מי היה מאמין? כבר חלפה לה שנה. רק אתמול ילדתי את בתי הקטנה וכבר - שנה.
החגים, אח... החגים. איזה כיף. אני לא יודעת במה שונה השנה משנים קודמות, אולי זאת המלחמה, אולי זה הקור המקפיא של פסגות, אבל השנה נכנסתי לאווירת החג הרבה לפני אלול. השנה אני מרגישה יותר מתמיד ששום דבר לא מובן מאליו, שיש לי את הצורך לחגוג ביתר שמחה וגילה.
כבר חודשיים שאני מזמזמת לעצמי את "אדון הסליחות", כבר שבועות שאני מתכננת את מהלכי ההיערכות ורשימת האורחים הולכת ומשתנה מרגע לרגע (אף אחד לא מוכן לצאת מהבית לשלושה ימים).
האמת היא שכדי להיות שפויים חייבים להיערך בהתאם. את רשימת הבשרים אני מגישה למכולת אצלנו. אני אוהבת לראות איך הם מטפלים בכל כנף וכנף כאילו הוא היחיד במארז וכאילו אני הלקוחה היחידה במכולת. ואני לא.
מיד לאחר מכן אני הולכת לחנות הדגים בשער בנימין. החנות מחזירה אותי לימי ילדותי, אל טבריה הרחוקה.
אבא שלי אהב מאוד דגים. אמנם הוא היה אוהב יותר לראות אותם חיים לפני שהם מוגשים לצלחת, אבל תחביבו הגדול היה לקחת אותנו אל הסופר בטבריה ולעבור בין דוכני הדגים, שם עשרות דגים חיים בבריכה אחת, לצידה מונחים עשרות דגים אחרים בבריכת קרח ומעל לכל ריח של דגים מציף את המקום. הוא היה מסביר לנו בסבלנות על תהליך הטיפול בדג, אותו היה בוחר בקפידה רבה. כילדה שנאתי את הריח ואף פעם לא הבנתי מה כל כך מרגש בדגים. הייתי מחזיקה את צווארון החולצה אל מעל האף ומתפללת שייגמר הסיור הזה. אבל זכרונות ילדות אינם הולכים עם ההיגיון אלא עם החוויה הכרוכה בהם. והחוויה הייתה טובה ומתוקה. כמו הגלידה שאבא היה קונה לנו אחרי הקניות.
אז ככה אני מוצאת את עצמי אצל חנניה, מנהל החנות. אם עוד לא הייתם אצל חנניה, אני ממליצה לעשות זאת בהקדם. מעבר לדף הפייסבוק שלו שמוצף במתכוני דגים, לחנניה יש חנות עם ריח! בדיוק כמו זאת בטבריה.
רק שהיום אני חכמה יותר ועומדת מחוץ לחנות ומבקשת מחנניה להוציא אלי את הדגים, כי אני בניגוד לאבי ע"ה אוהבת את הדגים רק על הצלחת. הדגים מגיעים בדרך כלל עם טיפים, בדיחות ושאר ירקות - "אני ממליץ לך לבשל את הדג בלי הפה", אומר לי חנניה, "כדי שהדג לא ישתה את כל הרוטב". מצחיק הבחור.
לפני שנתיים החלטתי להשתולל עם הדגים וכל סעודה פתחתי עם דג אחר. שעה לפני החג הגיעו אורחים במפתיע - חייל ששירת בישוב ורעייתו הטריה. בהתלהבות יתרה הגשתי בכל תחילת ארוחה את מנת הדג המיוחדת עד שגיליתי שהם לא סובלים דגים... מאז אני נרגעת והולכת על ראש של דג ל"שנהיה לראש", על דג שלם ל"שנפרה ונרבה כדגים" ועל דג סלמון בציפוי פסטו ל"בואו נאכל דג טעים".
בכלל, למי שלא יודע, במרכז המסחרי שער בנימין אפשר למצוא הכל, מכף רגל עד ראש. וזה לא שאני עושה פרסומת, אני פשוט מרגישה שקניות שם זה כמו ביקור משפחתי. אפשר להתארגן לחג מבלי להיתקע בפקקים, לשלם חניה ולהסתבך, והכל במקום אחד.
אני אוהבת את בעלי החנויות שפניהם תמיד מאירות, כולם מכירים את כולם, מפטפטים, הופכים את ההתארגנות לחג לחגיגית משפחתית ואפילו... אפילו עושה תחושה של "שבט קונים גם יחד". קצת מזכיר לי אתהסרט "כנר על הגג"בו החלבן מביא את מרכולתו אל מרכז העיירה, החייט מקבל קהל בכל שעה, כולם שואבים מים מאותה הבאר והרב פותר סוגיות מורכבות "על הדרך". אפילו קונים גויים יש בסרט...
אבל בואו נניח רגע את ההומור בצד ונקדיש דקה אחת של רצינות - מה אתם צריכים לחגים? קבלו את רשימת המובחרים שנמצאים ממש כאן, בשער בנימין, לפי הסדר ובהקשר לחג בלבד:
מתנות לכל המשפחה + כלי בישול לשטח ב"ארץ", חד פעמי ב"פסגת השולחן", שולחן לפינת אוכל (כי השולחן שלכם מהחתונה כבר מזמן לא מתפקד ) ב"בוצ'י", בגדים לבנות, תכשיטים וכיסויי ראש ב"טהר", בושם לבעל ב"פארם פור יו", נעליים לחג ב"נעלי שני", בגדים לילדים ב"יאפיז", כלים לחג ב"בזאר הילה", מתנות לילדים וקישוטי שולחן ב"דושה", מפות יפות לשולחן החג ושיפצורים לבית ב"הכל לבית".
כל מה שהולך לבטן החל מפיסטוקים וכלה בחלות מקמח מלא (כלומר רק הקמח) ב"על המשקל". דגים - כאמור - אצל "חנניה דגים".
ציציות לבנים, שמנים לנרות החג, מתנות ב"רפי כיפות" (כן, כן, גם כיפות יש שם).
וכמובן עוגות, עוגיות, עלי גפן מעולים ועוד ב"שיפון".
ואם בסופו של דבר אחרי כל זה תזדקקו לדיאטה, תוכלו אחרי החגים לרוץ ל"סיקרא" להצרת היקפים. כי אחרי החגים מתחילים ביוזמות מוזרות כמו דיאטה, ספורט ועוד כל מיני עניינים שבשגרה.
בהזדמנות זו, אני רוצה לברך את קוראי "ארץ בנימין" בברכת שנה טובה, שנה של שמחות, ישועות, בריאות והרבה חוויות משפחתיות. שנה שבה נראה רק טוב.
חג שמח!