ככל שנמשכה הלחימה ברצועת עזה הרגישה דלית שסקין שהיא עומדת לצאת מדעתה. מעפרה גויסו קרוב לחמישים חיילי מילואים, זאת בנוסף למספר דומה של חיילים סדירים שהשתתפו בלחימה. את הדאגה לאוריאל בנה, לוחם בגדוד עורב של חטיבת הנח"ל, ניסתה לתעל לעשייה חיובית. דלית, מטפלת ותיקה במגע ובתנועה, ארגנה פעילות תומכת לנשות ואמהות החיילים. "היה לי ברור שבזמן כזה אנשים זקוקים למגע, והתמיכה בנשים אחרות החזיקה גם אותי".

אבל יותר ויותר בער בה הרצון לחזק את החיילים עצמם. יחד עם בתה, שירה דמתי, שבעלה מפקד מחלקת טירונים בגדוד צבר של גבעתי, יצרו קשר עם רס"רים בגדודים וניסו לגייס מטפלים. החברה לפיתוח מטה בנימין הסכימה להעמיד לרשותן אוטובוס, והמאמץ נראה מבטיח. אך ככל שהתקרב מועד הנסיעה הצטמצם מספר המטפלים, והן חשו אכזבה. הרס"ר איתו תיאמו, לעומת זאת, נותר נלהב. "יש ציליה?" שאלו אותו. "ברור", ענה בביטחון. "יש מזרנים?", "כן בטח, אין בעיה". "האזור בסדר? יתנו לנו להיכנס?", "כן, כן, אין שום בעיה. תבואו! תבואו! רק תודיעו לי כשאתם יוצאים".

יום לפני הנסיעה קיבלו הודעה שאוריאל יוצא להפוגה בגברעם, אחרי שלושה שבועות שלא שמעו ממנו. לדלית התברר שמכללת רידמן לרפואה משלימה שולחת קבוצה לדרום הר חברון. היא הציעה שיסעו ליער גברעם בתקוה שגם הבן שלה יזכה לטיפול.

בבוקר העמיסה על הרכב המשפחתי מיטת טיפולים, אספה שני מטפלים מעפרה ועוד שניים מירושלים, ויצאה לדרך. לפני בית קמה נזכרה להתקשר לרס"ר. "אין בעיה! תבואו!", אמר, והוסיף בדרך אגב: "רק תבואו לניר עוז". כמי שגדלה בקיבוץ צאלים דלית ידעה בדיוק את מיקומו של הקיבוץ, אך בחרה להתעלם. "אמרתי לעצמי: הוא אחראי, הוא יודע. אם הוא אומר שאפשר לבוא – אני נוסעת".

בשדות הקיבוץ נפרש לעיניהם מעגל אדיר של טנקים, ואחריו רצועת עזה. קולות פיצוצים נשמעו ברקע.

בשמש קופחת, תחת רשת צל קטנה, מצאו המטפלים את עצמם עם חבורת חיילים שלא התקלחו כבר זמן ארוך, מלאים אבק מכף רגל עד ראש. הם פתחו מיטה אחת, מצאו באזור מזרן והסתדרו עם עוד שלושה שקי שינה. הם פרשו סדינים וכריות, ובסיוע מגבונים לחים החלו לעבוד. אחד עבד עם שמן, אחת טיפלה על הבגדים. היו חיילים שלא רצו להוריד נעליים. "יש לי פצעים ברגליים", הסביר אחד מהם. "אם אוריד אותן, אני לא בטוח שאוכל להחזיר".

החיילים הגיעו בזה אחר זה, והם החלו לחשוש שלא יספיקו לטפל בכולם. "טיפלנו בכל אחד כחצי שעה. עבדנו מעשר וחצי בבוקר עד ארבע אחר הצהריים".

"עבדנו בקרבה גדולה זה לזה, החלפנו מבטים בינינו והחזקנו עם האנרגיה שלנו אחד את השני. נפשית זה לא היה פשוט. היה שם בחור שלא יצא הביתה שבע שבתות. היו אנשים עם פריצות דיסק. חייל מחיל חימוש סבל ממאמץ כה גדול על הגב עד שאיבד תחושה ברגליים".

"התנדבות מהסוג הזה מתאימה רק למטפלים מנוסים, שכבר יודעים לתחזק את עצמם", מסבירה דלית. "כשאנחנו מטפלים, אנחנו פותחים את עצמנו כדי לתת, ותוך כדי כך גם קולטים הכל מהמטופל".

אחר הצהריים נסעו ליער גברעם. התנאים שם היו טובים בהרבה. יער, צל ורוח של אחר הצהריים. בשטח ניצבו מיטות, מזרנים וערכות טיפול למטפלים הרבים ממכללת רידמן.

ההתנסות חידשה בדלית ובשירה – שהגיעה מן הבית - את המוטיבציה. הן היו נחושות להוציא אוטובוס של מטפלים בתוך יומיים. הפעם היה זה מנכ"ל החברה לפיתוח דרום הר חברון, מאיר נחליאל, שהעמיד לרשותן נהג ואוטובוס חדיש ומאובזר. שירה עמלה לגייס מטפלים, להשיג ציוד וליצור קשר עם הגדודים.

ואכן אוטובוס מעפרה יצא לפלוגת נח"ל בפארק אשכול. במכללת רידמן אספו מטפלים והעמיסו גם ציוד רב. בעצירה בבית קמה ציפתה לבנות שסקין הפתעה. באופן בלתי צפוי פגשו שם את אוריאל, וזכו לדקות מרגשות במחיצתו.

אחר הצהריים הגיעו ליעד. אוהל ענק וממוזג ששימש כחדר אוכל המתין רק להם. כשהעמידו את המיטות ופרשו סדינים, שינה המקום את פניו. התפרשו בו 26 מטפלים מנוסים, ומארבע עד עשר וחצי בערב עברו תחת ידיהם כ-250 חיילים.

בחוץ שרר חום כבד ונשמעו פיצוצים והפגזות. באוהל, לעומת זאת, המטפלים עבדו לצלילי מוסיקה מרגיעה, וחיילים הסתובבו ביניהם בשקט. פדיקוריסטית הגיעה מן היישוב מיתר, וטיפלה ברגלי החיילים בכל הטקסיות הנהוגה.

"מי שלא היה שם לא יוכל להבין", תיאר זאת אחד המטפלים, ומיד תיקן: "אפילו מי שהיה שם לא יוכל להבין. רק מי שטיפל".

"זה מטלטל בכל מיני כיוונים", מנסה דלית להסביר. "הרגשנו את האנשים וראינו על הגוף שלהם את המוכנות להקרבה. הם ישנו לילות שלמים עם אפודים קרמיים, סחבו משקלים כבדים ואצרו בגופם מתח רב. הם נשכבו על המיטה כמו גושים כבדים. גם הצנומים שבהם היו שריריים מאוד. תוך דקות מתחילת הטיפול נמרחו כולם והתמסרו. הפנים שלהם קיבלו פני תינוק. זה גרם לי להבין מאיפה הם באים ולאן הם חוזרים".

בין המטפלים היה גם מטפל בהילינג ורייקי. הוא העיד על אנרגיה חזקה מאוד, כמו שלא התנסה בה בעבר. "הרגשתי כאילו כל האנרגיה של העם היא זו שעוברת דרכי". "אף פעם לא טיפלתי כך, ברצף ארוך כזה", אמרה דלית, "אבל כשנוגעים בהם ומרגישים כמה זה משמעותי, מקבלים את הכוח".

"החבר'ה האלה לא נראים הירואיים בשום צורה. אלה אנשים רגילים, ששמים את כל החיים שלהם בצד ומתמסרים בלי שום ודאות. מבחינה זו, קל יותר להיות בחמאס. שם כל החיים מכוונים למוות. אבל כשטבעי לך לחיות, ואתה בכל זאת מתמסר כך, זה בלתי נתפס".

המטפלים סיימו את היום סחוטים והחיילים עזרו בהעמסת הציוד. לקח חשוב שנלמד הוא שיש צורך בהקמת מתחם נפרד לטיפול במפקדים. אלה הפצירו בחייליהם להגיע לטיפולים, אך נמנעו מלקבל מסאז' בנוכחותם.

אחרי הטיפולים החיילים נראו אחרת. חלקם אמרו לשירה: "את לא מבינה כמה אנחנו צריכים את זה. כבר חודש לא היינו בבית ולא ראינו מיטה". חלקם הגיעו בלי מקלחת, ונדהמו שאין רתיעה מלטפל בהם. בתום הטיפולים פניהם זרחו, והתנועה שלהם הייתה שונה. הם הודו למטפלים בכל פה והשתאו מכך שויתרו לטובתם על יום עבודה.

"המגע עם הגוף עובד עמוק מאוד", מסכמת דלית, וזה נכון לשני הכיוונים. "בשבילנו זו הייתה גם חוויה מחזקת, סוג של התעלות. כולם אמרו לי: בפעם הבאה תגידו לנו שוב. אנחנו נבוא". 

רבים מן המטפלים הזמינו את החיילים לטיפול חינם כשיסתיימו הקרבות.