עבודת ההסברה דורשת כל הזמן בדיקת כיוון, הרגשת הדופק, לאן נושבת הרוח, מה מדבר למי ואיך? לעיתים אלו שאלות שמאוד קשה לקבל עליהן תשובות,וקשה מאוד למדוד בכלים מוכרים את ההצלחות. בעבודה וגם בחייםאני מנסה להיות קשובה למה שמעסיקאת החברה הישראלית ומה עובר עליה, לחשוב איך זה היה מרגיש לי פעם ואיך זה מרגיש לי היום, ולעיתים קרובות אני גם "מציקה" לכמה חברים טובים ולאנשים חכמים ובודקת איך זה מרגיש אצלם,ומה הם חושבים שנכון לעשות.
המטרה אמנם ברורה,אבל הדרך אליה מורכבת ומשתנה לעיתים תכופות,וישנם רגעים שבהם אני נאלצת לעצור רגע ולברר שוב את הדרך.
חטיפת הנערים ומבצע "צוק איתן"עוררו אצלי מחשבות רבות. עוצמתו של עם ישראל, גדולתה ואיכותה של החברה הישראלית, ומעבר לכל - הכרת ערך עצמנו וההבנה מה נכון לנו לצד הצביעות העולמית,עוררו מתרדמה ארוכת שנים את התודעה הישראלית ואת החיבור לזכותנו כאן בארץ הזו. משהו השתנה כאן בחודשים האחרונים,וזה משהו טוב, משהו שצריך להבין אותו לעומק ולדעת איך לחזק ולהעמיק אותו.
הדרך עוד ארוכה,ולמרות רוח הלחימה, זו עדיין לא עוררה אצלנו את הרצון לשוב ולחיות בחבל עזה. אנשי תקשורת רבים קראו "להיכנס בהם",ובאותה נשימה ביקשו "לחזור למו"מ" -שילוב שבעיניי נראה תמוה,אבל זו דרכה של הגאולה, קמעא קמעא. ובתוך כל זה אני מוצאת את עצמי חושבת כל הזמן איך מחברים את התודעה הישראלית להרים המדהימים האלו כאן בבנימין,איך הופכים את יהודה ושומרון לחלק בלתי נפרד מהתודעה הישראלית,וממילא מהמדינה הישראלית; איך גורמים ללב להתחבר?
בערב אלולי אחד התכנסה לה חבורה של אנשי תקשורת יחד עם צוות הדוברות של הישוב טלמון ושל המועצה למפגש מיוחד. בת גלים ואופיר שער הזמינו את הכתבים שסיקרו את סיפור החטיפה של בנם גיל-עד במשך ימים ארוכים,להיכנס הביתה פנימה, מה שלא עשו בכל אותם ימים, ולהכיר את ההורים שעליהם לא הפסיקו לדווח. כל אחד מהמשתתפים התבקש להציג את עצמו ולספר על רגע מיוחד אחד שהיה לו. הרגעים היו מדהימים ומרגשים. אותי באופן אישי הם החזירו עשרים שנה אחורה,לימים בהם נפגשתי לראשונה עם עולם התורה. זה היה מפגש בלי מחיצות, בלי פחדים ודעות קדומות,מפגש של אנשים שנגעו לרגע באמת גדולה. כל אחד מהמשתתפים נפגש עם האמת הזו ממקום שונה,והרושם האישי של כל אחד היה שונה.ועדיין אצל כולם היה תחושה מאוד חזקה של משהו אמיתי שנגע להם בלב וקילף מעליהם מחיצות כאלו ואחרות. ישבתי שם והרגשתי שאני מקבלת תשובה לשאלה הגדולה ביותר –איך?איך עושים את זה? באהבה! רק באהבה אמיתית,בלי תנאים ובלי ציפיות,אפשר לגעת בלב. אני יודעת שלעיתים זה קשה,בעיקר כי המציאות לא תמיד עובדת אצלנו,וכי לעיתים קרובות נראה שהלב אטום,אבל המפגש הזה הוכיח לי שיש שם לב ענק וגדול,וצריך רק לדעת את הדרך להגיע אליו.