ילידת שנת 1964.

ילדות ונעורים: ברחבי ארצות הברית. המשפחה נדדה ממקום למקום.

התגוררה גם בצרפת וקנדה.

נשואה לאשר - רואה חשבון.

אמא לשישה ילדים, וסבתא לשתי נכדות.

מתגוררת בחשמונאים.

לימודים: בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי.

עיסוק בעבר: יועצת חינוכית בבתי ספר. פעילה בפרויקט 'תכנית ציון' - לצעירים יהודים מצפון אמריקה.

עיסוק בהווה: יועצת חינוכית בישיבת 'נר תמיד' בחשמונאים, וכבר שנים ארוכות שהיא המנהלת החינוכית במחנה הקיץ 'מושבה', מחנה בני עקיבא הגדול ביותר בצפון אמריקה. "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. במשך השנה עובדת עם בני נוער בישראל, ובקיץ עם בני נוער מצפון אמריקה. הנוער זה העתיד, יש להם ברק בעיניים והם באמת יכולים לכבוש את העולם”.

תחביבים:מוזיקה ישראלית וחסידית. "גידול הילדים שלי מבחינתי גם נכלל בתחביבים".

מוטו בחיים: לאהוב, לתת, להיות נעים, לחיות את החיים במלואם, ולהיות בסביבה של אנשים שיש להם הסתכלות חיובית על העולם.

מה היה הרגע -

שזכור לך מהילדות?

הנדודים. אבי נולד בברזיל, ומשפחתו עברה לניו יורק, ארה"ב. הם היו חילוניים לחלוטין, אבל לא רחוק מהבית היה בית כנסת והוא נהג ללכת לשם, מאחר והיה שם רב קהילה נחמד ולבבי. בגיל התיכון הוא חזר בתשובה. בהמשך, אולי בהשפעת הרב, הוא החליט להיות רב קהילה בעצמו.

בגלל התפקיד הזה והניסיון שלו למצוא קהילה שבאמת תתאים לו והוא לה, נדדנו כל ילדותי מקהילה לקהילה. לנו כמשפחה הנדודים היו לא קלים, אבל בזכות האהבה שהייתה בתוך המשפחה שלנו תמיד הרגשתי שיש לי בית.

שזכור לך כחוויה מרה?

באחד הניסיונות של אבי למצוא לעצמו קהילה, הגענו לארץ. לא רציתי לבוא בכלל, נקשרתי לחברים בבית הספר בארה"ב ורציתי להישאר שם. חשבתי שההורים שלי הרסו לי את החיים, ועשיתי להם את המוות. סבי וסבתי הגיעו אז לביקור בפסח. סבא היה אמנם איש עסקים מכובד אבל הוא מאוד אהב משחקים, היה לו חשוב מאוד הקטע של האפיקומן בליל הסדר. החלטתי לגנוב את האפיקומן ולהחזיר לו אותו רק אם הוא ייתן לי לחזור לארה"ב בסוף השנה, ואכן גנבתי את האפיקומן ולא החזרתי אותו עד שקיבלתי את מה שרציתי. בסוף אותה שנה, כשאני בתחילת התיכון, חזרתי לניו יורק והתגוררתי אצל חברה.

של שינוי כיוון?

בקיץ של החזרה שלי לארה"ב הצטרפתי לבן דודה של חברתי שנסע לבלות במחנה 'מושבה'.

הקיץ הזה שינה לי את כל החיים. הם כל הזמן סיפרו שם כמה שמדהים בישראל, אבל אני הרי התגוררתי בארץ, וחשבתי לעצמי: איזה שטויות הם מדברים. אני הייתי שם וסבלתי מאוד. אבל אחרי שבועיים חשבתי שאולי יש משהו בדברים, והתחלתי להקשיב. בסוף השנה, כשהוריי החליטו לחזור לפיניקס, אריזונה, זה היה בשבילי משבר. הודעתי להוריי שאני לא עוברת לאריזונה אלא נשארת בניו יורק, כשהמטרה הסופית היא לשוב לארץ.

המחנה יצר אצלי מהפך נפשי ורוחני. אחרי התיכון חזרתי ארצה, לתכנית הכשרה של בני עקיבא בקיבוץ בארות יצחק.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

המדריך והמדריכה שלי מההכשרה בקיבוץ בארות יצחק היו עבורי דמויות משמעותיות. אהבתי אותם מאוד. בסוף התוכנית המדריך נתן לכולנו אסימון ואמר לנו - תשתמשו בו כשאתם עולים ארצה סופית, תתקשרו ואבוא לאסוף אתכם משדה התעופה. וכך באמת קרה.

כשבעלי - שהכרתי במחנה מושבה - ואני עלינו ארצה, התגוררנו ברעננה. במשך כל השנים נשארנו בקשר עם המדריך מההכשרה. הוא עבר לגור בחשמונאים, ואנחנו הגענו למקום בעקבותיו.

רצינו חיי יישוב וקהילה. ראינו בזה אורח חיים נכון יותר לילדים שלנו. הגענו לבקר כשהיישוב היה צעיר, והמקום מצא חן בעינינו.

של התמודדות מיוחדת?

אני לקוית למידה, הלימודים היו לי מאוד קשים - לקרוא, לכתוב, להתמודד עם החומר. היו מורים שחשבו שאני טיפשה ואחרים אמרו שאני עצלנית, אבל אני באמת ניסיתי.

זה היה לפני 40 שנה, כשעוד לא הייתה מודעות גדולה כמו היום לכך שיש ליקויי למידה וילדים שלומדים בצורה שונה ואחרת.

מי שהציל אותי היו הוריי ודודה אחת חכמה שאהבו ותמכו, שהבינו שאני לא טיפשה, נתנו לי את האמון שלהם והתעקשו תמיד שיש לי יכולות ושאצליח בחיים.

דודה שלי המציאה שיטות יצירתיות כדי לעזור לי ללמוד, ויחד עם מורים פרטיים, המון תרגול ועבודה - הצלחתי ללמוד, וזה הפך אפילו למשהו שכיף לי לעשות.

של החלטה משמעותית?

באוניברסיטה החלטתי שאעבוד כיועצת לבני נוער. היום כשמגיע אלי נער לקוי למידה אני אומרת לו: אני ואתה נמצאים באותה סירה, ואני מבינה לליבך מאוד. אחת הסיבות שרציתי לעבוד בתחום היא כדי שהחוויה שלהם בבית הספר תהיה חיובית.

אני אוהבת בני נוער וילדים. אני אוהבת את ההסתכלות שלהם על העולם - יש להם תקווה, יש אור, הגשמת חלומות. להיות בסביבתם זה דבר נפלא.

של סיפוק?

אני משתדלת לתת יחס אישי לכל תלמיד, להקל איפה שצריך ולא לוותר איפה שלא צריך.

אני לא יועצת קונבנציונלית בכלל, אין לי מתודות וכלים, אני עובדת המון עם האינטואיציה.

אני אומרת לא פעם לנער: תעמוד מול המראה ותגיד לעצמך 'אני שווה, ואני טוב ואני לא אתן לציונים להחליט מי אני'. היה למשל ילד שהגיע אלי כשהוא חושב שהוא אפס, כי לא הצליח בלימודים. עם הרבה תמיכה ועבודה הוא סיים עם תעודת בגרות כמצטיין.

של תובנה חשובה?

לא פעם אני פוגשת הורים שמתלוננים שהמתבגר שלהם טוען שאין לו כוח, ונראה עייף ומשועמם. הם אומרים לי: אין לו כוח? הוא רק בן 15, ואמור להיות בשיא הכוח.

לנערים כאלה צריך למצוא משהו שנותן להם ברק וחיות ויכול להיות משמעותי בשבילם. אני מנסה לשדר על אותו גל שהם משדרים, למצוא להם נישה של עשייה.

לא תמיד אני מצליחה. הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כשאין הבנה או התאמה ביני ובין נער, זה לכוון אותו למקום שכן יכול לעזור לו.

של הצלחה?

כשסיימתי את התואר השני שלי זה היה רגע של הצלחה גדולה עבורי. אני מרגישה הצלחה ושמחה גם כשכל שנה עולים לארץ בנים ובנות ממחנה מושבה.

של חלום על העתיד?

אני רוצה לראות את כל הילדים שלי בריאים ושלמים, ומקימים משפחות. בתחום המקצועי אני רוצה להמשיך להרגיש שמה שאני עושה משמעותי עבורי ועבור התלמידים שלי, שבאיזושהי מידה יש לי השפעה חיובית על מי ומה שהם. אני עדיין חולמת גם לנגן בגיטרה, לטייל יותר בארץ, ולטייל בעולם, קצת.