ידידיה מאיר כתב לאחרונה במאמרו ב"בשבע": "חשבתי שאני מכיר את אורי אליצור, אבל ההספדים בהלוויה שלו בלבלו אותי לגמרי. אולי היו בכלל שני אורי אליצורים - אחד פומבי, ציבורי ותקשורתי, ואחד אישי, פנימי ונסתר?". את הדברים האלה הוא כתב לאור העובדה שהוא הכיר את אבא כאיש עשייה למען ארץ ישראל, וכאיש תקשורת ימנית, אבל לא הכיר את אהבת ה' שלו.
אז זהו, שלא היו שניים, היה אחד ויחיד. אבא היה איש שחי את אמונתו. הוא אהב את ה' ואת התורה, ולא היתה אצלו הבחנה בין אהבת ה' לבין החיים. התורה לא היתה עיסוק לשעות הפנאי, היא היתה החיים. בתורה כתוב שעם ישראל צריך לרשת את ארץ ישראל, לכן הבין אבא שכיהודי שומר מצוות עליו להתגייס למען ארץ ישראל. תוך כדי עבודתו הוא למד שכדי לרשת את ארץ ישראל צריך תקשורת אוהדת, אז הוא הלך ויצר את התקשורת הזאת. לא היתה אצלו הבחנה בין חיי המצוות לבין עיסוקו הציבורי. התורה היא שהכתיבה את עיסוקו הציבורי.
כי אבא ראה את יד ה' בכל מקום, ובמיוחד הוא ראה את יד ה' בגאולת ישראל של הדור הזה. מבחינתו, העיסוק בבניין הארץ, בעלייה, בקליטה, בגאולה ובכיבוש, היו מצוות לא פחות מהסוכה והלולב. מתוך הגישה הזאת הוא כתב את מאמריו.
מאמריו, שהיו ניתוח שכלי עמוק, הובילו גם להרבה מאד רגשי לב. אבא אמר תמיד שאין בעולם סתירה או מאבק בין השכל לרגש, המאבק הוא בין השכל ליצר, הרגש הוא העבד של מי שמנצח.
ואצל אבא, השכל והניתוח הקר הובילו את החשיבה, והרגש ציית בשמחה. אבא ידע לעורר את הלבבות בניתוחיו השכליים החריפים.
לאבא היתה עין טובה. הוא הסתכל על המציאות מתוך הודאה גדולה לה'. ומתוך כך לא נרתע מלכתוב את מה שנחשב אצל כל העיתונאים ככפירה בעיקר: שהמדינה לא דפוקה ולא גרועה, למרות שהמחירים עלו אתמול בשתי אגורות. אבא התבונן על המציאות כולה, במבט מלמעלה, שאינו מחויב למה שמקובל לחשוב. במבט שאינו מחויב אלא לקב"ה בלבד.
בטורו הפוליטי היו לא פעם התייחסויות לחגים הממשמשים, לישראל במדבר, לקב"ה, לתורה. אלה לא היו חריגות חגיגיות מהפורמט הקבוע של הטור. זה היה חלק מהטור. זה היה חלק מתפישת עולמו לפיה הקב"ה הוא הגואל את ישראל, והוא המוביל את מדינת ישראל. לפיה הפוליטיקה של מדינת ישראל היא חלק מתהליך א-להי. לפיה אנו חיים בדור של גאולה ואין לנו אלא להודות ולהלל לה' על שזכינו לראות את הגאולה מול עינינו.
את כל הדברים האלה הוא לא אמר, את כל הדברים האלה הוא חי. הוא פשוט הלך בדרך הזאת, והוביל אחריו את כולנו.
הבית היה מגויס תמיד למען ארץ ישראל ולמען התורה. החיים היו חיים של תורה ושל שליחות. וכל זה נעשה בשמחה ובהתרגשות על שזכינו להיות חלק מתהליך הגאולה הניסי של עם ישראל. היה ברור שזאת דרך החיים הטובה ביותר, המרגשת ביותר והנכונה ביותר. ויתרה מזאת: המרוממת ביותר. התרוממנו מעל בעיות הרגע, וראינו את הרגע ההיסטורי שאנו חיים בו במבט חיובי ואופטימי, במבט של אבא.