שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא.איזה חג הוא פסח. כמה קסם יש בחג הזה. כבר מילדות נבחר חג זה בנשמתי לחג המועדף.
אני זוכרת שפסח היה משהו שבני כל המשפחה המורחבת מצד אבי, טרחו עליו חודשים מראש אצל "סבא כותל" - הרב גץ זצ"ל.
אמא שלי הייתה מופקדת בדרך כלל על חלוקת האוכל והבישולים, הציוד והקניות.
כבר מט"ו בשבט הייתה אוספת את רישומי השנה שעברה, מעתיקה, מדביקה, מעדכנת
ומנהלת את כל בני המשפחה. זאת מכינה טביח (תפוחי אדמה ברוטב אדום ועוף) וזאת מכינה פירה, זאת עושה צ'יפסים אפויים וזאת ממולאים. לא משנה מה, העיקר שיהיה מתפוחי אדמה.
את החרוסת הייתה מכינה סבתא. חרוסת מתוקה ורכה. מאז שנפטרה לא טעמתי חרוסת דומה לשלה.
חודש לפני החג היו כל בני המשפחה מעלים את תעריף חשבון הבזק שלהם ומשוחחים זה עם זה מעלות השחר ועד רדת החמה - איפה ישנים כולם, איזו עוגה להכין, מי קונה צ'ופרים לילדים ואיפה הניחו את כל ההגדות בשנה שעברה. כולם היו אחוזי התרגשות.
התחושה הייתה כאילו כולם נערכים לאיזו חתונה גדולה. קונים, מתלבשים, מבשלים, מתכננים, מתרגלים, אורזים, נוסעים ומתקבצים.
שולחן ארוך ויפהפה היה נערך ובראשו שני מושבים - לסבא ולסבתא.
כשהסדר היה מתחיל, סבא בקולו הצלול והקסום היה מקדש על היין וכולם הצטרפו בחגיגיות.
האופן בו התנהל הסדר היה ידוע מראש. "קדש ורחץ, כרפס יחץ..." - לפי סדר היושבים היה כל אחד בתורו קורא קטע מתוך ההגדה.
כל הקטעים שנקראו במשותף היו נאמרים במעין מנגינה נדירה ששמורה במשפחה, ואחד מבני המשפחה - שמוצאו היה נדיר במשפחתנו - היה מתבקש באופן קבוע לדקלם בקול את"מחברה" ("מה נשתנה" בתימנית) בעוד סבא מתמוגג כולו.
אף אחד מבני המשפחה לא היה מעז להוציא הגה מפיו, מנער ועד זקן, טף ונשים. כולם היו ישובים סביב השולחן בדממה. אף אחד לא היה לוקח סיכון לקבל מבט נוזף מסבא.
ליל הסדר היה לילה מרתק בו סבא אכל בחיפזון את המצה והחרוסת, עשה הצגה שלמה אל מול פנינו המשתאות, ואנו הנכדים היינו צוחקים ומשתפים פעולה, נהנים לחזות בסבא לבוש בבגדי הלבן שלו, נשען על כרית ענקית לבנה, כולו קורן. גם בשלב בו היה חוקר את כולנו "מי גנב לי את האפיקומן?".
ליל הסדר אצל סבא היה מסתיים מאוחר מאוד, ואני, שבדרך כלל כבר הייתי עצומת עיניים, הייתי שומעת מתוך שינה את "כי לו נאה, כי לו יאה" של סיום ההגדה.
גם לסבתא היה חלק חשוב מאוד בסדר. בכל שנה הייתה תופסת את החתן החדש שהצטרף בשנה האחרונה למשפחה, ומחביאה פקק של בקבוק יין בתוך ה"כורך" (חסה, מצה וחרוסת) כדי לבחון אותו ואת הליכותיו. לפי תגובתו ל"תוספת של המנה" ידעה לומר בדיוק איזה בחור הוא זה.
אני נזכרת שלאורך כל הסדר קיבלנו אגוזים מסבא וממתקים מסבתא.
בבוקר הייתה ממתינה לנו קערה ענקית של מאכל שקראו לו כולם "קמח מצה עם ביצה וסוכר", וכשמו כן הוא. היינו עומדים בתור – ילדים וגם מבוגרים שנדחקו לשורה - וממתינים לטעימה.
אני כותבת את הדברים ומרגישה שוב אותה ילדה קטנה שמסתתרת מתחת לשולחן ורק מחכה לרגע שבו אצליח לשים את ידי מתחת לכרית של סבא ולחטוף את האפיקומן, בעודי יודעת שסבא יאפשר זאת גם השנה.
נכון שהדרך אל ליל הסדר רצופה עמל רב כמו ביציאת מצרים- לנקות, לקרצף, למיין, לקנות, להשתדל, לתרגל, לתכנן, לבשל, לרוץ ו - להישאר ערניים בלילה עצמו...
אך בסופו של תהליך, נסב כולנו סביב השולחן עם אותה מסורת שספגנו מדורות, נשיר את אותם הלחנים ונבחן אף אנו את המצטרפים החדשים למשפחה.
ואולי, אם נהיה מספיק קשובים, נוכל לשמוע את השירה "כי לו נאה, כי לו יאה".
פסח כשר ושמח לכולם.