בניגוד מוחלט לאסוציאציה שצפויה לעלות בשיחה עם קב"ט המועצה שמסיים חצי יובל כאיש הביטחון של בנימין - סוג של שריף מקומי למוד קרבות - גם עיניו של קב"ט קשוח נוצצות מפעם לפעם, בעיקר כשהוא מדבר על אנשי מחלקת הביטחון במועצה, ולחלוחית של רגש צפה ועולה על פניו ברגעים נדירים. דווקא בקשתו של אביגדור שץ בסופו של הריאיון תלמד יותר מכל על מערכת הערכים המובילה אותו, רגע לפני פרישתו מתפקידו למחוזות אחרים: "בדרך כלל לוקחים קב"ט והופכים אותו לחד ממדי, שטוח ומחוסר עומק", אומר שץ, שלא היה רוצה להצטייר כך. "תמיד סלדתי מאמירות כמו: 'אתם עושים עבודת קודש'. עבודת קודש עושים רבנים ובלניות. אנחנו עושים עבודה מקצועית שאנחנו מאמינים בה. המחמאה הכי טובה שאפשר לתת לנו היא שהיינו מקצועיים".

מעולם לא היה לילה שלם שבו כל אנשי מחלקת הביטחון ישנו כולם, אומר שץ בניסיון להמחיש את עול התפקיד. "יש את התדמית ואנחנו לפעמים די נהנים ממנה, אבל בסוף אתה צריך להיות איש מקצוע ברמה מעולה. זמינות, מקצועיות ונכונות. עוד לילה לקום ועוד שבת לצאת מהבית, כי יש משהו ואתה צריך להיות חכם, צריך לדעת לנווט את עצמך, לקרוא את המפה, לבנות את עצמך הלאה, לעצור בכל מקום לנתח את המצב ולהבין את המשמעויות.

"באיזשהו מקום, אנחנו נהנים להשתגע", מעיד שץ על עצמו ועל האנשים שעימם עבד בחצי היובל האחרון. "לנו יש הרבה אלמנטים של הנאה בעיקר ב'ביחד'. מחלקת ביטחון זה משהו מאוד מיוחד. המשפחה היא זו שדואגת וגם משלמת מחירים. בני המשפחה שלנו הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה".

לאחרונה התראיין שץ ל'ידיעות אחרונות' לרגל עזיבתו את התפקיד, שם נתנו לכתבה את הכותרת: 'השריף תולה את האקדח': "כל כך לא אני. התראיינתי כל כך הרבה לתקשורת, אך מעולם לא כתבו עלי. כשכותבים את הדברים שאתה אומר זה אף פעם לא נראה כמו שהתכוונת או הרגשת. כשאתה מתראיין אתה מנסה להעביר תחושה ובסוף מי שכותב את הכתבה מעביר את התחושות שלו".

אין מקום לפחד

אביגדור שץ (52) ואשתו ריקי מתגוררים בשילה ולהם שישה ילדים ושלושה נכדים. הוא שם מאז היה בן 18, עת הגיע ללמוד בישיבת ההסדר. ריקי, העובדת כיועצת של בית הספר אהל שילה בנים, היתה בת השירות לאומי, וכך נפגשו על הגבעות הבראשיתיות.

העבודה של שץ אינטנסיבית והוא נדרש להיות בכל מקום סכנה. ולמרות זאת, לאורך השנים הוא קיבל גיבוי מלא מהמשפחה להמשיך בתפקיד, גם אחרי פציעות ואירועים מבהילים במיוחד. בהם זכורים היטב פיגוע הירי אל עבר מחסום החיילים בוואדי חרמיה במרץ 2002, שבו נפצע שץ קשה מאוד, וגם כמעט-לינץ' ברמאללה.

כמה מקום יש בתפקיד הזה לפחד?

"בדיוק שאלתי את עצמי את השאלה הזו אתמול", עונה שץ ומשפשף את עיניו העייפות. "יש נקודות שאתה מרגיש איום, אך מצד שני התפקיד מחייב. אם יש מישהו שחייב לחתור למגע ולהתערב באירוע, ואם יש מישהו שחייב להגיע ממקום למקום בכל מחיר, בכל תנאי ובכל זמן - זה אתה ואנשיך. זו התנהגות מקצועית. יש משהו במחלקת הביטחון של מטה בנימין שמביא איתו משהו אחר. אתה משאיר את המסקנות והחוויות לתחקירים ופחות מתעסק בעצמך. אנחנו לא יותר מדי חופרים בשאלות כאלה".

בחצי היובל שבו הוא קב"ט המועצה, מדינת ישראל הספיקה לעבור מהמורות רבות ותמורות ששינו את פני ההתמודדות: "אני זוכר את כניסת המשטרה הפלשתינית לרמאללה", מספר שץ על הימים שאחרי הסכמי אוסלו. "במקרה נקלעתי לתוך השיירה שעלתה מיריחו, והחלטתי להשתלב בה ולראות מה קורה ומה זה אומר. נסעתי אחרי משאית שלא ידעתי מה בדיוק יש עליה, ואוטובוסים מלאי פלשתינים צועקים ומושיטים ידיים החוצה ומסמנים Vעם האצבעות. ואז הנהג עוצר בכניסה לרמאללה וכל השיירה עוצרת אחריו, ויורד בנאדם מהמשאית וכולם יורדים מהאוטובוסים והוא מוציא מהמשאית וזורק לאנשים רובי קלאצ'ניקוב באוויר".

וכך נכנסו הפלשתינים חמושים לרמאללה, בעוד שץ עומד שם ורואה את המחזה הסוריאליסטי של נשק שמתעופף באוויר אל תוך מאות ידיים המונפות לתפסו, ומבין שתמונת המציאות השתנתה. יחד איתו מחלקת הביטחון כולה צריכה היתה להבין במהירות מול מי היא מתמודדות בחפשה אחר ביטחון לתושבי המועצה: "רמאללה סיפקה אירועים רבים. כמה שנים אחר כך היה ירי על המועצה, על המשרד של פנחס ולרשטיין ראש המועצה, על מחלקת הביטחון. זה קיים כל הזמן ברקע, כי אתה מביא לפה מישהו שעד אתמול היה מחבל ועכשיו אתה פתאום רואה בו בן-שיח".

נהייתי מובן לעצמי

על השאלה המתבקשת מדוע הוא פורש עכשיו, אומר שץ כי גם התשובה מובנת מאליה: "זו לא שאלה אחרי חצי יובל במערכת כזאת אינטנסיביות וכזאת תובענית". אך כשאני מנסה לעמוד אתו על הדקויות וההבדלים בין המיצוי לשחיקה עונה שץ: "הפכתי להיות יותר מדי מובן מאליו לעצמי ולסביבה. כמו שהשמש זורחת במזרח, כך אביגדור הוא הקב"ט. 25 שנים זו בהחלט תקופה שמראה על יציבות רבה ואני רוצה להמשיך הלאה".

על הפרק במסלול קדימה עומדים כרגע לימודי התואר השני שאותם כבר החל באוניברסיטת תל אביב במגמה שנקראת דיפלומטיה וביטחון: "תוכנית אליטיסטית כזאת", אומר שץ בחיוך ומבאר: "כמובן, רק בגלל הדיפלומטיה". כרגע הוא על פרשת דרכים ומתלבט אם להמשיך במסלול הביטחוני או לשנות כיוון: "המדינה הזאת משופעת במומחים ביטחוניים. כולם יוצאי שב"כ או אקס-קצינים בצה"ל או קציני משטרה בדימוס וכולם מוכרים ביטחון בעולם. אני אף פעם לא הייתי כולם, ואני לא הולך לבנות תכניות אבטחה לשדות תעופה בניקרגואה. מה שמעניין אותי זה ישראלים וקהילה אזרחית, שזה נושא מרתק. אנחנו עושים דברים בתחום הבטחוני שבנויים על אנשים. בסוף בסוף זה אנשים. כשאני הולך קדימה ומביט אחורה אני מסתכל על האנשים. על התושבים, על אנשי המחלקה".

עוד לא אינתיפאדה

שץ ניגש לחלון המשרד הזמני שבו יושבת מחלקת הביטחון בימים אלה, ומצביע על קו האופק הסמוך של אל-בירה רמאללה, רקע מצוין כדי להמחיש את הפואנטה בשאלה הכה-אקטואלית – אינתיפאדה שלישית או לא: "את רואה את הבנייה הרוויה?", הוא שואל וממשיך, "האבן הלבנה מסגירה את גיל הבתים ומספרת שאלו בתים חדשים. הרבה מאוד כסף רץ פה, הכול חדש, בנייה לגובה. העבודה זורמת, נותנים להם לחיות, לא נכנסים להם לנשמה כל הזמן, יש להם סגנון של משטר עצמי. בסוף, מה שמעניין בנאדם זה האוכל שלו והאוטו שלו ולנסוע בדרכים בלי שיש לו כל מאה מטרים מחסום. אז אנחנו עדיין בשלב שיש מה להפסיד. אינתיפאדה משמעותה מחסומים, כוחות, חיפושים בלילה, הרוגים, ואם בשנה שעברה נכנסו כ-50 אלף כלי רכב לרשות הפלשתינית באזור שלנו, זה אומר שגשוג. הגברת הבידוק במחסומים לעומת זאת משדרת לפלסטינים שמונה המחירים מתקתק".

בעוד בתקשורת כבר הכתירו את ילדי האבנים משועפט כמובילי האינתיפאדה השלישית, שץ לא ממהר להצהיר הצהרות ולחלק תוויות לאירועים האחרונים השוטפים אותנו בשצף קצף. מתוך ניסיונו העשיר הוא אומר כי ברגע אחד הכול יכול להשתנות ורק כסיל ימהר לנבא מה יוליד יום. אמנם לדבריו אנחנו כרגע על קו פרשת המים וצריך לראות לאן הכול הולך, ובכל זאת דבריו מוצגים בפרופורציה של מציאות שבה הביפר הבא יכול לשנות את פני הדברים.

יחד עם הזהירות שהוא נוקט בהצהרותיו, שץ מתאר מערכת ביטחונית אזרחית שלא מותירה מקום שנוכחותה בו לא משמעותית: "כל מערכת הביטחון האזרחית בערנות מאוד משמעותית. כל מה שקשור לבידוק פועלים, לשמירה באתרי בנייה, לחשיפה של אוכלוסייה שלנו לאוכלוסייה פלסטינית - היא הרבה יותר זהירה היום, הרבה יותר מפוקחת. אנחנו מרגישים את זה חזק גם אצלנו. ואנחנו באמת עדים להתפתחות של משהו שאנחנו עדיין לא יודעים להגדיר אותו".

למרות שהלכי הרוח בציבור הישראלי נוטים להתלהם לאחר כל פיגוע, שץ נצמד לאירועי העבר שלימדו את מערכת הביטחון שיכול להיות גרוע יותר: "השאלה מהי ההגדרה של אינתיפאדה. יכול להיות שאנחנו בתוך זה אבל המאפיינים של אינתיפאדה הם משהו עממי, מקיף מאוד, רב ממדים ואינטנסיבי מאוד, עם הרבה מעגלים שמעורבים בתוכו, וכרגע ההערכה שלי שזה עוד לא שם. הרבה פעמים ברטרוספקטיבה אתה יודע להגיד על אירוע מסוים ששם זה התחיל, כמו באינתיפאדה הראשונה שהתחילה בעצם בתאונה קטלנית נוראית במחסום ארז. היום אנחנו יודעים להגיד ששם זה התחיל".

בקרה צמודה

למרות הניתוח הקר לכאורה שמציג שץ לנתונים, הוא מתאר קשב רב לרחשי ליבם של תושבי בנימין המוטרדים, בעיקר בנושאים עמוסי ויכוחים העולים ויורדים לפי אירועי היום ומצב הרוח הלאומי. בסוגיית הגדרות ביישובים הוא גורס: "חנוך לנער על פי דרכו - יש סטנדרט אבל אנחנו מכירים את הרגישות של כל יישוב ומשתדלים ללכת לפי בחירתו"; כך גם לגבי הדיונים הפנימיים, לעתים רווי אמוציות, המתנהלים בתוככי היישובים סביב הבנייה והכנסת פועלים פלשתיניים. אלה מגיעים, כמובן, עד לכיסאו של שץ ותובעים מענה.

לשץ חשוב להבהיר כי הבנייה ביישובים היא נשמת אפה של ההתיישבות המחפשת לפרוץ החוצה ולא לקפוא על השמרים. הוא מתאר תמונה של גלגל חוזר: "כשמקימים יישוב, את הבנייה הראשונית המאסיבית עושים פלשתינים, ואז מגיע הדור הראשון ומתיישב, ואז הם הופכים לאידיאולוגים גדולים ולגל הבא הם אומרים 'אסור להכניס ערבים'. אני מסתכל על זה קצת בציניות. יש מקומות שבאמת יש אידיאולוגיה חד משמעית שלא מכניסים פלשתינים בכל מחיר. אך המקומות האלה הם מאוד קטנים". בתנאים דהיום, אומר שץ, אין אפשרות לבסס בנייה בהיקף גדול על עובדים יהודים בלבד, מבלי להסתכן: "יישובים שהכניסו פלשתינים – התפתחו, יישובים שלא הכניסו – נעצרה התפתחותם. בסופו של דבר, זה כוח העבודה שיש וזה מה שהקבלנים יודעים לתת, ועם זה הם יכולים לעמוד בהצעות המחיר שהם נותנים למכרזים. זה אינטרס ברמה הלאומית. אנחנו נלחמים על פיסת הקרקע הזו, ואם ראש המועצה אמר שהוא רוצה להכפיל את מספר התושבים, בשביל זה צריך תשתית. מי שיבנה אותה הם כנראה פועלים פלשתינים.

"התחושות הללו מגיעות אלינו באופן יומיומי דרך רכזי הביטחון, או תושבות שמתקשרות פשוט כי הן צריכות לשמוע אותי שאומר שהכל בסדר. תמיד יש אפשרות שפועל ירים מוט ברזל. הזמינות של כלי נשק קרים תמיד היתה. יש משהו מדבק בתופעות האלה. כשיש פיגוע מוצלח מבחינתם עם גרזנים וסכינים, טרקטורים או מכוניות בירושלים, הם אומרים: רגע, למה שלא נשחזר את ההצלחה גם כאן. כל מרכיב בחיים שלנו יכול לשמש בסוף ככלי נשק ורק צריך להחליט לנצל אותו". במערכת הביטחון האזרחית והצבאית מנסים כבר שנים לבנות פרופיל למפגע הבודד. זה שפועל ללא גב של ארגון זה או אחר, כזה שנראה נורמטיבי אך עשוי להפתיע לרעה. לעתים הרקע המשפחתי משחק תפקיד קריטי בהחלטה, לעתים גם זה לא. כמעט על כולם אומרים בדיעבד שדווקא עליו לא היו חושבים. "בגדול, אתה צריך להחזיק את האוכלוסייה הפלשתינית כך שיהיה לה מה להפסיד. כשהצבא אומר 'אין שינוי בהערכת המצב ופועלים יכולים להמשיך להיכנס ליישובים', הוא יודע שהוא לוקח סיכון שמישהו ייפול על השכל ויעשה משהו. מצד שני, בכל מנעד השיקולים שלו הוא אומר - אני כרגע מטעמים שלי ולא משיקולי רווחה פלשתינית מעוניין שאותם עשרות פועלים פלשתיניים ימשיכו להיכנס". מלבד פרנסה, לפלשתינים יש הרבה להפסיד אם יבחרו להמשיך באינתיפאדה, לנו רק נותר לקוות שאכן נעשים שיקולים כאלו מצדם טרם בחירה.

למרות שלדברי שץ תחושת הביטחון ביישובים כמו גם בדרכים היא טובה, הוא מתאר רמת מוכנות אחרת, דרוכה: "כל ביפר מקפיץ אותך, לכל קריאה של ניסיון או חדירה אפשרית ליישוב כל המחלקה מגיעה, את תגבור הכוחות הצבאיים בכבישים אי אפשר שלא לראות, והאזורים המצויים תחת השגחתם של רכזי הביטחון ביישובים הורחבו. יש פה בקרה מאוד צמודה על מה שקורה כדי לוודא שהכול בסדר".

עד כמה אנחנו מכירים את הפלשתינים שגרים מעבר לכביש?

"זה נושא מצוין", עונה שץ. "היום אנחנו פחות ופחות מכירים אותם. פחות מתחככים, פחות יודעים מה זה ערבי בהתנהלות היומיומית שלו. זה כמו אלה שמודיעים לנו על רכבים חשודים בצד הדרך בעונת המסיק כשכל החמולה מוסקת בעצים שליד. או אלה שמודיעים לנו על שריפות בדיוק בעונה שהם שורפים את הגזם ורואים מלא עשן על ההרים. אנשים לא מדברים ערבית, לא מכירים את המנטליות, וזה הפך להיות מפחיד יותר מאויב. אויב אתה צריך להכיר. במקרה הזה, יש דמוניזציה, וזה יותר מפחיד. הריחוק הזה מייצר פחד. יש משהו בניכור שלנו היום שהוא לא נכון".

בתור האחראי על הביטחון אתה לא מעדיף פחות חיכוך?

"מצד אחד כן. אתה מעדיף שהתושבים שלנו לא יראו אותם ושייסעו במן שרוולים מוגנים עד הבית ותהיה בועה סביב היישוב שכמובן תגדל כל הזמן כי אנחנו רוצים לגדול", הוא עונה בציניות שהפכה לאחד מסמני ההיכר שלו. "אבל הפלשתינים פה והם לא יתאדו. ותחושת הפחד לא תורמת לנו, כי אנחנו הופכים לפחות בעלי הבית. אם אני מגיע לתאונה ומטפל בערבי ומוציא לו אמבולנס, אז אני בעל הבית. אבל אם אני נשאר באוטו, אז אני לא. הכול יותר טכני ופחות נטוע באדמה, בקרקע".

לא שוכח את הטראומה

על הפיגוע בוודאי חרמייה שבו נפצע קשה במרץ 2002 הוא מספר בשקט, כמעט בלחש. לאחר שטף המילים והמונחים הביטחוניים הוא לפתע מקמץ במילים, אומר רק מה שצריך, ודיבורו נעשה לפתע איטי, שקול: "מפגע בודד עם נשק ירה על המחסום הצבאי. הוא הוריד אותם אחד אחד. הגעתי לנהל את האירוע, וכשיצאתי מהרכב, עוד לפני ששמתי את הווסט, נפצעתי". שבעה חיילים ושלושה אזרחים הרג אותו מחבל, ופצע ארבעה נוספים וביניהם שץ שנפגע קשה. שץ מעיד כי היה זה אירוע טראומתי בקנה מידה גזרתי: "עם הכי הרבה נפגעים שהיה פה, אירוע מאוד משמעותי".

שנתיים קודם לכן ניצלו שץ ועמיתו למחלקת הביטחון יעקב דולב מלינץ' ברמאללה. היה זה ערב האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, תקופה שבה נפוצו פיגועים של השלכת אבן מרכב נוסע. לאחר אחד הפיגועים הללו, יצאו שץ ודולב למקום הפיגוע: "נסעתי לכיוון אל בירה. איך שאני חוזר אני חוטף את האבן מרכב נוסע". שץ ודולב הגיעו אל מחסום של המשטרה הפלשתינית, אחד מאלו האמורים לשמש את ה'קולגות' שלהם, בני השיח החדש: "דיווחנו להם כדי לנסות וליצור איזשהו שיתוף פעולה. לא ידענו שהמחסום הזה נמצא מתחת לבית של אבו מאזן (ששימש אז כסגן של ערפאת). ליד הבית של אבו מאזן היה בית בן שלוש קומות שבו השתכנה האבטחה שלו, שכללה עשרות או מאות שוטרי יחידת העילית - כוח 17 של ארגון פתח' - והם פשוט נפלו עלינו, נשפכו מהפתחים, כל הרחוב היה מלא בהם. כולם חמושים וכולם באטרף".

שץ ממשיך בסיפור המצמרר בקור רוח: "הוציאו אותנו בכוח מהרכב וניסו לקחת לנו את הנשק, ואנחנו מתקשרים האחד עם השני בצעקות כי עמדנו רחוק. ירו עלינו, הכו אותנו והושיבו אותנו אצל השומר בבוטקה. אחרי מה שנראה הרבה מאוד זמן, שבו פירקו לנו את הרכבים וגנבו כל מה שאפשר, הגיע איזה קצין בג'יפ פלשתיני שהורה לבוא אתו למוקטעה (בית הממשל ברמאללה). הגענו למוקטעה שהיתה מלאה במאות פלסטינים. שוב נשארנו שם ברכב זמן שנראה רב מאוד. ואז ביקשו שאחד מאתנו ייצא", מספר שץ ואומר שלמרות שהוא יודע לתקשר בערבית, הוא שמר זאת לעצמו. שץ הובל לחצר ושם הוא זיהה את ג'יבריל רג'וב: "זיהיתי אותו מיד, מי לא היה מזהה? הוא היה אז בשיא כוחו, ה-דמות בסצינה הפלשתינית. כולי פצוע ומדמם והוא שאל אם הכול בסדר, עניתי לו שכמעט הכל בסדר, והוא ענה: 'אני מחזיר אתכם'. חזרנו לאוטו וחיכינו שוב, המון זמן. הגיעו קצינים פלשתינים והחזירו אותנו למפקדת התיאום והקישור (ה-DCO), ושם העבירו אותנו לצד הישראלי. זו היתה יציאת מצרים הפרטית שלנו", מסכם שץ ומוסיף: "זה היה אירוע משמעותי, אך עוד אחד מני רבים שבהם ירו עלינו. כולנו חטפנו ירי כמה וכמה פעמים", הוא אומר על אנשי מחלקת הביטחון. ובכל זאת, למרות סכנת החיים, לא ביקשו ממנו במשפחה לפרוש מתפקידו, ולו לרגע. כשהודיע לאחרונה לילדיו כי הוא מוסר את מושכות הקב"ט, אמרה לו בתו: "אבא, כבר לא אהיה הבת של הקב"ט".

איום ותיק, טכנולוגיות חדשות

בתום 25 שנים גאה שץ להביט בסיפוק אחורה, על פיתוחם של אלמנטים רבים במערכת הביטחונית בבנימין, ביניהם שכלולו של מוקד בנימין, שהחל לפעול בימי האינתיפאדה הראשונה, והעתיד לעבור תמורות רבות-משמעות. באירוע החטיפה של שלושת הנערים - גיל-עד שער, אופיר יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד - היו אלו בנות מוקד בנימין שהעלו את חומרת התרחיש לראש סדר היום: "מוקד בנימין הוא זה שהתייחס ברצינות לפנייה. אלו היו שתי בנות מאוד מאוד נחושות לדבר עם המשטרה ועם החטיבה המרחבית ועם עוד חטמ"ר ועם מחלקת הביטחון ולהעיר אותנו ולהעיר אותנו עוד פעם".

למוקד מגיעות הודעות באופן יומיומי על בן שלא הגיע לביתו או אישה שיצאה לפני שעתיים מירושלים ולא מצליחים ליצור עמה קשר: "הפעם החוש של הבנות והניסיון שלהן לא נתן להן להרפות, והן פשוט עשו את התפקיד שלהם כמצופה באופן יוצא מן הכלל". כיום עומד מוקד בנימין בפני מהפך. את התוכנות הישנות והאמצעים הטכנולוגיים שעוד מעט יהפכו ללא רלוונטיים, יחליפו באמצעים חדישים במטרה לאפשר תפקוד מקסימלי לעשר השנים הבאות עלינו לטובה: "סיימנו תכנון ובנייה של אגף ביטחון מחודש, אגף גדול וממוגן שיהיה מרכז ההפעלה של המועצה בחירום. המוקד עומד לעבור מהפך שייתן מענה מקיף לצרכים שלנו, כולל תצפית ותקשורת, ואת כל זה אני משאיר ליורש. מערכת הקשר שהיתה פעם ברכב, מתה עם הסלולר. לעומתה, אפליקציית המוקד אמינה ועובדת מצוין".

עולם הטרמפים מייצר אחריו דאגות רבות אבל גם קדמה טכנולוגית. בפיתוח האפליקציה היה צורך מיידי שהתעורר סביב החטיפה. "אני כקב"ט המועצה מבין שהחיים יותר חזקים מהכול", הוא אומר על סוגיית הטרמפים. "מה שנותר זה לצמצם עד כמה שאפשר, להוריד התנהגויות מסוכנות ברמות בלתי סבירות, כמו ילדה שעומדת לבד בשתיים בלילה בצומת חשוך בתקווה שטרמפ יוביל אותה בדיוק לחור שהיא צריכה להגיע אליו. זה דברים שראינו יותר בעבר. אחרי החטיפה משהו השתנה, למרות שזה עדיין קיים".

את מערכת ההתרעה המבוססת על כלבי שמירה, מכנה שץ "המערכת שיש בה הכי פחות קריאות שווא". לפני 12 שנה הוא יזם את הבאת כלבי השמירה מתוך היותו "משוגע לדבר" כהגדרתו. בארבעה יישובים בבנימין תמצאו את כלבי השמירה האלה: שילה, שבות רחל, עלי ועפרה. באמצעות פיתוח מתוחכם של חברה ישראלית, יידעו בחמ"ל לזהות את האירוע לפי סוג ורמת הנביחה והצליל: "זו מערכת שגם מרתיעה וגם מתריעה", מסביר שץ. הקולרים המיוחדים הופכים את הכלב למערכת התרעה משוכללת. פרופסור ישראלי, חתן פרס ישראל ממכון וייצמן, ניתח ביחד עם מומחים לעיבוד אותות ולהתנהגות בעלי חיים את המידע והפכו אותו לתוכנה. זה נותן לנו אופציה להפעלה במקומות שבהם אין שום מרכיבי ביטחון. אלו בעצם כלבים שמיישמים את התכונות הטבעיות שלהם. כלב תופס טריטוריה על אזור שהוא שלו, וכל חדירה לאזור תוביל לתוקפנות שתתבטא בנביחה. כך גם אם זה מגיע מתוך האזור המגודר, אבל זו לא תהיה אותה נביחה. אנחנו מלמדים את הכלב מאיפה האיום מגיע". מה שהתחיל עם שיגעון של שץ ממשיך היום עם כלבייה וכלבן, ציוד ואימונים ורבש"צים שמאכילים, משקים ומטפלים בכלבים. לשץ עצמו, כמובן, יש בבית שלושה כלבים מסוג רועה גרמני.

מערכת יחסים מקצועית

מערכות היחסים שעל קב"ט לרקום עם גורמי הביטחון הרשמיים, עלולות לעמוד בפני אתגרים רגישים בעיתות של פינויים ותגי מחיר. את פעילות 'תג מחיר' מכנה שץ "הדבר הכי טוב שקרה לשמאל", ומתייחס אליה כאל פעילות עבריינית לכל דבר: "אני דואג ליישובים ולתושבים שלי. תג מחיר עושה נזק למתיישבים ולא לאף אחד אחר. כשאומרים ששרפו מסגד במע'ייר – זה משהו שעושה נזק. אם זה עלה לכותרות זה מסמן אותנו, את כולנו", הוא נחרץ.

"אנחנו יודעים על כל מיני אנשים שעושים בלגן בשטח, נעצרים ומשתחררים. אנחנו גם יודעים אחר כך שמישהו הפעיל אותם מבחוץ. אבל אני לא מתעסק עם זה. אני אומר שתג מחיר זו תופעה מכוערת שגרועה להתיישבות. ואגב, לא בטוח שיש קשר בין נערי הגבעות לתג מחיר", הוא מבהיר. "כשאומרים 'תג מחיר' יש שרואים נער עם כיפה גדולה, פיאות ובלי מקלחת שבוע-שבועיים. לא בטוח שיש קשר בכלל בין הדברים. גבעות זה נחמד, בעיקר בקיץ. בחורף הם נורא מסכנים, הם חיים בתנאים לא תנאים".

מערכות היחסים עם הצבא והמשטרה הן מסורת שיש לשמור עליה, אומר שץ. "זה נובע מההבנה של התלות ההדדית וגם מיחסים בוגרים. יש צורך אמיתי לבנות מערכת יחסים מקצועית ולשמר אותה, ולדעת לא לעשות טעויות בדרך - כמו לא לעדכן או לא לחזור לטלפונים. מעולם לא שיקרתי למח"ט ולא העלמתי ממנו מידע", הוא אומר ומוסיף: "ומצד שני המחלקה לא היתה מעולם חלק מפעילות שנעשית מאחורי הגב, כמו הובלת קרוואנים בלילה".

בתחילת ינואר יסיים שץ רשמית את תפקידו, תפקיד שעבר תמורות רבות במשך עשרים וחמש השנים, שהותירו לו פרספקטיבה ארוכת טווח, עם מנעד רחב של אירועים שניתן לבחון על פני ציר הזמן. המרכזית שבתמורות היא המערכת שגדלה והתרחבה: "הצרכים גדלו, והמערכת נעשתה מקצועית יותר, כי אנחנו למעלה מ-60 אלף תושבים", אומר שץ. "יש פה מחלקת ביטחון מצוינת, אנשי מקצוע מן המעלה הראשונה, מוקד מצוין ששומר עלינו, רכזי ביטחון מקצועיים ביישובים. שום דבר הוא לא רק עלי, למרות שהייתי שמח לקחת את הקרדיט. אני ישן טוב בלילה בזכות המערכת שיש לנו. יש מערכת טובה וחזקה".