אורי אליצור היה מבוגר ממני רק בשנתיים-שלוש, אבל התייחסתי אליו כאל מי שנמנה עם "הגדולים" – חנן פורת, הרב יואל בן-נון, הרב לוינגר, יוחנן פריד, מנחם פליקס ובני קצובר. אני, שלא הגעתי להתיישבות ממרכז הרב, אלא מבני עקיבא, ינקתי מהם את כל סדר האמונות והדעות, ולמרות שישבתי לצדם בכל דיוני מזכירות גוש אמונים, הם היו מבחינתי דרגה מעלי. הם הגיעו עם סדר מחשבה של תפיסה אמונית על ארץ ישראל, ולמדתי מהם תוך כדי עשייה בשטח. ההתיישבות אילצה אותנו לשאול כל הזמן שאלות עומק ולתת להן תשובות, אחרת אי אפשר היה להמשיך.

אני זוכר אותנו כזוג צעיר במרכז שפירא, מחפשים משהו משמעותי לעשות. הרגשנו שהחיים במרכז שפירא מבוססים מדי, ואז גיליתי את החבורה הזאת. גם אורי, שהיה מורה למתמטיקה בירושלים, הגיע מידי יום אל החבורה הקטנה שעבדה כפלוגת עבודה בהר בעל חצור, בדרך להקמת עפרה. בסוף כל יום עבודה כמורה הוא היה מגיע עם הסוסיתא שלו לעבוד יחד עם החבורה על ההר. זה מה שקשר אותו לעפרה. כך הגיעה גם משפחתו לעפרה, כשכל משפחה קיבלה "חדר" ללא דלתות. משפחותינו גרו ב"בית השייח'" בית ליד בית. מאז לא היה שלב בחיי עפרה שאורי לא היה בו חלק. ומאז ראשית ימי עפרה, אורי ואני שכנים עד היום. ההשפעה שלו עלי, משום כך, המשיכה כל הזמן.

מטבע הדברים, קראנו על אורי יותר בקשר להיבטים השונים של כתיבתו-חשיבתו, ורבות כתבו חבריו לעריכה ולכתיבה בעיתון. נכון שהוא נמנה על הפובליציסטים מן השורה הראשונה של מעצבי דעת הקהל בישראל, אלה שכל כך חסרים לציבור הימני לאומי, אבל ממד זה מגמד אותו.

בשיח משפחתי ניסינו לאחרונה להגדיר מה היה אורי עבור מתיישבי יהודה ושומרון. בני משה אמר נכון: מתווה דרך. הקשבנו לו לאורך השנים, מימי גוש אמונים ודרך ערוץ 7, והוא סידר לנו את המחשבות. אבל גם ב"מתווה דרך" אין די. אורי היה מנהיג התיישבות. הוא הקים את תנועת אמנה, ולצערי הרב גם קוראי עיתון בנימין עדיין לא מבינים די את חשיבות תנועת אמנה. דווקא היום, כשאני עוסק בהתיישבות בנגב ובגליל אני נוכח יותר ויותר לדעת עד כמה חסרה גם שם תנועת אמנה. הוא גם עמד בראש המאבק לפינוי ימית, ויצר את הקשר עם אנשי היישובים בחבל ימית שקיבלו עליהם את מרותו והנהגתו ואף היו למעריציו.

אני זוכר את "מבצע הקפות" של גוש אמונים בתחילת ההתיישבות – אורי היה חבר גרעין אלון מורה. אני זוכר את הדילמות שלו נוכח אחד המבצעים היותר מורכבים, שהתרחש בכמה מוקדים בעת ובעונה אחת. מי שאמור היה לארגן את המבצע החליט ברגע האחרון לעשות שביתה, והמשימה הופלה על אורי. היו לו גם יכולות לתכלל ארגונית מהלכים שהם לא רק כתיבה.

גם כשהייתי ראש מועצה אורי המשיך להיות בעיניי "מהגדולים", והדבר לא השתנה עד היום. אני תמיד הייתי זקוק לחבורה. הדילמות היו כבדות והדיונים היו עמוקים. דברים שהיום מובנים מאליהם היו אז שאלות שמחפשות פתרון – איך לחיות ביו"ש, מה זה יישוב קהילתי, איך לאפיין יישובים, האם לנסוע בשיירות באינתיפאדה או לא. לא עושים אסיפות חברים על כל סוגיה. אתה מסתכל על אנשים שאתה מעריך אותם ואת תפיסת עולמם - לא רק תיאורטית אלא גם את יכולותיהם המעשיות – ונעזר בהם לקבלת החלטות. לקבל החלטה כמו לא לנסוע בשיירות בימי אינתיפאדה ולא לרכוש לעובדי מועצה רכבים מוגני ירי, אלה החלטות ששילמנו עליהן מחירי דמים, והן לא יכולות להתקבל בלי שאתה מרגיש בוודאות שחבורה רצינית חושבת כמוך שאתה לא טועה בדרך. זו חבורה שעוטפת אותך ומאפשרת לך לשרת ציבור בדרך זו, כי באמת אין דבר בחיי המעשה שהוא או נכון או לא, בכל דבר יש מורכבות מסובכת שמחייבת התמודדות או החלטה. וכמו שהציבור כולו עקב אחרי הדרך שאורי התווה בעיתונות, אני כמשרת ציבור הייתי צריך אנשים כמו אורי כדי לבדוק כל העת את הדרך הנכונה.

אני ממליץ לתושבי בנימין לשוב ולקרוא את הקדמת העורך של "אלבום בנימין" – דברים שכתב אורי ויש בהם כדי להבין עד כמה היה משולב בעשייה השגרתית של בנימין, ועד כמה מהות ההתיישבות היא מאבק דרך השגרה (ר' מסגרת). בתוך אי ודאות פוליטית או קשיים ביטחוניים, אין מתחרה להתיישבות, לחיי היום יום. לעיתים נדמה שלחיי היום יום אין משמעות לאומית, ולא היא. זו המהות.

לא אוכל להתעלם מפרידתו של אורי ביום העצמאות בעפרה, ופה אוסיף ממד נוסף. נדמה לי שראינו תוך כדי תפילת יום העצמאות איך הוא הגיע למה שאמר על הבמה. בתפילת הלל של אותו ליל עצמאות, מי שראה את אורי אומר את "לא המתים יהללוך ולא כל יורדי דומה", הבין עד כמה המשמעות של ההתיישבות ביהודה ושומרון תוך תפיסת מדינת ישראל כנס – הם יסוד בכל דבריו. וכשאמר "טובה שעת תפילת יום העצמאות בעפרה כנגד כל חיי העולם הבא", באמונתו אפילו ברגעים כאלה הוא ידע לייצר את סדרי העדיפויות - מה משמעותה של מדינת ישראל ומה משמעות ההלל, וכמה שמח לומר את ההלל הזה גם כשידע שהוא קרוב לסיים את חייו.