומי, שאיפה שהן רואות ערבי לא למקד עליו את המבט. רק כך אפשר לשדר מסר חד משמעי", אומרת אורה חצרוני.

במקרה וכבר נוצר קשר עם בחור ערבי, ממליצה חצרוני להורים להיות עדינים מאוד ולפנות לגורמים המתאימים לקבלת הדרכה מדויקת: "צריך להיות מאוד עדינים ועם הרבה חוכמה בעניין הזה, כי זה משחק עדין וברגע אחד היא יכולה להתנתק מהכול. כדאי לפנות ל'יד לאחים' או ארגונים דומים, וכמובן לרבנית אורה ברנס המתגוררת בהוסטל עם בנות שניצלו מקשרים עם ערבים. הרב סטבסקי, שאליו הפנה אותנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל לפני שנפטר, הוא גם כתובת להתייעצות. בכל מקרה", מזהירה חצרוני, "אין לעשות צעדים חפוזים. חשוב מאוד לשמור על קשר חם וטוב ולא לאיים בניתוק, שכן הבת צריכה לדעת שיש לה לאן לחזור".

בהצגה של תיאטרון 'לחישה', המציגה נערה יהודייה המתחברת עם ערבי, הייתה חסרה לחצרוני נקודת ההבנה את התרבות המוסלמית :"הן מראות יפה את ההתחלה עם הבחור ואת השתלשלות העניינים עד ההצעה להתאסלם. ואז היא מחליטה שלא וחוזרת לאימא. אך במציאות, זה לא קורה ולא יקרה כך לעולם. הוא מבחינתו קנה אותה, ולכן לא יוותר על הרכוש שלו. סיום הקשר הוא מרצון, וההבנה הזו היא חסרה". אם מישהי מהצופות חשה בהצגה כי הכול מסתיים מהר מדי ובקלות שב על מקומו בשלום, חצרוני מזדהה איתה מאד.