סופת שלג 2013 שברה את כל השיאים במחוזותינו, והיא ללא ספק תיזכר ותיכתב בדברי הימים למטה בנימין.

במשך הימים שמאז פקדה אותנו הסערה הגדולה, האנשים שחוו אותה עדיין מנסים להתאושש מהחוויה המטלטלת. בכל שיחת חולין בין עוברי אורח נשמעים סיפורי גבורות וישועות; עיתוני סוף שבוע וסטטוסים ברשת הפכו בעל כורחם לקבוצות תמיכה לבביות המהוות פורקן קטן לקושי גדול. רובנו היינו שם, קפאנו מקור, פחדנו, התרגשנו, טעמנו חושך מצרים מהו, קיווינו והתמודדנו. בסיומה של הסופה, בין ערימות השלג וההריסות, גילנו כמה סיפורים יוצאי דופן שכולנו נוריד בפניהם את הכובע.

המשפחה חולצה במסוק

אילולא חשד אחיו של מרדכי שנדורפי מחרשה שמשהו מוזר בכך שאחיו לא הגיע לתפילת מנחה בשבת, הסיפור הזה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת. אבל האח החליט "לקפוץ לראות מה קורה", ומצא את אחיו מרדכי ואת אשתו אוריה על סף איבוד הכרה.

"ישנו בסלון כל השבת", מתארת אוריה, "ולא חשנו בטוב. כמו כולם השארנו את הגז דולק ועליו מגש מתכת, כדי שתהיה לנו פלטה לשבת, כי לא היה חשמל. אבל הבנות (בנות שנה ושנתיים) נראו בסדר. ההרגשה הלא טובה התעצמה בשבת בצהריים". אוריה שיערה שאולי מדובר בהתייבשות, למרות שלא צמה בעשרה בטבת. "בעלי ניסה לנוח בחדר השינה, ולא הרגיש טוב בכלל. הייתי עם הבנות בסלון, ניסיתי להכין כוס תה, ופתאום תקפה אותי סחרחורת חזקה במיוחד. התיישבתי על הרצפה ולא הצלחתי לקום. היה קשה לקלוט מה קורה סביבי".

האח, שגילה אותם כמעט מעולפים, זיהה מיד שמדובר בדליפת גז. הוא הוציא אותם החוצה לנשום אויר, והזעיק עזרה.מוקד בנימין הזעיק מסוק צבאי.

"האמבולנסים לא הצליחו לעלות בעליה התלולה לחרשה", מספר יעקב דולב ממחלקת הביטחון שהוזעק גם הוא, "וגם אני בהתחלה לא הצלחתי לעלות דרך הכביש. אבל שמעתי את הדחיפות בקולו של עופר הרבש"ץ בקשר, ואמרתי שאין, אני חייב להגיע. נסעתי בדרך עוקפת – בשביל טרקטורונים, כשכל הזמן השלג נערם מולי כמו חומה, וכל פעם אני חייב לנסוע אחורה ולהיכנס בו במהירות. כך הצלחתי להגיע עד הבית. העמסנו אותם על הרכב שלי, החובש המצוין של חרשה כבר טיפל בהם היטב עם מסיכות חמצן, ואז גם שמענו את טרטור המסוק המתקרב. כל ההר היה לגמרי חשוך אבל המסוק זיהה את האורות המהבהבים על רכב הביטחון שלי, ונחת במרחק כמה מאות מטרים. היה צריך להסיע את בני המשפחה למסוק. במסוק היה כבר צוות רפואי גדול".

"כבר במסוק הרגשנו הקלה", ממשיכה אוריה. "לקחנו את הבנות אתנו, לכל מקרה שאולי גם הן נפגעו".

המסוק פינה אותם לבית החולים אסף הרופא. "בבדיקות הדם בבית החולים ראו בבירור שהגז – הוא הסיבה. זה מאד מוזר, כי לא הרחנו שום דבר", אומרת אוריה.

"אנחנו מודים לה', ומודים לתושבי חרשה שעזרו לנו וטיפלו בנו כל הזמן, מרגע שמצאו אותנו ועד הפינוי במסוק".

בר מצווה לבד

בשביל נער מתבגר שתכנן לחגוג בר מצווה בשבת, הסופה לא בדיוק השתלבה בחגיגה. משפחת דאר מאחיה, כמו משפחת גוטמן מנריה (ועוד כמה משפחות ברחבי בנימין) תכננו לערוך בר מצווה לבנם במחוזות בנימין, עד שהשלג הפתיע אותם, אבל עוד יותר ממנו - הפתיע אותם טוב הלב של אנשים באמצע הדרך.

החגיגה של איתיאל דאר הייתה אמורה להתקיים ביום שני בעלי, בדיוק בתאריך יום ההולדת. "הכל היה מוכן", מספרת אמו שרון דאר, "אבל כשהגיעה הסופה הבנו שלא נוכל לקיים את האירוע בזמן, והדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות זה למצוא פלאפון עם קליטה ולהתחיל להודיע ל-200 אנשים לא להגיע, במיוחד לקייטרינג מרחובות. הטענו את הפלאפונים ברכב וטיפסנו בשלג את כל היישוב עד שהגענו לנקודה עם קליטה".

איך איתיאל קיבל את הבשורה?

"הוא היה מבואס. אבל הבין שזה המצב וקיבל את זה בצורה בוגרת. היה לנו מנגל חשמלי, אז עשינו לו על האש ביום שני סתם להרים את מצב הרוח".

חשבתם לצאת מהיישוב ולחגוג במרכז הארץ?

"היה לנו תנור לא חשמלי, מה שאיפשר לנו להישאר בניגוד לאחרים. רצינו מאוד שחגיגת בר המצווה תהיה בבנימין - המקום שלנו. שהמשפחה תבוא לכאן. לכן לא מיהרנו לנסוע".

בדיעבד, הכל היה משמיים. הבחירה להישאר ביישוב הביאה את ד"ר פרץ ורעייתו אפרת כהן מכוכב השחר להתגלגל במקרה לבית של משפחת דאר באחיה. "ד"ר פרץ בא לבקר חברים שלו ביישוב. אנחנו היינו מבין היחידים שנשארו, אז הוא ואשתו קפצו לראות אותנו ולשאול אם הכל בסדר. הם באו וחילקו לנו סוכריות, וסיפרנו להם את סיפור הבר מצווה. הם הבינו לליבנו, איחלו מזל טוב ויצאו".

שעת ערב מאוחרת, הילדים נרדמו כבר בסלון. תמיר דאר, אב המשפחה, נכנס לבית אחוז התרגשות, מזרז את אשתו וילדיו: " קבוצה של אנשים באה לחגוג בר מצווה!"

"עוד לא עיכלתי", מספרת שרון, "וכבר פצחה לתוך ביתי חבורה גדולה, בראשה ד"ר פרץ, עם כלי נגינה והרבה כיבוד, שרים, רוקדים ועושים מלא שמח. נפעמתי מהמחשבה שאנשים שאני בכלל לא מכירה באו לחגוג לנו בר מצווה בכל מחיר".

גם משפחת גוטמן מנריה התעוררה בבוקר יום שישי, ערב שבת בר המצווה לבנם הבכור, ליום מלא חששות. "ב-5:30 אני פותחת את התריס וחושך בעיניים", מספרת מיכל גוטמן. "כלומר לבן. הכל לבן. מאוד מאוד לבן. מתחילה להבין שאנחנו בבעיה גדולה. האוכל הגיע בג'יפ ביום חמישי בצהריים מכפר עציון שכבר היה במצור. הזמנו 56 אורחים. אפילו מצאנו דירות כדי לארח את כולם... אבל איך? אין חשמל ואנחנו נצורים. תוך מספר דקות מתברר שלא יהיה אוטובוס מהמועצה שיכניס את האורחים (קיווינו) ולא יחזור החשמל (איך מחממים את כל האוכל?). בקיצור, כמו שאמרה לי הבחורה במוקד בנימין: תבטלו!

"ב-8:00 אני מתקשרת לאחי בפדואל. בוכה. "אין שבת בר מצווה. אני יכולה להעביר הכל לפדואל?". התשובה מגיעה תוך מספר דקות. "תגיעו. הכל יהיה בסדר".

"בפדואל נפתח חמ"ל של שכנות שמארגן דירות וחדרים לאורחים. גיסתי והבנות רצות למועדון הישוב לנקות, לסדר ולערוך. גמ"ח השמחות היישובי נרתם לעניין. חברות טובות באות אלי כדי לעזור. אחת אורזת, השניה מקפלת כביסה והשלישית מחפשת גופיות חמות בהר של כביסה נקייה. פתאום הדברים מקבלים פרופורציה. לוקחים רק מה שחייבים. מה זה בכלל משנה מה יהיה צבע המפות?".

"מעמיסים הכל על הג'יפים. יצאנו מהישוב, והשאר היסטוריה. הייתה לנו שבת מקסימה בקהילת פדואל. בשבת בבוקר, אחרי העלייה לתורה, התחבקתי עם נשים שאני לא מכירה ושמן הסתם לא אפגוש עוד לעולם. הרגשתי בבית".

לא שלגיה

שלג לא דוחה לידות, אלא אפילו מזרז, כך מסתבר. בכמה יישובים בבנימין ובשומרון נרשמו סיפורי חילוץ יולדות דרמטיים (אחד מהם אפילו מוסק). צוותי האמבולנסים שצוידו בעוד מועד בשרשראות שלג, וצוות אמבולנס ה-4*4 של בנימין, רשמו גם הם שיאים של עבודה רצופה. לכל היולדות והתינוקות, ב"ה, שלום.

"לא ידענו שכך יהיה ולא היה לנו לאיפה ללכת", כך הסבירה שמרית צור למה ימים ספורים לפני תאריך הלידה שלה, פתיתי שלג ראשונים לא שכנעו אותה לארוז את חפציה ולנוס על נפשה. "אנחנו גרים בפסגות, גם ההורים שלנו גרים כאן, יש לנו עוד שני זוגות תאומים בבית, לא חשבנו שתהיה בעיה". בתור אחד מהיישובים היותר גבוהים, היישוב פסגות מיהר להיצבע בלבן. "קמנו בבוקר", היא מספרת, "והבנו שזה משהו רציני. לא יודעת אם זה השפיע עלי או לא, אבל התחלתי להילחץ ובמהלך היום התחילו לי כאבים. אני מכירה את עצמי מהלידות הקודמות כמי שיולדת מהר, וזה רק הגביר את החרדה". עם הרבה קור רוח ועזרה מבעלה חגי הם שלחו את ילדיהם מצוידים לסבא וסבתא, והזמינו את רינה דביר - מיילדת שגרה ביישוב. "קיוויתי שהיא תאמר לי שהכל בסדר, שאלו סתם כאבים, אבל נהפוך הוא, אחרי בדיקה זריזה הבנתי שאני בתחילת לידה".

ממה הכי פחדת?

"יש הרבה דברים שיכולים להסתבך בלידה, קל וחומר במצב כזה. פחדתי מהרעיון של ללדת בשלג בלי אפידורל.

"האמבולנס ביישוב היה תקוע, אז היינו בקשר עם האבטחה והזמנו אמבולנס מעפרה, שפילס לעצמו את הדרך עם שרשראות והגיע עד סמוך ליישוב. הג'יפ של האבטחה שבא לאסוף אותי אל האמבולנס לא הצליח להגיע עד הבית. נאלצנו ללכת אליו ברגל".

חשבת שתלדי בדרך?

"הייתי ממוקדת מטרה - אמרתי לעצמי כל הזמן שאני רק צריכה להגיע לג'יפ. רינה המיילדת הייתה צמודה אלי, וגם בעלי ואחותי. הלכנו בערך 300 מטר בשלג שלקחו כמה דקות ארוכות ומתוחות. כל ציר עצרתי ונרגעתי ואז המשכתי ללכת. הגענו".

בית חולים "שערי צדק" בירושלים סבל ממחסור בכוח אדם בשל הסופה. צוות מסור שהיה בבית החולים נשאר בתפקיד הרבה מעבר לשעות משמרת רגילות. "רינה המיילדת המקסימה שבאה איתי מפסגות, נשארה לעבוד בבית החולים ולא עזבה אותי עד יום שני. היו במחלקה נשים שבאו לפני הלידה כי פחדו שלא יהיה איך להגיע, וכאלו שילדו ולא היה להם איך להתפנות חזרה. היה קצת בלאגן, אבל כולם עשו מה שיכלו. תוך שעה, ממש סמוך לכניסת השבת, ילדתי בת מקסימה. זה היה מאוד מרגש, היא נולדה בגבול שבין עשרה בטבת לשבת".

וכן, עיקרי החששות נמוגו: "כמובן ילדתי עם אפידורל.... ולא, לא יקראו לילדה שלגיה".

דרוש מוהל

הודיה ויוסף זרובבלי מעלי תכננו להכניס את בנם בכורם בבריתו של אברהם אבינו בירושלים, ואחר כך להתפנק אצל ההורים באלון מורה. לכאורה, לא משימה מסובכת. אבל כאשר התחילה הסופה התכניות השתנו מן הקצה אל הקצה.

"בערב הברית, ביום חמישי בערב", משחזרת הודיה במאמץ רב, "הבנו שזה לא אפשרי לעשות ברית בירושלים. דרכי הגישה לעיר נחסמו ולא רצינו לקחת סיכון עם תינוק קטן. קיבלנו החלטה לעשות את הברית בבית כנסת ביישוב, מה שאומר שההורים של בעלי מירושלים לא יגיעו. זה היה עצוב, חמי היה צריך להיות הסנדק, אבל אז חשבנו שזה הדבר הכי קשה שנתמודד איתו לא ידענו שזו רק ההתחלה".

בשעת לילה מאוחרת קיבלו בני הזוג זרובבלי עוד הנחתה קשה. המוהל שהיה צריך להגיע מכוכב השחר ביטל.מה עושים?

"גילינו שבכל עלי אין מוהל. התחלנו לחפש, התייעצנו עם הרב שילר, רב היישוב, ומצאנו את הלל ברנר - מוהל משילה. הוא הסכים לבוא, אבל היינו צריכים לארגן לו איך. בינתיים, ככה על הדרך, התחילה הפסקת החשמל, וגם ההורים שלי מאלון מורה הודיעו שאף הם לא יוכלו להגיע".

איך ההרגשה?

"הלם. כל הזמן חושבים על איך מוציאים את הברית הזו לפועל."

איך?

"ביום שישי בבוקר היינו בקשר עם הרבש"ץ, בניסיון להביא את המוהל משילה. הוא לא הצליח להגיע עם הרכב ליעד, ולא ידענו אם תהיה ברית ואיך. זה לחץ מורט עצבים. בסופו של דבר בדרך לא דרך הרבש"ץ הראל ורבר הצליח להביא אותו. הרבה חבר'ה מקסימים מהשכונה באו וארגנו לנו אוכל לשבת. שניים מהם אפילו הלכו בשלג להביא את הכיסא של אליהו הנביא מבית הכנסת הספרדי. מסירות. גם הרב שילר הפתיע והגיע לברית".

ישנם לא מעטסיפורים לאורך ההיסטוריה על יהודים שסיכנו עצמם בשעות קשות כדי לקיים מצוות מילה. טעמת קצת מההרגשה הזו בחוויה שלך?

"כן. הברית הייתה בקרוואן שלנו. זה היה מאוד פשוט וצנוע אבל מרגש. כולם דמעו, גברים כנשים. בסוף הברית ניגש אלי אחד האנשים ואמר לי שהוא התרגש כאן יותר מהברית של הבן שלו. זה היה מיוחד. במהלך כל היום הרגשתי איך הקב"ה סייע לנו בכל דבר קטן בשביל שנצליח לקיים את המצווה".

איך התמודדתם עם שבת?

"פחדנו מהקור. אבל היה בסדר. הוא לא בכה הרבה והיה ילד מקסים. קראנו לו רועי נתן".