זו הפעם הראשונה שאבי ואורנה טיימנס מדולב מתראיינים לכלי תקשורת כלשהו. בפעם הראשונה הם נאלצים להפוך את האבל הפרטי, האישי כל כך, לנחלת הכלל. הם מתקבצים לאט בסלון ביתם, נאספים אל ספות העור הלבנות בשקט, בהיסוס. קמים להביא משהו ושבים ושוב קמים. פותחים את השיחה ונעצרים. מכשיר ההקלטה מופעל על ידי ושוב מופסק, תנועות הגוף מתפתלות, המילים - ממאנות להפוך לשטף.

מעט אחר כך אורנה קמה בפתאומיות מהספה, כנזכרת במשהו חשוב, וניגשת למדף הסמוך, מוציאה תמונה במסגרת ומניחה אותה על השולחן שלפנינו. פניו המחייכות של אלישיב ממלאות את חלל החדר, וילוו אותנו מעתה אל תוך השיחה המתמשכת. עוד לא חלפו שנתיים ממותו. כעת, הם מסמנים לי, ניתן להתחיל.

השעות האחרונות

אותו יום שבו נהרג אלישיב טיימנס היה יום שישי שטוף שמש של חודש שבט. אלישיב היה בן 19 וחצי, ולמד בשיעור ב' בישיבה באילת. הוא הגיע הביתה לשבת, וטרם בואה ניצל כל דקה פנויה לטייל בארץ אהבתו.

הוא יצא רכוב על הטרקטורון שלו לטייל בנחל דולב הסמוך לביתו, מצלמה על צווארו, מתרפק על הנופים וסולד מן הגדרות החוצצות בינו ובין הטבע. רכב ונעצר לפרקים, צילם פרחים ונוף, מתעד בפרוטרוט את השעות שיהפכו לאחרונות בחייו.

בשלב כלשהו עצר חברו דוד בהרב, שעמו נסע, לכמה דקות לתקן את הטרקטורון שלו, ואלישיב המשיך בדרכו. לבד המשיך ולבד התהפך. דוד מצא אותו רגעים אחר כך, שכוב על הארץ, והבין מיד מה נדרש ממנו לעשות. תוך הזעקת הכוחות ביישוב הוא לא פסק מלהנשימו, פעולה קריטית שבזכותה איבריו של אלישיב המשיכו לפעול ויכלו להציל חיים לאחר קביעת מותו.

אורנה, שציפתה שיגיע הביתה ב-13:45 וייצא מיד לאסוף את סבתו מירושלים, ניסתה לברר עם אביו של החבר מדוע אלישיב מתעכב. משלא שב אליה עם תשובה, היא חיכתה דרוכה בבית. וכשעמדה בקומה השנייה, ראתה את צוות הצח"י היישובי וביניהם אחייניתה, עולה לאט במדרגות הבית. עוד לפני שסיפרו לה על חומרת פציעתו של בנה, פתחה אורנה את החלון ואמרה להם: "באתם להגיד לי שמשהו קרה לאלישיב".

למרות שעדיין לא תיארה לעצמה את גודל המכה, היא כבר ידעה, וגם אמרה להם, שמה שהיה השתנה ויותר לא ישוב לקדמותו. את המסוק שחילץ את אלישיב מהנחל ראו אבי ואורנה משני כיוונים שונים; אורנה מכיוון דולב, ואבי מכיוון הוואדי העולה אל היישוב בשובו במהירות הביתה.

אלישיב נפגע בראשו והיה חסר הכרה. מזוודת הטרולי נארזה בחטף ועם ריצתם ליחידת טיפול נמרץ בהדסה עין כרם נכנסה השבת, כשהכול עוד לוט בערפל ועומד באוויר. שאר בני המשפחה נותרו כולם ממתינים בציפייה מורטת עצבים לתשובות שיבהירו את המצב, עד לצאת השבת.

עכשיו זה הסרט שלנו

כשראתה אורנה סרט על תרומת איברים היא לא דמיינה לעצמה שיום אחד גם היא תעמוד ליד מיטתו של בנה, ותיאלץ לקבל החלטה שהדעת אינה סובלת. לפני 12 שנה נתקלו עיניה בסרט בערוץ 2, על בחורה בשם דפי שהיתה חולה במחלת ה-CFונזקקה להשתלת ריאות. בערב ראש השנה דאז, כך בסרט, קיבלה דפי את שיחת הטלפון המיוחלת המודיעה לה שיש ריאות עבורה. הצלם, שידע מבעוד מועד כי הוא עתיד לצלם חוויה אנושית מטלטלת כל כך, יצר קשר עם אמו של החייל שנפגע בתאונת דרכים ואיבריו נתרמו, וגם היא תועדה בשעותיה הקשות. כל נקודות המבט נכרכו לסרט מרגש ומעורר שאלות, ואורנה, מורה באולפנת דולב, הראתה אותו מידי שנה בשנה לתלמידותיה, מציפה עמן נקודות לדיון וזוכרת אותו לפרטיו; מה שישמש אותה אחר כך בעומדה בפני ההחלטה הקשה בזמן אמת: "אני מאמינה בלב שלם שאין דבר שקורה בלי סיבה", אומרת אורנה בהחלטיות. "כל השנים הסרט היה לי בתת מודע, וזכרתי היטב את הסיפור של אם החייל, ואיך היא מספרת שהוא היה נראה חי ונושם לחלוטין וחם ושלו, אבל באמת הוא כבר לא, וכך בדיוק אלישיב היה נראה. משמים הכינו אותי למה שיקרה. עוד לפני שפנו אלינו מיחידת ההשתלות, ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים. הבנתי, שעכשיו זה הסרט שלנו".

י-ה אכסוף

על יד מיטתו של אלישיב עמדו במשך השבת הוריו, כשברחבי הארץ התפללו ללא הפוגה. בשעות הקשות, כשסימן אי וודאות מרחף מעליהם, חיזקו אבי ואורנה האחד את השנייה, ובמוצאי השבת החלו לטפטף לבית החולים חמשת אחיו ואחיותיו הגדולים של אלישיב, מנסים להבין היכן הדברים עומדים. הפער בין מי ששהה בבית החולים לבין האחרים שהתפללו כל השבת וציפו לנס, ואז נפגשו עם האמת, היה גדול. אלישיב נראה היה כולו שלם וללא פגע, אך עם סיכוי קלוש לחיות: "ריחמנו על הילדים שלנו, שנכנסה השבת והם היו בחוסר וודאות. מוצאי השבת היה זמן רגיש מאוד וקשה, שבו כולם נפגשו עם המציאות", אומר אבי.

"אחרי ההתקבצות המשפחתית הגיע חבר טוב מאוד של אלישיב מהיישוב, ואמר שאלישיב מאוד אהב את השיר י-ה אכסוף", קולו של אבי נשנק מדמעות והוא ממשיך בחריקת שיניים: "אמרנו – נשיר לו, ואם הוא שומע את השיר, הוא בטח יגיב. התאספנו כולם סביב מיטתו ושרנו את השיר הארוך כמה פעמים, והוא לא הגיב".

השירה סביב אלישיב היתה סיטואציה מלאת עוצמות של רגש, והרעידה לא רק את מיתרי ליבם של בני המשפחה, אלא גם את המחלקה כולה, שצפתה במתרחש בעיניים כלות: "בשבילנו זה היה השיא. ידענו שהמצב קשה, אבל אתה רוצה להאמין ומנסה בכל זאת. אחרי השיר, כשהוא לא הגיב, התשובה שקיבלנו הייתה ברורה, ואם היה זיק תקווה כלשהו, באותו רגע הוא נמוג", מספר אבי ומוסיף: "אני לא יכול לתאר לך במילים את המעמד הזה. אני, שבדרך כלל לא בוכה, בוכה כשאני שומע את השיר הזה. התחושה הייתה של 'ויהיו רחמיך מתגוללים', ממש".

הסיפור על שירת י-ה אכסוף סביב מיטתו של אלישיב הכה גלים אל מעבר לגבולות המשפחה: "ביום האחרון של השבעה, הבית היה מפוצץ אנשים בלי מקום להכניס סיכה, נכנס יהודי שהתברר שהוא יצחק מאיר, שחידש את השיר הזה. מישהו סיפר לו על המעמד ששרנו כולנו מסביב למיטה והוא היה מוכרח לבוא לשבעה, למרות שלא הכרנו לפני כן. הוא הציג את עצמו ואמר שבא להיות אתנו. אמרתי לו: 'טוב, אם אתה כבר פה אז בואו נשיר'. מי שהיה פה לא ישכח זאת לעולם. אנשים יצאו מפה ממוטטים, ללא מילים. יש אנשים שמאז שרים כל ליל שבת עם משפחתם את השיר הזה וזוכרים את אלישיב", אומר אבי בדמעות.

בציפייה לשתי הבדיקות שיקבעו סופית את מותו של אלישיב, אורנה הכינה את בעלה לשלב הבא: "אמרתי לאבי שעוד מעט יבואו לבקש את האיברים שלו", מספרת אורנה, פרקטית ומפוקחת. "הסברתי לו שזה בדיוק סוג של הזדמנות לתרומת איברים, והוא הסתכל עלי ולא הבין מה אני אומרת לו".

הסרט על מושתלת הריאה שמור היה לאורנה בתת-המודע, וכשהרב קופלד, רב היישוב דולב, הגיע לבית החולים, אבי מיד שאל אותו על ההיבט ההלכתי, עוד טרם פנו אליהם באופן רשמי מבית החולים. מסתבר כי יכולתו של הרב קופלד להשיב לבני הזוג טיימנס תשובה ברורה וחד משמעית בנושא התרומה, היוותה מרכיב מרכזי באפשרות להוציא את התרומה אל הפועל. בדרך כלל, משפחות הנמצאות במצב דומה עסוקות מאוד בקושי של הסיטואציה המורכבת והמתוחה, ואין באפשרותן לברר את ההיבטים ההלכתיים ולהיכנס לעובי הקורה. הרב קופלד, שעליו סמכו בעיניים עצומות, פתר עבורם את הדילמה, והותיר אותם פנויים להתמודד עם מצבו של בנם: "במצבים האלה יש להיות צמודים להדרכה הלכתית", אומרים אבי ואורנה פה אחד. "הרב קופלד מילא את המקום הזה, הוא הנחה אותנו ואנחנו סמכנו עליו לגמרי. זה מה שאיפשר את ההחלטה בזמן אמת, כי לא התעסקנו עם הצד ההלכתי. הרב קופלד לקח את כל האחריות". תפקידו של רב הקהילה התגלה הפעם כגורלי ויוצא מגדר הלכות שהעיסוק בהן הוא על בסיס יום יומי.

לאחר התייעצות עם הרב שפרן, קבע הרב קופלד כי פרופסור צ'ארלס ספרונג, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם, הוא אדם ירא שמיים וניתן לסמוך עליו במאת האחוזים בעניין קביעת המוות והטיפול בנפטר. אם הוא האיש שילווה את האירוע לפרטיו, ניתן לתרום. זמן קצר אחר כך קיבלו משפחת טיימנס את תוצאות הבדיקה הסופית שהראתה על מוות מוחי טוטאלי.

אבי ואורנה, שהיו מודעים מאוד לכאבם של ילדיהם, דאגו להם וביקשו שהצוות יסביר וישתף אותם בתהליך. פרופ' ספרונג, כששני אנשי מקצוע מלווים אותו, אסף את ילדי המשפחה ואמר להם: "אני מבשר לכם בשורה נוראית, אבל תקשיבו למה שיש לי להגיד, יש דבר קשה יותר מהמוות, וההורים שלכם עושים מעשה אצילי. אני עומד משני צדי מיטות – מצד אחד אנשים שמתים לי בידיים כי אין להם אברים, ומצד שני אני מתחנן להורים לתת את אברי ילדיהם המתים כדי להציל חיים. אתם הולכים הביתה וברגע זה ממש אנשים שזקוקים להשתלה מקבלים טלפונים שאומרים להם להגיע לבית החולים כי יש להם תרומה, וברגעים אלו ממש מתרוצצים בבית החולים כל מתאמי ההשתלות לשם כך".

ביום שני, ארבעה ימים לאחר שהתהפך עם הטרקטורון, בזמן שאבי ואורנה התכוננו להלוויה של בנם, נתרמו שמונת איבריו של אלישיב: שתי ריאות, לב, כבד, כליות וקרניות, לשמונה אנשים שונים, ובכך הצילו חיים: "זמן קצר לפני הלוויה", משחזרת אורנה, "התקשר פרופסור ספרונג להגיד שכל האיברים הושתלו בשלום".

ברור לי שצריך לחתום

מעל לאלף אנשים בישראל ממתינים כרגע לתרומת איברים, אך לא כולם ישרדו את תקופת ההמתנה. רק בשנה שעברה נפטרו 91 אנשים בעודם ממתינים לאיבר שיכול היה להציל את חייהם. בכל העולם קיים מחסור באיברים להשתלה, אך בארץ הוא חמור במיוחד, מכיוון ששיעור ההסכמה לתרומה נמוך ועומד על כ-50%. כלומר, מחצית מהמשפחות היכולות לתרום את איברי יקיריהן מסרבות לכך. ההסבר של העוסקים בתחום להיענות הנמוכה הוא חוסר המודעות לחשיבות הנושא, והאיסור ההלכתי של חלק מפוסקי ההלכה. גם במגזר הערבי, לרוב מסרבים לשתף פעולה עם תרומת איברים, על אף שהם עצמם ישמחו לקבל. זמן ההמתנה הממוצע ללב למשל, עומד על כשלוש שנים. מתוך מאה אנשים הזקוקים להשתלת לב, רק כעשרה בשנה, ואף פחות מכך, יזכו לתרומה.

למרות שבני הזוג טיימנס לא ידעו במפורש שאלישיב התכוון לחתום על הסכמתו להיות תורם, אמרו לו הוריו על יד מיטתו, מעט לפני שנקבע מותו באופן סופי, שהם מבקשים להעניק לו את המצווה האחרונה שיש באפשרותו לקיים בעולם הזה. במהלך השבעה הגיעו חבריו לישיבה באילת והעניקו להוריו את המתנה הגדולה ביותר שיכלו לתת להם באותם רגעים, הסרת הספק: "זמן קצר לפני התאונה, הגיעו לישיבה באילת נציגים מארגון 'בלבבי' (ר' מסגרת) והיה שיח ושיעור שלם בנושא. אנחנו לא ידענו מכך, אך כשחזרו לחדר אלישיב אמר בפירוש לחברו: לי זה ברור שצריך לחתום".

בני הזוג טיימנס בחרו את בחירתם ללא הידיעה הזו, אולי מתוך תחושה ברורה כי זהו רצונו של בנם. "אמנם זה היה לנו ברור שזה מה שהוא היה בוחר", אומרת אורנה, "אך על יד מיטתו ביקשנו ממנו סליחה".

לאבי ולאורנה ישנה משנה סדורה עד מאוד בכל הנוגע לתרומת איברים, והם אינם מתרגשים כהוא זה מאמירות המטילות ספק בצעד. אמנם בסביבתם הקרובה עודדו אותם מאד כששמעו על התרומה, אך גם הם יודעים עד כמה היו רבים מופתעים מכך. גם בקבוצת התמיכה לבני משפחות של תורמים התפלאו על "הדתיים" שתרמו את איברי בנם. בפועל, זהו נושא שחוצה מגזרים, ובקבוצה חברים חילונים, דתיים וחרדים יחד עם מוסלמים ונוצרים. "היה לנו ברור לחלוטין שזה מה שצריך לעשות, כי שמונה אנשים חיים היום, ואחרי הקבורה לא נשאר כלום", אומרת אורנה, ומסייגת את דבריה בקושי הרגשי שיוצרת התרומה: "מבחינה רגשית, אתה רוצה להחזיר אותו שלם, וזה קשה לחשוב על כך".

מי שישוחח איתם בנושא ויעלה את הטיעונים שכנגד, ייתקל באמירות נחרצות: "אחרי תחיית המתים הקב"ה יסתדר עם פתרון. אלו פחדים קמאיים, ולא נכנסנו לזה", אומר אבי. אבי ואורנה מודעים לכך כי גם אנשים שאינם דתיים לא מסכימים לתרומה, מסיבות שונות: "גם בגלל החשש לפגיעה בכבוד המת ובשלמות גופו", אבי מסביר, "או בגלל שלא ידוע מה היתה דעתו של המת עצמו בנוגע לתרומת איבריו. וגם מתוך חוסר היכולת לתפוס בשכל מהי תחיית המתים, ואמונות שונות שחונכנו לפיהם בהקשר הזה. אני לא רב ולא פוסק הלכה או מדריך כלשהו, אבל אם יש לך זכות להחיות אחד או שמונה, אני עושה את זה בלי שאלות. בשאלה ההלכתית מתי לקחת ואיך לקבוע התייעצנו עם רב וקיבלתי תשובה חד משמעית".

ואורנה מוסיפה: אתה לא רוצה להיפרד מיקירך שעומד למות, ואתה חושש שבהסכמתך לתרומת האיברים, כביכול במו ידיך אתה קובע את מותו. ולכן אתה רוצה להימנע מהאחריות הזו, מההחלטה הקשה שעומדת לפניך, וכך אתה כביכול מחזיק את החיים בידיך... ההחלטה לתרום איברים היא החלטה שמשחררת את אשליית השליטה על החיים של יקירך, ומאפשרת הזדמנות לחיים של הזולת. זו הקבלה האמיתית של רצון הקב"ה, והביטוי השלם של האמונה כי ברצותו נותן חיים, ברצותו לוקח חיים ונותן לאחרים".

אבי מדגים עד כמה אנו לא מודעים למהפך שתרומה מחוללת בחייהם של הנתרמים: "סיפרה לנו בחורה שהייתה עיוורת ושהושתלה בה קרנית, ובעקבות ההשתלה היא התחילה לראות, איזה מהפך היה לה אחרי ההשתלה - מאדם שחי באפלה לאדם מתפקד ורואה, ואיזה חיים מאושרים היא חייה היום. בסך הכול מדובר פה בקרנית, אז על אחת כמה וכמה כליה או לב, שהם בוודאי גדולים יותר".

אמנם מבחינת קביעת שעת המוות ישנן כאמור שתי בדיקות שתוצאותיהן חד משמעיות, אך בעניין חילול כבוד המת אבי ואורנה מזדהים לחלוטין עם החששות, ומציינים כי אם לא היתה להם תמיכתו של הרב קופלד, והידיעה הברורה כי ניתן לסמוך על פרופסור ספרונג, ליבם לא היה שקט: "כולנו מכירים את הסיפורים מאבו כביר", אומר אבי. "אני הייתי מוכן לתת איברים למען הצלת חיים ולא כל דבר אחר. באותו יום נסענו הביתה להתארגן ללוויה, וידענו שכרגע מוציאים את האיברים של אלישיב, אבל הייתי רגוע ושקט שזה ייעשה בצורה הנכונה ובכבוד הראוי. אני מבין את האנשים שחוששים, ומבחינה זו הייתי רגוע".

אבי ואורנה מעלים השערה מבוססת, מדוע תרומת האיברים היא נושא לא פופולארי בציבור: "רוב האנשים מדחיקים את המחשבות על המוות", מסבירה אורנה. "אבל מכיוון שהנושא סבוך מבחינה הלכתית ורגשית, יש להגיע מוכנים מבחינה תודעתית כדי לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן אמת, שהוא גם כך מורכב מאוד מבחינת ההתמודדות הנפשית. בתוך כמה שעות אתה מקבל הודעה איומה ונוראה ופתאומית, כי לא לוקחים איברים מאדם חולה ואין פה הכנה מראש. ותוך כדי עיכול הבשורה הנוראית אתה צריך לקבל החלטה גורלית כזו. אם לא היה לי את הסרט שראיתי על התרומה בראש - לא הייתי מגיעה מוכנה. אני מבינה את אלו שיגידו לרופאים 'להתראות, תעזבו אותי בשקט עם האבל שלי'".

שני ישרים מקבילים

עוד בבית החולים, מיד כשנתנו את הסכמתם, ביקשו ממשפחת טיימנס להתראיין לתקשורת ולספר על התרומה. המודעות לנושא בארץ מועטה מדי, והגורמים המרכזיים בנושא שמים דגש רב על כך שדתיים רבים מסרבים לתרום. כל ידיעה כזו עושה יחסי ציבור טובים לטובת העניין, ובפרט כשהתרומה מגיעה ממשפחה דתית.

אבל עד היום סירבו בני משפחת טיימנס להתראיין. לנגד עיניהם עמד בעיקר הרצון לשמור על אנונימיות, ולהתרכז בהתמודדות היומיומית עם האובדן הגדול והמשך בניית חיי המשפחה. ההסכמה להתראיין לעיתון של בנימין באה מתוך מחשבה מחודשת שראוי להעמיק את המודעות לחשיבות הנושא המורכב כל כך של תרומת איברים.

"לאחר שקמנו מימי השבעה על אלישיב", מספרת אורנה, "יצרתי קשר עם דפי, הבחורה שצולמה בכתבה בערוץ 2 - היום היא נשואה ואם לשלושה ילדים - וסיפרתי לה ש-12 שנים לאחר שצפיתי בכתבה על השתלת הריאות שהיא עברה, הגענו אני ומשפחתי למצב הקשה הזה, שבפנינו עומד הצורך להסכים לתרומת איברי בננו, ושהסיפור שלה עזר לנו מאוד לקבל את ההחלטה הנכונה. דפי ענתה לי שבדיוק למטרה זו היא הסכימה להיחשף בסרט בזמנו. כיום, מתוך רצון של "תעביר את ההחלטה הלאה", גם אנחנו מסכימים לספר את הסיפור שלנו, כדי שאם חס וחלילה יעמוד מישהו בפני מצב דומה בעתיד, אולי הוא יזכור את הכתבה על אלישיב טיימנס ז"ל ויחליט את ההחלטה הנכונה".

גם מצד הנתרמים יש קושי גדול לספר על התרומה ואף להזדהות כנתרם. אמנם ריאותיו של אלישיב הושתלו בשני אנשים ששכבו זה לצד זה בזמן ההשתלה, והם נחשפו בפני משפחת טיימנס, אך הנתרמים האחרים נותרו אלמוניים לבקשתם, ונראה כי גם אבי ואורנה מעדיפים זאת: "אדם שעומד למות וחייב את זה", אומר אבי, "לא אכפת לו ממי התרומה ואין לו דילמות. כוח הרצון לחיות חזק כל כך, שכל אחד מוכן לקחת כל דבר כדי להמשיך לחיות". ואורנה מוסיפה: "מהמעט שאנחנו רואים, לא פשוט למושתלים בכלל, ולא רק אנחנו מעדיפים להישאר אלמונים. הם מאוד עסוקים בעניין של הדילמה. לא נעים להם לפגוש אותנו. הם לא יכולים להכיל את הדבר הזה. אלו שקיבלו את ריאותיו של אלישיב חששו מאוד את מי הם יפגשו, ונרגעו לדעת שאין בליבנו עליהם כלל. את שומעת שאדם שלא יכול היה לעלות במדרגות עולה בקלות, והרופאים נדהמים מתפקוד הריאות אחרי ההשתלה. אלישיב היה חזק ובריא, והם מרגישים את זה ורואים אותנו, ולא יודעים איך לאכול אותנו.

הם חששו ממש לפגוש אותנו. ראינו שהקשר קשה להם, ואם הם לא פונים אנחנו לא לוחצים. הקשר אתנו בשבילם אמביוולנטי, מסובך ולא פשוט. הכרת התודה היא אינסופית, ולא נעים להם מול הורים שאיבדו את הבן והם חיים בזכות זה. לא נעים להם שהבן שלנו נהרג והם חיים". אבי מוסיף לדבריה של אשתו: "הבנו מהם שזה מצב פסיכולוגי מאוד לא פשוט. הם כאילו התפללו שמישהו ימות כדי שהם יחיו".

שלא כפי שמשערים, ולמרות שערך התרומה לא יסולא בפז, אבי ואורנה לא מוצאים ולו בדל של נחמה פורתא בתרומת האיברים. הכאב קשה מנשוא, והצלת חיי האדם לא מקהה אותו. "אנחנו מדברים כביכול בגבורה", אומרת אורנה בכאב, "אבל בסופו של דבר הוא איננו. אנחנו עוברים ליד דלת חדרו והוא איננו. כששואלים אותי כמה ילדים יש לך אני עונה – שישה. אני יודעת שהאיברים שלו חיים, אך הוא איננו. החיים והמוות בידי הקב"ה, וברגע של צומת אתה משחרר את האשליה שיש לך שליטה עליהם. בנקודת המוות אתה מבין שאין לך רשות על כלום, ובתרומה אתה משחרר את אשליית השליטה על החיים". ואבי מחזק את דבריה ואומר: "אין מעשה אצילי מזה". "התרומה וכל מה שמסביב טוב ויפה, אבל בסופו של דבר - הוא לא אתנו. התרומה ומותו אלו שני מישורים", אומרת אורנה, ואבי משלים את דבריה: "שני ישרים מקבילים שלא ייפגשו בעולם הזה, אולי בעולם הבא".

דרישת שלום מאלישיב

לאורך השיחה כולה אי אפשר שלא לשים לב שאבי ואורנה צועדים יד ביד עם ההשגחה הפרטית, מאמינים כי כל דבר שקורה להם נכתב מלמעלה. עם זאת, אמונתם הבלתי מעורערת שלובה עם מעשיות וגישה שכלתנית לחיים. את הסרט על תרומת האיברים שבו צפתה אורנה שנים רבות לפני כן, הם מכנים 'התרופה שלפני המכה', ועל ההזמנה לאזכרה שנערכה בחודש שבט האחרון הם אומרים: "לא כתבנו שהוא נפטר בטרם עת, כי אנחנו מבינים שלכל אדם יש עת שנקבעת מלמעלה".

בדברים רבים מוצאים אבי ואורנה מעין מסר מאלישיב. בשלב מאוחר בשיחה ניגש אבי לארון בסלון, ומביא זוג משקפי שמש הנראים כחדשים. שניהם נרעדים כשהוא אוחז בהם, מלטף אותם קלות ושואל: "את יודעת מאיפה המשקפיים? אלה המשקפיים שאלישיב היה איתם בזמן שהתהפך". זמן מה לאחר מותו הלכו אבי ובנו לנחל דולב, לאתר את מקום ההתהפכות המדויק. כשמצאו אותו, הם החליטו להקים גל אבנים שישמש לזיכרון, ואספו מהשטח שסביבם אבן אחר אבן, ולמרות הערימה שהלכה וגבהה אבי המשיך לאסוף. לפתע, תחת אחת האבנים, נמצאו המשקפיים. שלמים ונקיים, כאילו ממתינים לידו של אבי שתרים אותם.

"רוקנו את המקום וחרשו אותו, הביאו לנו את כל חלקי הטרקטורון, והמשקפיים חיכו עד לאבן האחרונה כדי למצוא אותם. אם היה לנו צל של ספק אם זה המקום, זו הייתה דרישת שלום". ואורנה מבארת: "סיפרה לנו אישה שהתאלמנה, שיש משהו שהוא כמו 'דרישת שלום' מהמת. זה יכול להיות בשיר שנשמע ברדיו שהוא מאוד אהב; וכשהוא מצא את המשקפיים, הרגשנו כאילו קיבלנו ד"ש מאלישיב".

גם מושתל הריאה שגר ברחוב הסמוך לישיבה באילת הביא להם משהו מתחושת אותה דרישת שלום כשהגיע לבקר בישיבה מעט אחרי השבעה: "מדהים אותי שאותו אדם מאילת נסע לאזור המרכז כדי להיות מוכן ברגע שיקבל אישור להשתלה", אומרת אורנה, "בזמן שאלישיב עוד חי את חייו. יכול להיות שהם חלפו האחד על פני השני ברחוב בלי לדעת מה יקרה זמן קצר אחר כך. כשהמושתל פשוט הופיע בבית המדרש ואמר להם שהוא זה שקיבל את הריאה של אלישיב, החבר'ה שם חשבו שהם מתעלפים על המקום. הם צלצלו אלינו כמה דקות אחרי כן. זו הייתה סיטואציה מדהימה. הם אמרו לנו: אלישיב שוב נושם את האוויר של אילת".

למרות גילו הצעיר, אלישיב היה צלם מחונן שידע לתפוס רגעים קטנים של חיים בתמונותיו: "הוא לא הלך במטרה לצלם ", אומרת אורנה, "הייתה לו זווית ראייה מדהימה". לאחר מותו, הפיקו בדולב לוח שנה שתמונותיו מעטרות אותו, מדהימות את המתבונן בחיוּת המשתקפת מהן. ארבעים מתמונותיו הודפסו על בדי קנבס ענקיים, והתערוכה מוצגת בכניסה למשרדו של אבי, חתומה בחתימתו של אלישיב, שאותה שיחזרו בעזרת בתם הגרפיקאית מתוך תעודת אחריות שהיה חתום עליה לציוד מחנאות שמכר: "מצאנו צילומים מדהימים, וכואב לך הלב שהוא היה רק ילד", אומרת אורנה. "בתמונות שצילם באותו יום, הוא כאילו הגיע לגדלות של שיא, ואז הוא נהרג".

ואבי מוסיף: "התערוכה מוצגת במשרד שלי, ובכל בוקר אני נכנס ומרגיש שקיבלתי ממנו ברכת בוקר טוב, ד"ש מאלישיב".

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בלבבי

לפני כארבע שנים נהרג הכדורגלן ולשעבר קפטן נבחרת ישראל אבי כהן, בתאונת דרכים שהותירה אותו במצב של מוות מוחי נשימתי, כזה המאפשר תרומת איברים של אדם צעיר ובריא. חלון ההזדמנויות במצב כזה הוא קצר, עניין של שעות או ימים בודדים. משפחתו של כהן התמהמה להכריע, עקב לבטים רבים. ולמרות שהרב הראשי דאז, הרב שלמה עמר, נתן את ברכתו לתרומה, הם החליטו להשיב בשלילה, תשובה שאחר כך התחרטו עליה כשהיה מאוחר מדי. השמועה המבוססת למדי אומרת, כי נציגים של ישיבה חרדית הגיעו והפעילו לחץ על בני המשפחה, שלא לתרום את איברי יקירם.

מספר החולים הממתינים להשתלת איברים חיוניים בישראל הוא מעל 1000,כאשר אחוז החתומים על כרטיס התורם 'אדי', הוא סביב 10% בלבד מכלל האוכלוסייה הבוגרת.אחוז המסכימים לתרומת איברים מקרוביהם במצב של מוות מוחי-נשימתי, כמו שהיה אצל אלישיב טיימנס ז"ל, הוא סביב 50%.מדובר באחוזים מהנמוכים ביותר במדינות המערביות.

"המשמעות של חתימה על כרטיס תרומה מאוד עוזרת לחולה", אומר אשר הירשברג ממעלה מכמש, ששכל את אשתו בלהה לפני כשלוש שנים , לאחר שעברה השתלת ריאות. הירשברג יצר את כרטיס 'בלבבי' על שמה של בלהה ז"ל, כחלופה לכרטיס 'אדי', והוא פונה לציבור הדתי. "מבחינה תודעתית, החתימה על הכרטיס מאפשרת לחולה המצפה לתרומה לפתח אופטימיות לגבי מצבו בשלב סופני שבו הוא תלוי בתרומה לחלוטין, ובידיעה כי רק השתלה תציל את חייו. בינתיים הוא יכול לנהל חיים נורמליים ולקוות. במצב החתימות כיום, החולה מאבד תקווה, ואפילו הסיכוי הקלוש הזה נלקח ממנו". אז אמנם אין נוסח לכרטיס תורם שהוא סטטורי ומחייב, וחתימה על כרטיס "אדי" או כל כרטיס תורם אחר, איננה מחייבת על פי החוק, והוא מהווה רק הצהרת כוונות, אך בכל זאת יש לה משמעות מבחינה ציבורית תודעתית.

"יש בורות רבה בתחום זה", אומר הרב קופלד מדולב, שליווה את משפחת טיימנס בשעות ההכרעה הקשות. "אחוז התרומות הוא רחוק מאוד ממה שצריך". עם זאת, סובר הרב קופלד, כי בציבור הדתי לאומי התפישה אוהדת התרומות דומה לתפישה בציבור הלא דתי. "טוב שיש בישראל רגישות לכבוד המת", מסכם עבורנו הרב קופלד. "המושג של קבורה יהודית מייחד את היהדות מאומות העולם. רק פעילות הסברה רצינית בנושא, בעיקר בסביבתם של שומרי מסורת שנתקלים בדעות לכאן ולכאן, תיידע אותם שיש כאן ראייה הלכתית התומכת בתרומת האיברים משום פיקוח נפש, והיא ברורה וחד משמעית ללא פקפוק".