אוטוטו זה מגיע. על קו הזינוק באליפות העולם בריצת שדה של שלושה קילומטרים לבתי ספר תיכון שתיערך השנה בישראל, תצטופפנה חבורה של שש האצניות של אולפנת עופרה, יחד עם בני נוער מהעולם כולו; מסין, מספרד, מטורקיה ועוד ועוד מדינות מרחבי הגלובוס. זה יהיה בראש חודש ניסן, ואולי, עם הרבה סייעתא דשמיא, הן יאחזו בידיהן את גביע האליפות. לצדן תעמוד המאמנת הגאה תמי המאיר, עם תוכן מיוחד משלה שאותו היא יוצקת לתוך הגביע.

חמש שנים של שכנות עם תמי המאיר לא הספיקו, מסתבר, כדי שאכיר אותה לעומק. לא פלא. רק אחרי שפגשתי אותה לשיחה ושמעתי ממנה פעם אחר פעם את הבקשה שרק לא יכתבו עליה, הבנתי מדוע. צניעותה וענוותה של תמי שובות את הלב. דבריה מהדהדים בי עוד ימים אחרי שיחתנו. המאמנת המוערכת שחצתה את גבולות השמרנות כשהקימה נבחרת ריצה לבנות אולפנת עופרה, מעוררת הדים למרות רצונה. ובתוך עולם תחרויות הספורט המוחצן והסובב סביב ניצחונות והישגים, תמי נטולת האגו נראית חריגה מאוד בנוף. מי שעמדה על כך שגם לבנות דתיות מותר לרוץ על מסלולי הריצה ולעמוד על הפודיום בקבלת הגביע, מסמנת מסלול רחב וברור לציבור הדתי לאומי כולו, לחדור לתחום שעד כה היה נחלתם של אחרים, רק לא שלנו; ייתכן ומבלי להבין את המשמעות החלוצית שבעניין, אך בעיקר, מבלי לרצות להיות בקדמת הבמה.

המפגש עם תמי מחדד עד כמה מפעל ההתיישבות כבר עבר מזמן את שלב הדובון והעוזי, דילג מעליו והמשיך בחינניות אל עבר ייצור אינטנסיבי ולא מתפשר של מוצרים מנצחים. פרסים בינלאומיים ויוקרתיים שקיבלו תוצרי ההתיישבות, החל מיינות בוטיק ושמן זית ועד לפטריות, מצטברים בשקט על מדפי היצרנים ברחבי יהודה ושומרון, ומוצריהם משמשים מקצוענים שלא מתפשרים על איכות ברחבי העולם. וגם הנבחרת של תמי מתמקמת לה במקום של כבוד, ומצרפת לסל השאיפות תקווה נוספת, מפתיעה אולי אך משתלבת היטב, כך מסתבר, בנוף של יהדות ואמונה.

האם במקרה ההתיישבות ביהודה ושומרון חובקת לחיקה הישגים רבים כל כך הזוכים להכרה עולמית, או שאולי - למורת רוחם של הספקנים - כוחה של הארץ מצמיח לנו עוד ועוד דברים טובים ללא הפסקה?

תמי המאיר

בין עפרה לסכנין

האצניות של אולפנת עופרה מביאות עמן רוח אחרת אל מסלולי הריצה. שמן נודע כבנות חזקות ולוחמות שלא מוותרות, אך ברור לעין כל כי הן בנות עדינות אשר מטרתן היא לאו דווקא גביע הניצחון. בעוד הרצים יעטו עליהם בגדי ריצה קצרים ככל האפשר, הן ילבשו את מכנסי הריצה הרחבים שנתפרו במיוחד עבורן כדי שיוכלו לרוץ בצניעות. מיד בסיום המסלול ילבשו כולן במהירות את החצאית, יותירו את כולם לבושי מכנסונים קצרצרים והמומים. האצניות של אולפנת עופרה צעירות אמנם, אך כבר הספיקו להכות גלים בעולם התחרויות שאליו הן מגיחות מפעם לפעם, מעוררות פולמוסים על שילוב דת וספורט, מנצחות ושבות אל האולפנה המחבקת. "צוחקים עלינו שאנחנו לובשות שק", אומרת הדר אופיר, אחת האצניות המובילות בנבחרת, "כך מזהים אותנו בתחרויות". ותמי מחזקת את דבריה של אופיר ומדגישה כי היא 'הרס"ר' הדואג (ללא צורך בעצם) שילבשו חזרה את החצאית. "הן בולטות מאוד משאר המתחרים", אומרת תמי. "רואים עליהן דרך ארץ, מעריכים אותן, הן בנות טובות. בכלל, ככל שהרמה עולה רק אנשים ערכיים נשארים, זה מאפיין של ספורטאים ברמה גבוהה בכלל, אבל הן בולטות יותר בכך".

אז אמנם תחרויות ריצה הפכו בטבעיות לחלק משגרת חייהן, ועל מדפי ארון הגביעים של האולפנה כבר צפוף מאוד מעומס הזכיות, אך גם להן אליפות העולם היא חוויה שמעולם לא התנסו בה. חברותיהן הנרגשות והתומכות חשות בבירור כי יש פה משהו אחר, שלא היה עד כה. בכל זאת, להתחרות מול ספרדים וסינים, זה שונה מתחרות ארצית ושגרתית מול בנות ממודיעין: "יש פה בנות שחמש שנים לוקחות מקום ראשון באליפות הארץ", אומרת תמי. "היה שלב של שעמום מבחינת הזכיות, עוד גביע ועוד אחד. עכשיו יש משהו מרגש חדש על הפרק שמעולם לא הגענו אליו עדיין, כי לא היינו בגיל המתאים לכך מבחינת תנאי התחרות".

לכל מקדמי ההתרגשות הללו מתוסף עוד אלמנט מעניין לא פחות. במשך השנים האחרונות לא היתה תחרות ארצית אחת שבה נבחרת עופרה לא התחרתה מול הבנות הערביות של נבחרת בנות סכנין. בסכנין התאמצו מאוד לנצח את הבנות היהודיות, ואף ייצגו בעבר את מדינת ישראל בתחרות הבינלאומיות שנערכו בחו"ל. במשך כמה שנים צפו בנות עפרה בעיניים כלות בבנות סכנין מעפילות לשלב אליפות העולם, מבזות את שירת הימנון התקווה ולועגות לדגל המדינה. השנה, לאחר שזכו באליפות הארץ והגיעו לגיל שבו הן יכולות להשתתף בתחרות הבינלאומית, הן יזכו לייצג את מדינת ישראל. בראש מורם, ובתחושת שליחות מרגשת, הן מתכוונות להשיב את הכבוד הלאומי: "מאוד רצינו לייצג את ישראל בבינלאומי", אומרת רעות אילן, אחת מבנות הנבחרת. ותמי מוסיפה: "ידענו שאם לא אנחנו, אלו יהיו הערביות שכבר שנים לוקחות. כבר כמה שנים שאנחנו בשיח הזה. אנחנו אלו שרוצות לעמוד בתקווה. הם תמיד מזלזלים, ומגיע לנו לעמוד שם!".

מוכנה לתת את השמים

כמו בחצר האולפנה, גם בחצרה של תמי המאיר בכוכב השחר, מתוח שער גדול המשמש למשחקי הכדורעף ששיחקו ילדיה בתכיפות, כולם ספורטאים באופן כזה או אחר. בעלה של תמי, איציק, גם הוא מורה לחינוך גופני כמותה. בנם, זאבי, הוא רכז הספורט של מתנ"ס בנימין. בבית משפחת המאיר, ספורט הוא השפה המדוברת. חיים אותו ונושמים אותו ומאמינים בו ובטוב שהוא מביא לעוסק בו.

תמי מקבלת את פניי בשערי האולפנה, מעשית וזריזה וספורטיבית, מובילה אותי אל החדר שבו נתכנס עם בנות הנבחרת לשיחה. אך למרות התדמית המוחצנת של עיסוקה, רואים שסוד הצלחתה טמון דווקא בנשמה ובערכים שהיא מביאה עמה לתפקיד. בינינו, מדפי הגביעים העמוסים לעייפה כבר מעידים יותר מכל שהיא עושה את עבודתה טוב כל כך, ואין צורך להכביר בכך מילים.

אם למישהו עלתה לרגע תמונת זיכרון של המורה הקשוחה לספורט עם משרוקית על הצוואר ומבט זועף שאינו מרוצה מהתוצאה, תמי מוכיחה שאפשר גם אחרת. בנות הנבחרת מספרות עד כמה היא מעודדת, מחזקת ובולטת בתחושה החיובית שהיא משדרת, להבדיל ממאמנים אחרים: "זה לא מובן מאליו שהמאמנת חיובית ונחמדה", אומרת אביה רגב. "לפעמים רואים קבוצות שהמאמן קשוח, צועק ומאוכזב, ואצלנו זה לא כך. מבחינתנו אין מצב שנאכזב את תמי. היא סומכת עלינו".

בנות הנבחרת מנצלות את שתי הדקות שבהן תמי יוצאת מהחדר כדי להדגיש עד כמה היא אמא של ממש, ולא רק מאמנת. מערכת היחסים בינה ובין בנות הנבחרת היא חמה, נעימה ופתוחה, ומלווה בדאגה מצידה לכל הפרטים הקטנים השלובים בחייהן של הבנות. והן משיבות לה אהבה וחום, וממהרות להדגיש עד כמה הן אוהבות ומעריכות אותה. בכלל, נדמה כי כל דבר נעשה מצידה מתוך תחושת אחריות גדולה מאוד, עם המון מרץ ושאיפה לטוב ביותר: "בכל שעה שצריך אותה היא תבוא", מספרות בנות הנבחרת, ומתארות כיצד תמי שינתה מקצה לקצה את ההווי הקבוצתי והפכה אותו למשפחתי וחם. לדברי הבנות, רק עצם המפגש איתה מחזק אותן. אך כמאמר המפורסם - עם חום ואהבה 'לא קונים במכולת', אלה למרות חשיבותם אינם מספיקים כדי להגיע לתוצאות המדהימות שאליהן מגיעות הנבחרות העוברות תחת ידיה של תמי, שעשייתה מאופיינת במקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. למרות שבשנים הקודמות עסקה בעיקר בתחומי הכדורעף והאתלטיקה הקלה, היא לא היססה להצעיד את הנבחרת קדימה אל עבר מטרה גבוהה יותר, בדמות אליפויות ארציות וכעת גם בינלאומיות, כשזיהתה את הפוטנציאל הגבוה שהבנות הראו.

תכנית האימונים של האצניות היא אישית ומותאמת במיוחד. על טבלאות מסובכות כתובים מושגים שלאדם הממוצע אין הבנה מה הם. זוהי שפה ייחודית למי שמצוי בסוד האימונים. הבנות עצמן מחויבות לתוכנית שלהן, ומקיימות אימונים באופן סדיר. גולת הכותרת מבחינתן היא אימונים משותפים שתמי עומדת עליהם: "לקראת האליפות הארצית והעולמית זה בהשתדלות גדולה יותר כדי להעלות את הרמה", היא מסבירה. "הייתי איתן באימונים, כי זה יותר מחייב ומדויק ודוחף. זו תכנית תובענית מאוד". לדברי תמי והבנות, בלתי אפשרי להגיע לשלב כזה של הישגים ואימונים מבלי לאהוב ממש את העניין ולהרגיש שזהו חלק בלתי נפרד מחייך.

תמי מצידה מדגישה עד כמה היא יודעת גם להיות קשוחה, אך מסבירה כי לעתים הוויתור בלתי נמנע: "לפעמים אני מוותרת כי אני מרגישה את הילדה ויודעת שהיא צריכה שאני אשחרר אותה. מבחינתן שחרור מאימון זו זכייה בחופש הגדול. אני סומכת עליהן, מאמינה בהן ומחזיקה מהן וגם דורשת. הכל בא ביחד".

תמי גאה מאוד בבנות הנבחרת ומתארת קשר סימביוטי בין המאמנת לאצניות שתחת שרביטה: "כשאני מרגישה שהן רציניות ורוצות להתקדם, אני מוכנה לתת את השמיים בשבילן. אני מגיעה מהבית במיוחד, ורואה חבורה של בנות עומדת בקור, מחכות בגשם להתחיל את האימון. אין דברים כאלה, אז עוד יותר אני אתן להן. גם הבנות של הכדורעף מאוד רציניות כמותן, ומחכות לי בגשם להתחיל אימון. ידעתי שהשנה אנחנו רק יותר טובות, והיה לי ברור שאם הן הולכות אני מושכת אותן כמה שיותר כלפי מעלה. נתתי תשומת לב חזקה לעניין, והן משתפרות באימונים. כיף לעבוד איתן, זה לא ברור מאליו. אתן משתפרות באימונים", היא מוסיפה ופונה לבנות, "וזה נותן את אותותיו".

בשיחה אישית איתה, חושפת תמי את המניע הפנימי שלה סביב מקצוע החינוך הגופני: "אני יודעת מה זה נותן לבת שהגיעה למקום הזה, זו תחושת מסוגלות מדהימה. זה בדמי ובנשמתי. יש גם בנות מוכשרות בספורט, זו לא מילה גסה וזה בריא, והבאתי להן את האפשרות להצליח בתחומים האלה שאני מבינה בהם. הייעוד שלי הוא לעשות את העבודה והעמל שמסתתר מאחורי הגביע. בתור ילדה ספורטאית אני יודעת מה זה נתן לי. היו לי מורים טובים מאוד לספורט, ורציתי שתהיה לבנות דתיות הזדמנות לעשות את מה שהן אוהבות".

היא נעזרת בכל מי שעשוי לתרום להצלחת הנבחרת, ומשוחחת עם בעלי המקצוע הבכירים בתחום, כדני שור, מורה ותיק מטירת צבי, שלימד אותה בצעירותה, ומביא עמו ניסיון בינלאומי רב. שור הוא זה שגם בנה את מסלול הריצה הבינלאומי בעמק המעיינות, שעליו יתחרו בנות הנבחרת של תמי, בסמליות שכזו. "תמי היא האימא והוא הסבא", אומרות בנות הנבחרת בחיוך ובהערכה יתרה. "באנו אליו לביקורים ולריצה במסלול שהוא בנה", אומרת תמי, "וקיבלנו יחס אישי ואכפתי ממנו שאף אחד לא זוכה לו. הטיפים שהוא נתן להן, כיצד לרוץ ואיפה להגדיל צעדים, שווים המון. הקשר הבין דורי חשוב לו, והוא ממש גורו שיודע המון. התייעצתי אתו בעניינים שונים, כמו בפציעות של הבנות, ממש רק לקבל ממנו כמה שיותר".

גביע של ערכים

ייתכן ועבור כל אחד אחר, קבלת גביע הניצחון בתחרויות הספורט הוא סיבה מספיק טובה בשביל ההשקעה העצומה שנלווית אליו. ספורטאי יכול להקדיש מסכת חיים שלמה רק כדי להגיע לרגע המכונן שבו הוא אוחז בחתיכת הזהב הכבדה ומניף אותה באוויר בתנועת ניצחון משכרת. ארון הגביעים באולפנת עפרה מספר סיפור שונה מעט, אולי אפילו שונה בהרבה, אך הוא מדגיש עד כמה העיסוק בספורט על שלל הישגיו פותח אפשרויות ייחודיות דווקא למקום שמחנך לערכים. להבדיל ממוסדות אחרים המציבים ארון מלא ניצחונות בחזית בית הספר, בעופרה הגביעים מוצנעים במסדרון צדדי, נחבאים אל הכלים.

גם כשעולה הרעיון להצטלם וברקע ארון הגביעים, תמי מסרבת ומסבירה: "כשהתלבטנו, עוד בימי הרב אבי גיסר, היכן למקם את ארון הגביעים, ההרגשה היתה ברורה, שזה לא בשבילנו ולא מקור גאוותנו. בשביל בנות שעבדו קשה הגביע אמנם משמח, אבל בעולם הדתי שלנו הגביעים העשויים מזהב ותחושת החומריות הובילו למסקנה ברורה שהוא לא יוצב בכניסה, כמו בבתי ספר אחרים, ששם ארון הגביעים הוא גאווה מרכזית למוסד הלימודים. אצלנו הערכים האחרים במרכז. כשאנחנו מביטות על ארון הגביעים אנחנו רואות את כל הערכים שנלווים אליהם".

לכאורה, תמי השקיעה כל השנים הרבה מאוד וכעת היא קוטפת פירות השקעתה, אך בעיניה נדמה כי הגביעים הם תוספת צדדית ולא מאוד חשובה: "אני יודעת מה הייעוד שלי, לעשות את העבודה ולהעביר את מה שמסתתר מאחורי הגביע. חינוך גופני אלו שני ראשים: זהו גם הפן הגופני של כושר ובריאות, וגם הבחינה של הערך המוסף שזה נותן למי שעוסק בזה. ואני בסך הכל רוצה שתהיה לבנות דתיות אפשרות לצמוח גם בתחומים האלה".

אביה ששר (לבקשתו לא נקרא לו בתואר הרב כמקובל), ראש האולפנה בעופרה, שותף לתחושותיה של תמי, ונדמה כי הובלת נבחרות האולפנה בתחומי האתלטיקה מבוססת על משנה סדורה שהוא מציג בפנינו: "זו עוד הזדמנות להוציא את כוחותיהן של הבנות אל הפועל. שהן ייתנו ויפיקו מעצמן מתוך מגמה של שליחות. בניית הכושר והיכולת לפתח גם את הגוף זו משימה המשותפת לאיש ולאישה. הגביע הוא תפל לערכים שמסביב. הפרופורציה שלנו היא שעיקר העניין הוא הערכים שאנו מחזקים בהבאת הגביע. בסך הכול ארון גביעים זה דבר מביך. אם חייל מתהדר בדרגות הקצונה שלו ומרגיש שבזה הוא כבש את העולם, אז מה זה אומר?".

נראה כי באולפנה בעופרה משתדלים להלך על חבל דק בעולם שמדבר בשפת המדליות והגביעים, ולהדגיש כל הזמן את העמל, את הדרך ואת הצבת המטרה וגילוי כוחות שלא תמיד ידענו שקיימים בתוכנו. "זה חינוך גדול לענווה", אומר ששר, "כשבנות מנצחות יושבות בכיתה ועושות תורנויות מטבח כמו כולן, זהו יין טוב ומשתבח המכסה מאוד את הגביע. גם בגביע הקידוש העיקר הוא היין והקידוש שעליו. זהו יין חינוכי שנמזג פנימה ונשפך ממנו החוצה".

הוא מחזק את תחושתן של הבנות גם בנוגע לאופיה של המאמנת ומסביר: "התפישה בתחרויות היא שההישג הוא בכל מחיר. מאמן יכול לצעוק כי זה כאילו המופע שלו וכולם צריכים לשרת אותו. תפישתה של תמי היא שהספורט הוא חלק ממהלך חינוכי חשוב, איך אפשר לחנך בצעקות? תמי עושה את מלאכתה במסירות, אכפתיות ואהבה. היא משוגעת על תחומה, ובזכות מה שהיא מביאה איתה היא חיה את זה, באמת בשביל הבנות שיצליחו. יש בה הזדהות אמתית עם הבנות".

מסוגלת לכל

עולם הספורט על שלל תחרויותיו, נותן לעתים תחושה של ניתוק משאר תחומי החיים. רמת הריכוז הגבוהה הנדרשת כדי להפיק תוצאות טובות, מותירה את הצרכים האחרים - כמו לימודים והשכלה, חיי חברה ועוד, מדשדשים הרחק מאחור. תמי גורסת כי דווקא להיפך. הספורט מסייע מאוד בכל תחומי החיים ומעניק תחושת מסוגלות. לא בכדי מספרות הבנות כי גם מי שהיו לה קשיים בלימודים, חשה כי היא התעצמה מעצם היותה בנבחרת, גם בתחום זה. ואם בתחום ההוראה עסקינן, כל מחנכת תשמח שיהיה לתלמידתה תחום אחד שהיא טובה בו במסגרת בית ספרית. תמי מדגישה שהמכלול כולו ישאב מכך סיפוק. "בכיתה ז', כשהתחלתי לרוץ", מתארת אחווה רגב, שגם היא וגם אחותה אביה שתיהן בנבחרת, "נכנסתי לנבחרת מאוחר מכולן ורמת הלימודים שלי לא היתה גבוהה, אבל ככל שהשתלבתי בנבחרת טיפסתי ממש בלימודים, הריצה היא כמו ריטלין בשבילי, מעניק תחושת היי ופותח את הראש. אם אני מסוגלת בזה אני מסוגלת לכל".

רותם גאלדור מספרת עד כמה הריצה תלווה אותה הלאה בחיים: "בכיתה ז' לא כל כך הגעתי והשקעתי, וכשהתחלתי להצליח חשתי שאין מצב שאני מוותרת. אני עומדת לסיים שנה רביעית בנבחרת, וזה נתן לי כלי לחיים, שאין מצב לוותר או להרים ידיים". אביה רגב מספרת כי היתה שנה אחת שבה היא נטשה את הריצה לטובת דברים אחרים, אך בסופה שבה לנבחרת ביתר שאת: "חזרתי לזה ממש מתוך אהבה. ריצות זה ממכר. אתה מתחיל ולא יכול להפסיק, ורוצה להתקדם ולהשיג עוד. את צריכה להאמין שזה טוב לך באמת, גם לריצה וגם לאורח החיים ולאיכות החיים. ואת האמונה הזאת לקחת איתך לריצה. וכשהצלחתי בריצה, וגם בתור קבוצה, זה ממש כיף ויכול לעשות לך יום שמח. בייחוד כשיש לנו נבחרת נהדרת ומאמנת מדהימה", היא אומרת בגילוי לב, וחברתה לנבחרת יפעת בן ברוך מוסיפה: "זה לא כמו כל התחביבים שלי, זה לא בא לי בקלות, אני אוהבת ונהנית מזה אבל צריך לטרוח בשביל שזה יהיה לי כיף".

הדר אופיר מסבירה עד כמה המסגרת של הריצה משפיעה על התחושה הכללית של אורח חיים בריא: "יש דיבורים על אכילה בריאה ואורח חיים בריא, וזה מאוד משפיע שיש מסגרת טובה. בתחילה צריך המון כוח רצון ולגייס כוחות בעיקר באופן פסיכולוגי, ואז בכל התחומים את לומדת לגייס את הכוחות האלו".

הבנות, על עדינותן וצניעותן, אומרות כי לא האמינו שהן באמת יגיעו לשלב כזה. אך המאמנת שלהן ידעה ממידע מוקדם שהיה לה כי הן מתמודדות חזקות, שכנראה יצליחו על פי תוצאותיהן באימונים. תמי, שמעריכה מאוד את ההשקעה של הבנות, מצביעה על שיתוף הפעולה של ההורים והמחנכות והמערכת כולה, כגורם מקדם מאוד המאפשר יתר גמישות.

חבילה אחת

ככל שהבנות מתגבשות עם הריצה כחלק מפעילותן וזהותן, מאפשרים להן באולפנה יותר להתקדם: "אנחנו בהחלט רוקדים לפי החליל של הלימודים, הם במקום הראשון. אך עם ההתקרבות לתחרות אני מנסה כל הזמן להוריד מהן לחצים. המודעות באולפנה עלתה מאוד, ויותר מבינים את הצרכים של האימונים, כי עם ההתפתחות שלהן וההתבססות בתחום באה גם ההכרה לצרכים".

תחושת הבועה של הנבחרת, כך מסתבר, משותפת להרבה קבוצות באולפנה, בין באומנות ובין אם בתחום המתמטיקה. ובכל זאת, בנות הנבחרת מסכימות כי לעולם הריצה יש קודים ושפה משלו, וזר לא יבין זאת: "לכל קבוצה יש איפיון אחר", אומרת רעות, "עצם הריצה נותנת סיפוק וגאוות יחידה. אנחנו זוכות להערכה ועידוד מצד החברות ומגיעות לתוצאות, אבל גם מי שמתעניין מבחוץ לא מבין לעומק את המושגים".

השפה הפנימית שיש לבנות מעניקה תחושת אינטימיות משפחתית של קבוצה קטנה: "מי שלא מבפנים לא יכול לראות את התמונה לעומק", אומרת אביה, "אבל תמיד יש המון פרגון. עשו למשל תקנון בכיתה לפורים, ואחד מהסעיפים הוא שכשאני חוזרת מריצה כולן יורדות ל-15 כפיפות בטן", היא אומרת בחיוך וכולן צוחקות בהזדהות.

אך נדמה כי השלב החדש שהגיעה אליו הנבחרת הוא מה שמעלה את קרנה יותר מכל: "אליפות העולם זו מילת קסם, והן הולכות כמו טווסות", אומרת תמי בחיוך לא מוסווה. "כשהנבחרת העפילה לשלב הבינלאומי כולן מסביב קפצו לארגן ולהתארגן לאליפות". אך נדמה כי ההצלחה, שנותנת סיפוק עצמי רב, אינה עולה להן לראש: "אני ממש מרגישה אחת מהשורה", אומרת הדר אופיר. ועם כל התמיכה וההערכה, בין השיטין ניתן להבין כי יש נושא אחד שמעיב על השמחה שבאליפות. מתוך שמונה אצניות הנבחרת, רק שש יזכו להתמודד בתחרות הבינלאומית, דבר שנקבע באופן ברור על פי תוצאת הריצה שלהן. בנבחרת האולפנה יש פערים גדולים יחסית בתוצאות, ושתי הבנות שלא נכנסו לתחרות מבינות את המשמעות המוחלטת וכאבן ניכר. למרות זאת, בקבוצה מתייחסים אליהן כחלק מן הכלל ללא עוררין, והבנות בעדינותן משתדלות לא לדרוך על יבלות כואבות. באופן פרטי מספרות השתיים, כי למרות הכאב הן משתדלות להעצים את עצמן בדיוק באותם הערכים שהן מתחנכות עליהן באולפנה. "ההישגים פחות חשובים", הן אומרות, "העיקר המאמץ וההתמדה". התחרות הבינלאומית המתקיימת השנה בארץ, מקלה מאוד על הקושי, ולו כי הן יוכלו לבוא לצפות ולהיות חלק, ולא לדעת שהחברות אי שם בחו"ל מתחרות והן נותרו הרחק מאחור. העובדה שהתחרות מתקיימת בארץ פותרת כמה דילמות משמעותיות שנחסכו מהבנות כמו שבת, כשרות ועצם היציאה מהארץ.

בניגוד להשערה הרווחת כי התחרותיות של הענף מחדירה תחרות לקבוצה, הבנות מצהירות באופן חד משמעי כי אין ביניהן תחרות כלל: "אנחנו ממש לא מתחרות אחת עם השנייה", הן אומרות פה אחד. "זה יותר בקטע של לקדם אחת את השנייה. כל אחת רוצה לשפר, אבל אני מאוד אשמח שהשנייה שיפרה. כל אחת רוצה להשיג מעצמה יותר", אומרת אביה רגב, "לא כתחרות, ואם מישהי מצליחה זה אומר פרגון".

אביה ואחווה רגב, האחיות בנות ה-17 ו-15, מספרות עד כמה ההימצאות בנבחרת חיזקה את הקשר ביניהן. על התמיכה של ההורים אביה מספרת כי "אמא שלנו מתחום הרפואה, וכל אחד מבני המשפחה עוסק בריצה. תמיד יש לנו תמיכה, אם זה עידוד או תמיכה בצורת עיסוי ושחרור". אך נראה כי יותר מכל דבר אחר, אחווה מודה על הימצאותה של אחותה בנבחרת: "עצם הריצה יחד נותנת הרבה כוח, כשהיא פרשה לשנה היא חסרה לי מאוד ובכלל לכל הנבחרת. זה ממש כיף לתת כוח אחת לשנייה כולן יחד", היא אומרת בשמחה על האימונים המשותפים שנערכים בתדירות גבוהה יותר לקראת האליפות.

"קשה מאוד להתמיד באימונים", אומרת תמי בכנות. "לפעמים את עייפה או סתם לא בא לך, ופה אני מחויבת למשוך אותן ולעודד, כי אנחנו חבילה אחת".