בשנים האחרונות ישנה התפתחות גדולה בתחום הבילוי. מרכזי קניות נפתחים ונבנים כמו פטריות אחר הגשם - חלקם מומלצים וחלקם רעילים...

אני מאלה שאוהבים מרכזי קניות. אני לא קניינית גדולה אבל אוהבת לראות את המוני עם ישראל (ובני דודיהם) מסתובבים, משוחחים, מבלים, אוכלים. אני אוהבת לשבת בבתי קפה ולהביט סביב, לנחש אלו מבני הזוג שיושבים מסביב נשואים ואלו לא. מי בדייט ראשון ומי כבר מיצה את השלב. סקרנות מהולה באהבת החטטנות.

יש אנשים שמקומות הבילוי הגדולים שלהם הם קופות חולים, מרפאות טבעיות, בתי מרקחת וכל שאר מרכזי מבקרים לא בריאים.

אני שייכת לאלו שלוקח להם הרבה זמן עד שהם מעיזים להגיע לרופא, לרוקח, למאבחן. למה? ככה. אני לא סובלת מהכחשה ולא מטאטאת מציאויות מתחת לשטיח, ובכל זאת, לא מתקרבת שלא לצורך.

אם לדייק, יש לי דירוג ברור מאוד לאן מומלץ ללכת ולאן לא. חדרי לידה - בהחלט וכמה שיותר, רופאי שיניים - בחיים לא. בין הקצה האחד לקצה האחר מונח לו אחר כבוד רופא המשפחה - אדם ידידותי ומקצועי שכל חטאו שהוא עוסק בלאבחן מחלות ולצוות להם תרופות מגעילות.

לא, אני לא חולפובית (מילה שהמצאתי ברגע זה), אין לי בעיה להיות מצוננת במיטה (כלומר, יש לי) או אפילו סתם מתחלה, אבל הטרחה שכרוכה בלהזמין תור מראש, לבזבז בוקר וללכת אל קופת החולים, להמתין בתור בין עשרות אנשים מצוננים, עייפים ודואבים ולהתחיל להתלונן ולקטר על מכאוב זה או אחר, אינה מסתדרת לי עם הלו"ז הצפוף שחיי מזמנים לי.

אך מה לעשות ובאיזו תקופה חשתי ברע וראיתי כי דחיית מועד הביקור במרפאה אינה מעבירה את המסר למחושיי שילכו לחפש להם קורבן אחר, וקבעתי תור לרופא. הורדתי אפליקציה נחמדת של "לאומית", אפילו דאגתי שיהיה לי קוד סודי (כאילו שמישהו ינסה לגנוב לי את הקוד כדי לקבוע תור במקומי), סימנתי לי את היום המועדף (אין כזה ובכל זאת), את הרופא המועדף (כזה דווקא יש) והלכתי לישון.

ממש ברגע שעיני השמאלית נעצמה כליל והימנית ממש עמדה להיעצם, ניגשה אלי בתי הקטנטונת והתלוננה על כאבי גרון. מיד קפצתי ממיטתי וזיהיתי שקדים מתוקים ונפוחים בצידי הגרון. באותה שנייה פתחתי את האפליקציה וקבעתי תור נוסף, ליתר ביטחון ולמען היעילות, שהרי אם כבר לעמוד בתור אז שיהיה בשניים, רק לא להגיע שוב ביום למחרת.

מוקדם מוקדם בבוקר ובלי לחץ (!!!) הזדרזתי לשחרר את ילדיי מהר למסגרותיהם לבל יתחשק לאחד מהם להצטרף לקרנבל החולים.

כמובן שאל הרופא הגעתי רבע שעה לפני הזמן, כי תמיד יש לי מין תקווה קלושה שאולי, אם אקדים, אכנס מיד ולא אמתין בתור. תקוותי נגוזה כאשר גיליתי שלפניי ממתינים עשרה אנשים (איך? הרי הזמנתי תור לשעה 8:15). תוך כדי ההמתנה גיליתי כי התינוקת שבעגלה - עם חום ומתבכיינת להנאתה, כך שאני ממתינה בתור עם תינוקת בעלת חום, קטנטונת אחרת עם כאב גרון ואנוכי.

הרופא הנחמד קיבל אותנו במאור הפנים הידוע לו, מה שלא שכנע את הפצפונת שהחלה לפצוח בצרחות רמות וקולניות, דבר שהלחיץ מאוד את בעלת כאבי הגרון. אחת שוכבת על מיטת החולים, נבדקת וצורחת, והשנייה מתחילה להתחפר בחצאיתי ולהשמיע קריאות היסטריות של "אמאאא, אני רוצה הביתהההה...".

את הבדיקה השנייה הצלחנו לעשות באלימות-מה. אני אוחזת בבתי והרופא מנסה למצוא את הגרון, אני מדברת בנינוחות ומרגיעה, והרופא מנסה לשמוע את דפיקות הלב דרך הסטטוסקופ.

אחרי רצף בדיקות שארכו בסך הכל כחצי שעה, אני מוצאת את עצמי מותשת מול הרופא שמתלבט האם הסימן הריק של בדיקת משטח הגרון מעיד על בדיקה לא תקינה או שפשוט אין דלקת והאם האוזניים של הקטנה עם דלקת או בלי, מחכה לרגע שיקבל כבר החלטה ונצא.

עם חוברת דפים הכוללת בדיקות, תרופות, הפניות ואישורי מחלה, אני יוצאת מחדרו של הרופא ונתקלת במבטים זועמים של הממתינים בחוץ. אני ניגשת לקנות תרופות (גם שם המתנה של חצי שעה), ומשם מדדה עם הזמרות שלי החוצה, חוגרת אותן ברכב ותוך כדי מגלה - ולא להפתעתי - כי יש אדם אחד שלא נבדק אצל הרופא. והאדם הזה הוא אני.

אני מביטה לאחור, מתלבטת אם לשוב על אחורי ולנסות להיכנס ולו לכמה דקות קצרות, ומבטלת את הרעיון.

את הביקור הבא אעשה בקרוב, כשיהיה לי פתאום זמן פנוי ומיותר או כשאחד מילדיי יחליט כי הגיעה השעה.

בינתיים אני נכנסת מידי פעם לאפליקציה לראות אם יש משהו חדש בתחום הרפואה - מרפאה חדשה שנפתחה או אפילו סתם בדיקות דם מומלצות.

רפואה שלמה לכולם.