יש נושאים בחיינו שמוטל עליהם וטו והם אסורים בשיחה.יש נושאים שמדברים עליהם בחדרי חדרים מפאת הצניעות, דברים שמדברים עליהם עם חברות או בנות משפחה, ויש נושאים שלא מדברים עליהם.למה? ככה.

לדוגמא, אף אחד לא יפתח שיח חברתי על מצבו הכלכלי. זה נושא כבד, רגיש ואישי. אנשים נושאים על גבם את העול בשתיקה, למרות שהדבר הוא נטל יומיומי ומורכב. מעולם לא שאלתי חברות מה מצבן הכלכלי ולא ניהלתי דיון בנושא עם חברות בגן השעשועים, ואיני מתיימרת להתחיל.

אף אחת, בדרך כלל, גם לא תדבר על דיכאון אחרי לידה או משבר זוגי דרמטי או אפילו מחשבות כפירה כאלו ואחרות.

לעומת זאת יש נושא כבד יותר עליו לא מדברים, והפעם איני מבינה מדוע.אולי כי אף אחת לא רוצה להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, ואולי כי אף אחת לא מוכנה להודות כי אכן יש כזה דבר.

אז קדימה, קוראים וקוראות, זה הזמן להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, יחד עם הנקייה, הלחה והדהויה.

יש הרבה מטלות בבית שאני מתחברת אליהן בשמחה. אמנם הבית שלי אינו סמל הסדר (נסו להיות סמל עם תשעה ילדים), אבל אני מצליחה לשמור על איזו שליטה כוללת.

האוכל מתבשל ומתחסל בקצב שאף בסיס בצה"ל לא היה מתבייש בו, מילוי ארונות המטבח, המקרר וחומרי הניקוי, מתבצעים השכם והערב. סך הכל די סבבה.חוץ מ... הכביסה.

חיי הם מאזניים של התמודדות-על כביסתית. זה יוצא וזה נכנס. אין רגע של שקט.

לעולם לא תהיה מציאות בחיי שבה לא תהיה כביסה בסל המלוכלך או בסל הנזקק לקיפול.

אני מרגישה שכל מעלליי במשך היום הם להכניס כביסה למכונה, להוציא, להוריד, למיין, לקפל.

ועוד לא הגעתי לשלב ההכנסה לארון. נדיר שילדיי לוקחים בגדים מהארון, ולא מהסל הממתין בצד.

לו הייתי בונה חדר כביסה בבית היה זה חדר ענק, ובו לפחות שתי מכונות כביסה (כי אפילו המכונה מתעייפת), כעשרים סלסילות ומסך פלזמה ענק (כי צריך לעשות משהו מועיל תוך כדי הקיפול). וזאת מכיוון שאת מרבית חיי אני מבלה סביב המטלה הבלתי נגמרת הזו.

החסד הגדול שעשה איתי ה' הוא שילדיי שותפים מלאים למלאכה. אפילו בנות השלוש עד חמש כבר יודעות להכניס את הבגדים למכונה, לשים אבקה, מרכך, וללחוץ על הכפתור המהבהב. כך שכל שנותר הוא לקפל.

ואני שונאת לקפל.

אין מטלה שנואה עלי יותר ממלאכת הקיפול. מודה ומתוודה.

על שום מה אני טורחת לקפל אם כעבור יממה ופחות ממנה, הבגד מתבלגן בארון עקב חיפוש היסטרי של אחד הילדים אחר בגד מסוים? על שום מה לקפל בגד שבעוד דקות ייכנס שוב למכונה?

יבורך האיש שימציא מכונה שמקפלת. הדבר לוקח לי שעות (כזכור משפחה לא קטנה) שבהן אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים. ולא, אל תגידו לי לקפל מיד עם הורדת הבגד מהחבל כי העמידה ליד החבלים תותיר אותי מחוץ לבית שעות רבות...

קיצר, לא הולך.

לפעמים אני תוהה לעצמי מה ירגיש זר שיכנס הביתה ויראה את הרי הכביסה הנקייה שלנו. ניתן לעשות עליהם טיול ג'יפים, מסעות בני עקיבא, מסעות כומתה. בין הרי הכביסה נוצרו צוקים נפלאים של סדינים ומגבות שניתן לעשות מהם סנפלינג אתגרי רציני, או במילים אחרות - למה לצאת החוצה כשיש לך כזו אטרקציה בבית?

עד כדי כך מצבי חמור שאני מפחדת שבאחד החיפושים של הילדים אחרי גרביים, תתמוטט הערימה ואחד מילדיי יעלם שם בין ההרים והגבעות.

נשמע לכם הזוי? נכון, אני באמת מקצינה את המצב. את זאת אני עושה למען הקוראות שחשות מצוקה אמיתית - ובלתי מדוברת - ולא מצליחות לראות דבר מבעד להררי הכביסה. אלו ששוכחות שהאמהות שלהן לא נמדדת בהספק מטלות הבית אלא בחום והאהבה שהן נותנות לילדים.

שעת סיפור שווה פי מיליון מישיבת צוות קיפולית. הילד ילך עם בגד נקי בין אם הבגד יצא מהארון או מהערימה. להיפך, ילד שמוציא בגד מערימות הכביסה הנקייה, מעלה עליו הכתוב "יגעת ומצאת תאמין". לא מאמינים? לא צריך.

אני רק תוהה לעצמי איך מרגישים כרגע ילדיי הקוראים את הטור הזה. אמא מוציאה את הכביסה הנקייה ומנפנפת בה אל מול הקוראים... עושה בושות.

אין מה לעשות יקיריי, הגיעה העת לצאת מהסלסילה ולומר לכל האמהות הנמצאות באותה המצוקה, אל תתביישו חברות, אינכן היחידות! כל עוד הצלחתן להגיע לערב שבת כשבסל המלוכלך אין בגדים, סימן שאתן עוד עומדות בקצב ומצבכן מצוין.

אל חשש, בעוד מספר שנים לא רב יגדלו הילדים, ייצאו מן הבית, ואיתם ערימות הכביסה, ולכן יישארו רק כמה פריטים, כמו שהיה כשהייתם זוג צעיר. לא תרוצו אחרי המכונות, לא תמיינו את הבגדים ל-11 סלסילות שונות ותנסו לפענח של מי כל חולצה, מכנס וגרב, לא תזדקקו לעזרתו של אף אחד בגירוד כתמים מוזרים, לא יהיו ערימות עד - עד שהם יבואו לשבתות, חופשים וחגים עם כל הנכדים ואז...

אז תעשי כביסות של מגבות וסדינים ל-50 איש.