- אורי מתוק, תלך בבקשה לשכנים. אני צריכה קילו קמח
- לא רוצה ללכת אליהם, אמא
- למה רק לזה אתה מסרב בכל פעם? למה...? אורי? אתה בוכה? מה קרה?
- בגלל יוסי... אני מפחד ללכת... הוא מכאיב לי וזה גם לא צנוע... אבל זה סוד... אסור לי לספר. לאף אחד.

כל הורה רואה את תקופת הילדות כתקופה תמימה שאין בה מקום או קשר למודעות ועניין מיני. תפיסה זו היא טבעית ורווחת אצל הורים רבים. אפילו פרויד, הראשון שדן במיניות בתקופת הינקות, סבר כי המיניות בגילאים אלה חבויה בלא מודע.

אלא שפגיעות מיניות בגילאים אלו קיימות, ובשנים האחרונות המודעות אליהם גוברת. נדמה שבתקופה האחרונה כאילו הוצפנו בגל עכור של ידיעות בנושא ילדים שנפגעו מינית: על ידי בני משפחה, על ידי בעלי סמכות (כמו רב או מורה) או דמות נערצת, על ידי חברים, או על ידי ילדים אחרים. החרדה שלנו הולכת ומתגברת, ואיתה החשש שאנחנו לא יכולים להגן על ילדינו כראוי. החרדה מלווה גם בתחושת מחנק שעולה בגרון כשאנחנו קוראים ידיעה כזאת או אחרת.

למעשה, לא מדובר דווקא בגל של אירועי פגיעה, אלא בעלייה ברמת החשיפה למקרים אלו.

 כמעט כל ילד שני

תופעת ההתעללות בילדיםהיא רחבת היקף ומתרחשת בכל שכבות האוכלוסייה, גם בקרב משפחות משכילות, וגם בקרב משפחות בעלות אמצעים כלכליים; גם בקרב משפחות מרקע חרדי, דתי או חילוני.

אלימות מינית, ברובה, אינה תוצר של משיכה מינית בלתי מרוסנת. לרוב, היא תוצר של שימוש באמצעי כפיה על מנת להפעיל שליטה, כוח והתעללות. על כן חשוב לדעת שפגיעה מינית מתרחשת בכל קהילה, בכל תרבות ובכל מסגרת.

פגיעה מינית בילדים מוגדרת ככל פעולה הקשורה למין, בין אם היא נעשית למעשה או רק נרמזת, בין אם קיים איום ובין אם נעשה הדבר בהסכמת הקטין. ניתן לראות את התופעה כנעה על גבי רצף – החל מהתנהגויות מיניות אשר אינן תואמות לגיל הקטין והמשך בפגיעות מיניות.

אלימות מינית בכלל וכלפי קטינים וחסרי ישע בפרט, היא תופעה רחבת היקף. מחקרים מדברים על כך שבין 70%-85% מהפגיעות המיניות מתבצעות כאשר הקורבן צעיר מגיל 18. מחקר חדש (מנובמבר 2013) שנערך באוניברסיטת חיפה מצא כי כמעט כל ילד שני בישראל חווה פגיעה כלשהי: פיזית, מינית, רגשית, הזנחה או חשיפה לאלימות במשפחה. כ-17.6 אחוזים (!) מהילדים חוו פגיעה מינית. בתרגום לנתונים מוחשיים יותר, אם בשנת 2012 על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חיו בישראל כ-545,000 ילדים יהודים בגילאי 12-17, הרי שכ-96,000 מהם חוו פגיעה מינית. רבות מפגיעות אלו כלל לא מטופלות.

אצלנו במטה בנימין, בשנת 2012, דווחו למחלקת הרווחה 283 דיווחים (!) על פגיעות מיניות בקטינים (מגיל 0-18), הנעים על גבי כל הרצף של הפגיעות הקיימות.

 מי פוגע

הרוב המוחלט של מקרי הפגיעה המינית בילדים, למעלה מ-85%, נעשים בידי קרובי משפחה או מכרים של הילד. במקרים רבים אלה אנשים האמונים על שלומם ורווחתם של הילדים, או שהם אהובים עליהם מאוד. הפחד שלנו מפני פדופיל שמסתובב בגן הציבורי לא נובע רק ממיתוסים אלא גם ממציאות, אבל חשוב לזכור כי הסכנה אורבת בסביבה המוכרת.

העובדה הזו מצמררת, במיוחד כשאנחנו מודעים לחרדות המלוות את ההורים בשמירה על בטחון גופו ורגשותיו של הילד, וכי פעמים רבות הילד נמסר להשגחתו של איש משפחה או שכן כי "אותו אנחנו מכירים, אז אין מה לדאוג".

פגיעות רבות מתבצעות גם בקרב חברת הילדים עצמה. גם כאן, המאבקים שבה יתורגמו לעיתים להתנהגות מינית פוגענית ולחוסר גבולות. תופעות כגון נגיעות באברי המין, עלבונות, צילום פורנוגרפי ועוד, נחשבים כיום בהחלט כאלימות מינית, ומערכת החינוך נותנת להם משמעות כזו ודורשת טיפול בהתאם.

מרבית הפגיעות נעשות על ידי גברים. אך הנפגעים הקטינים הינם גם בנים וגם בנות בצורה שווה (לאחר גיל 11 הבנות הן הנפגעות העיקריות).

מהגרפים המופיעים כאן ניתן ללמוד על שכיחות התופעה של אלימות מינית במטה בנימין בקרב קטינים.

ניתן לראות כי עיקר סוגי הדיווחים על פגיעה בקטינים לאורך העשור 2002-2012 עסקו בפגיעות מיניות.

 לא מדברים

למרות שאלימות מינית הינה תופעה נפוצה, עדיין היא נחשבת לנושא שלא מדברים עליו.

על אף ההתפתחות בנושא ועליית המודעות, זהו אחד הפשעים הפחות מדווחים. ארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית מספר על כך שאחת מכל שלוש נשים (בכל הגילאים, לא רק בקטינות) תעבור תקיפה מינית במהלך חייה.

אך יחד עם זאת שההערכות הסטטיסטיות הארציות מראות שרק מיעוט מהמקרים מדווחים, ניתן לראות בעלייה המתמדת בכמות הדיווחים המגיעים אודות פגיעה מינית בקטינים לרווחה במטה בנימין לאורך השנים.

 מה עושים

מה לעשות אם נודע לנו על פגיעה מינית בקטין או קטינה?

התעללות מינית בילדים עלולה לגרום לנזק משמעותי בטווח הקצר והארוך, לרבות בעיות נפשיות בשלב מאוחר יותר בחייהם של הילדים. בשל כך, חלה עלינו חובה, בראש ובראשונה מוסרית, לדאוג שיהיה טיפול נאות במקרה. מחקרים מראים כי בקרב ילדים שנחשפו לסביבה תומכת לאחר שההתעללות נחשפה, היו פחות סימנים טראומטיים לעומת ילדים שלא זכו לתמיכה חיובית מהסביבה. באופן כללי, ילדים זקוקים לתמיכה ולכלים לצמצום מתחים לאחר חשיפת ההתעללות המינית.

בנוסף לחובתנו המוסרית לטפל במקרה, קיימות סיטואציות מסוימות בהם גם החוק מחייב אותנו לדווח על מקרה הפגיעה המינית בקטין לרשויות – למשטרה או לעובד סוציאלי, לפי חוק הנוער במחלקת הרווחה.

עובד סוציאלי לפי חוק הנוער – הינו עובד סוציאלי שהוכשר והתמנה לטיפול ושיקום של קטינים הנמצאים בסיכון. במטה בנימין, לכל ישוב בנוסף לעובד הסוציאלי היישובי, מצוות עובד סוציאלי לפי חוק הנוער. למקרי חרום בלבד קיימת בנוסף כוננות של עובד סוציאלי לפי חוק הנוער 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

החובה לדווח

בשנת 1989, לפני למעלה מעשרים שנה, התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, הידוע יותר בשם ה"חוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע". במסגרת תיקון זה נחקק גם סעיף שבו נקבעה חובת דיווח לרשויות במקרים של חשד לפגיעה והתעללות בקטינים ובחסרי ישע.

בעידן אשר קדם לקבלת התיקון לחוק, נטתה החברה הישראלית להתעלם מן הבעיה החברתית של התעללות בתוך המשפחה. נקודת המפנה שאילצה את החברה בישראל לפקוח את עיניה, להטות את אוזניה ולהפסיק לשתוק, הייתה פרשת התעללות מצמררת אשר הביאה למותה של ילדה בת שלוש בשם מורן דנמיאס, ועוררה עניין ציבורי רב. הפרשה נחשפה בשנת 1988 עת הובהלה מורן ז"ל לבית חולים בחיפה כשהיא מחוסרת הכרה. במהלך אשפוזה התברר כי מורן הקטנה הייתה נתונה להתעללות מתמשכת, קשה, מזעזעת ואכזרית מצד דודה, שגרם לה חבלות קשות בכל חלקי גופה וכן כוויות ופגיעות מיניות. בפברואר 1989 נפטרה מורן. הסתבר כי כל סביבתה הקרובה של מורן - לרבות הוריה, שכנים, חברים וככל הנראה גם הגננת, ידעו על ההתעללות המזוויעה אך לא התערבו ולא דיווחו. בדיעבד תורצה שתיקת בני המשפחה בחשש מהדוד המתעלל, ובחוסר רצונם של הקרובים להתערב בענייניה הפנימיים של המשפחה, גם אם אלו באו על חשבונה של ילדה קטנה שלא חטאה ולא פשעה.

קטין אשר נפגע על ידי האחראי עליו צפוי לחוש במצוקה (קטין יכול להיות הורה, בן משפחה שמלאו לו 18 או אדם שאחראי על הקטין בזמן נתון, כמו מדריך או נהג הסעות). פתאום אין לו גב שיתמוך בו, ואין לו למי לפנות, מפני שהמקום שאמור לספק לו הגנה הוא המתקיף בעצמו. סביר להניח כי עליו להיפגש עם אחראי זה פעמים נוספות בחייו, ולהתמודד מול הסיטואציה הקשה שוב ושוב. לכן, ילד שעובר התעללות בידי האחראי עליו חש מאוד מבולבל. ייתכן כי הוא אוהב את אותו אדם, אך הוא זה שפוגע בו ועל כן מערכת התמיכה בילד מתמוטטת.

למי ניתן לפנות?

במקרים בהם לא קיימת חובת דיווח, משום שהפגיעה נעשתה מחוץ למערכת החינוך ובידי אדם שאינו אחראי על הקטין, קיימת על ההורים אחריות לטפל במקרה לטובתו של הקטין. מומלץ להתייעץ עם גורם מקצוע כגון יועצת בית הספר, פסיכולוג בית הספר, עו"ס הישוב (רשימת העו"סים מופיעה באתר המועצה, ומתעדכנת מעת לעת) או עו"ס לחוק נוער של הישוב. ניתן לפנות גם למרכז הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית בטלפון 1202 לנשים או 1203 לגברים; קו דתי – 02-5328000.

במקרים בהם קיימת חובת דיווח (כאשר הפגיעה נעשתה בידי אחראי על הקטין או בעבירות מין בתוך המסגרת החינוכית), ניתן לפנות למשטרה במוקד 100 או למוקד ילדים בסיכון של הרווחה בבנימין (פעיל בימים א-ה בשעות 8:30-15:30) בטלפון 02-9978335. בעלי תפקיד (בקהילה, במערכת החינוך או הרפואה וכדומה) נדרשים גם להעביר דיווח בכתב ולהזדהות בשמם המלא ובתפקידם.

מה קורה לאחר שדיווחתי?

במקרים בהם קיימת חובת דיווח ואשר הופנו לעו"ס לחוק הנוער ברווחה, קיימות בפני העו"ס לחוק הנוער שתי אפשרויות – לדווח בעצמו למשטרת ישראל, או לפנות ל"ועדת פטור" – שבסמכותה לפטור מחובת הדיווח המשטרתי, ומשמעותה בחירה בהליך טיפולי על פני הענישתי.

מול עיניה של מחלקת הרווחה במטה בנימין עומד בראש ובראשונה השיקול הטיפולי, ועל כן במידה ומהות המקרה מאפשרת זאת, ובמידה וקיים שיתוף פעולה מצד הנוגעים בדבר, העו"ס לחוק הנוער יעדיף לפנות לוועדת פטור מאשר למשטרת ישראל. הוועדה בדרך כלל מאשרת פטור מדיווח למשטרה אם אכן היא נוכחת כי קיימת מוטיבציה לטפול משמעותי.

במקרים בהם הופנה הדיווח למשטרת ישראל, סביר להניח כי תתבצע חקירה לקטין. קטינים מתחת גיל 14 – ייחקרו על ידי חוקר ילדים של משרד הרווחה. קטינים מעל גיל 14 – ייחקרו על ידי חוקר נוער של המשטרה המיומן לכך.

לקטינים מתחת לגיל 12 (גיל האחריות הפלילית) בכל מקרה לא ייפתח תיק במשטרה, והם יופנו למחלקת הרווחה להמשך טיפול.

רצוי שהקטין ייחקר במקום המוכר לו ואשר בו הוא מרגיש בטוח ומוגן, כדוגמת המסגרת החינוכית. ישנם "מרכזי הגנה"  שגם בהם ניתן לקיים את החקירה. מרכז הגנה הינו מרכז רב מקצועי לאבחון והערכה של קטינים אשר עברו התעללות פיזית, מינית והזנחה קשה. מטרתו שיפור איכות החקירה והאבחון וקבלת החלטות לגבי הקטינים שהם קורבנות של התעללות. (המרכז נמצא בירושלים, ומשרת את כל באי האזור, יש צורך בתיאום מראש). חקירה במרכז הגנה אפשרית רק בליווי הורה "לא פוגע" או מבוגר אחראי אחר.

טיפול במימון המדינה

חשוב לדעת: קטינים אשר נפגעו פגיעה מינית (בהתאם לחומרתה, בין אם קיימת עליה חובת דיווח ובין אם לאו), זכאים למימון טיפול מקצועי מהמדינה בשווי 100%. הטיפול מתמקד בנושא הפגיעה המינית ונעשה על ידי מטפלים מומחים בתחום במרכז טיפולי הממוקם בירושלים. לקבלת מימון הטיפול יש לפנות למחלקת הרווחה במועצה בטלפון 02-9977102, ולבקש את עו"ס הישוב שלכם.

פגיעה בקהילה

מרביתם של היישובים במטה בנימין מאופיינים באופי קהילתי. אפיון זה דורש התייחסות מיוחדת ולעיתים נדרש טיפול השם דגש על אופי ייחודי זה.

לעיתים פגיעה מינית או סדרת פגיעות מיניות בגן, בבית הספר או בקהילה, עלולים "ליצור גל" של לחץ ותחושת מצוקה בקרב התושבים ביישוב. במקרים מעין אלו, מלבד הטיפול בפרט הנפגע (ובמידת הצורך גם הפוגע), מתכנס צוות על מנת לעזור לתמוך ולטפל בקהילה. צוות זה מורכב מהגורמים במועצה – מחלקת הרווחה, השירות הפסיכולוגי החינוכי, והמדור לעבודה קהילתית, אשר מתכנס ביחד עם הגורמים החברתיים והמנהיגים בקהילה, וביחד עם המסגרות החינוכיות, לצורך גיבוש תכנית מקיפה לטיפול במקרה. התוכנית לרוב כוללת הדרכת הורים בנושא, והדרכות במסגרת בית הספר.

לדעת להקשיב

הורים - הילדים מספרים לכם, תקשיבו!

ילדים אשר חוו פגיעה מינית יכולים "לגלות את הסוד" בצורה מכוונת לאדם מבוגר, אך במקרים רבים הם לא יעשו זאת, וחשיפת המקרה תיהפך להיות מלאכה קשה יותר.

המפתח בקשר מול הילדים בכלל, ובפרט בנושא הפגיעות המיניות, הוא תקשורת נכונה מול הילדים. ההתעניינות הבסיסית של ההורה בחייו של הילד, האכפתיות שיפגין כלפיו, והאהבה והתמיכה שייתן לו – תקצור את פירותיה בעת מצוקה ומשבר שהוא יעבור בחיים.

שאלות פשוטות כמו מה שלומך, איך עבר עליך היום, ומה עשית, יגרמו לילד להבין כי הדברים העוברים עליו חשובים לכם, ולכן יוכל לשתף אתכם כשיצטרך בכך.

מעבר לזה, כאשר ילדים בוחרים לספר כי נפגעו מינית, לרוב דרך חשיפת הסיפור לא תהיה ישירה.

הסימן המשמעותי ביותר לכך שייתכן והילד/ה עוברים פגיעה מינית – הוא שינוי חד בכל תחום התנהגות: היחס ללימודים, היחס לחברים, הלבוש, או נסיגה התנהגותית (למשל חזרה להרטיב, גמגום וכדומה). ילדים אשר נפגעו עלולים להראות גם הסתגרות, או סממני מצוקה וחרדה. ילדים רבים ינסו להסתיר את הפגיעה – או משום שאוימו על ידי הפוגע, או משום שיסברו שזו אשמתם ושהם יינזפו אם יגלו את אשר נעשה בגופם. בנוסף ניתן לצפות אצל ילדים אלו גם להתנהגות מינית שאינה תואמת לגילם (כגון שאלות בקשר למין או התנהגות מינית).

ועדיין חשוב לזכור, לא כל התנהגות משתנה, חריגה או כעוסה, מסמנת על פגיעה, התעללות או טראומה מינית. חשוב לפקוח עיניים ואוזניים, אך מאידך לא להיגרר לפרשנות יתר לא מקצועית.

גבולות בבית

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

שימרו על הגבולות גם בבית – שמירה על גבולות מיניים היא ראשונה במעלה. בעידן של חשיפה תקשורתית לא מבוקרת ומוגזמת, הגבולות האלה חשובים פי כמה וכמה. הקפידו על הנעשה בביתכם.

עודדו שיחה על רגשות וקשיים – נסו לפתח אצל הילדים כלים לשיתוף רגשי: שיתוף בדברים הטובים שקרו להם, אבל גם בקושי, בפחדים ובחששות.

היעזרו בגורם מקצועי – מומלץ להיוועץ עם אחד מגורמי המקצוע אשר פורטו בכתבה זו.

היישובים שלנו לעיתים נתפסים כחממה מוגנת, אך למעשה אינם שונים או יוצאי דופן בסכנות האורבות בהם. הסטטיסטיקה של פגיעות מיניות בילדים אינה פוסחת עלינו, וככל מקום אחר מרבית הפגיעות נעשות בתוך הקהילה ולא מחוצה לה.

על כן הורים – הנכם מתבקשים לקחת אחריות על ילדיכם ולהיות ערניים למתרחש סביבם, למענם ולמען כולנו.

"זכאי הילד ליחס של כובד ראש לענייניו. לדיון צודק בהם... מהילד נשללה זכות המחאה." (יאנוש קורצ'אק)

יצחק יעקב הוא מנהל מחלקת הרווחה במטה בנימין; אחיקם ון לובין הוא רכז תכנית מגן, במחלקת הרווחה.