בימים אלו מלאו להקמת מבוא חורון, המושב הראשון שהוקם בחבל בנימין, ארבעים וחמש שנים.

אחד מסיפורי המיתוס המכוננים שליוו את המושב מאז הקמתו הוא על הערב שבו רחבעם זאבי ניסה לחטוף שם בחורה. ״כשהקמנו את המשק היינו חבורת ילדים, בחורים בצבא ובנות שירות לאומי״, משחזרת ורד מרמרוש את סיפור המעשה. ״מזכירת המשק שלנו הייתה בת 19. הגיל הצעיר שלנו הדאיג מאוד את רחבעם זאבי שהיה אז מפקד נפת רמאללה, וחוץ מהעיסוק שלו בטיפול באריות שהוא החזיק בתוך כלוב באזור הלשכה שלו, הוא היה עסוק מאוד בלדאוג לחבורת הצעירים ההוללת במושב היחיד והבודד שהיה אז בחבל בנימין ובאזור לטרון.

״מצד אחד גנדי היה לגמרי בעד הקיבוץ שלנו״, משחזר גם טוביה רוזנצוויג, ״אבל מצד שני הוא ראה בנו חבורת ילדים, ומאוד דאג. הוא אמר לנו: אם אתם לא תשמרו, אף אחד לא ישמור עליכם, ואם אני אדע שאתם לא שומרים על עצמכם כמו שצריך, אני אעיף אתכם מפה״.

״הבחורים שלנו היו חצי שנה בצבא וחצי שנה במשק״, ממשיכה ורד מרמרוש. ״ערב אחד הלכתי לעשות סידורים במרכז המשק, ואני רואה שני גברים מעוטרים בדרגות גבוהות מאוד מסתודדים. אמרתי להם: ״ערב טוב״, והם לא ענו לי, חזרתי ואמרתי: ״ערב טוב״, הם המשיכו לשתוק אלי, נכנסו לג׳יפ הצבאי שלהם ונעלמו.

"הבחורים שלנו אהבו לשבת במועדון במקום לשמור. בשמירה היה משעמם לעומת החיים התוססים במועדון עם הפטיפון והתקליטים ועם החבר׳ה. נכנסתי לשם בסערה ואמרתי: ״אני חושבת שהיו פה קצינים גבוהים, אתם פה במועדון ואני לא יודעת מה יקרה״. הם הסתכלו עלי בזלזול ואמרו בבת צחוק: ״זה רק נדמה לך״. אלא שהסתבר שלא דאגתי לחינם. תוך חצי שעה הגיעו שני ג׳יפים ולקחו אותם לכלא צבאי. התברר שהאיש שראיתי היה רחבעם זאבי".

״באותו ערב גנדי החליט לעשות בעצמו בדיקת שמירה״, מבהיר טוביה רוזנצוויג, ״והוא וראש הלשכה שלו הגיעו למבוא חורון. רכז הביטחון שלנו נסע באותו ערב, ונתן את המפתחות של הנשקייה לאחד הבחורים, אלא שאותו בחור התעצל לנעול. גנדי נכנס בלי שום הפרעה למרכז היישוב, ולא רק שאף אחד לא גילה אותו, הוא גם נכנס למחסן הנשק ולקח משם שני רובי עוזי״.

אז איך התפתח המיתוס בנוגע לכך שגנדי חטף בחורה?

״כשנערך המשפט לשני השומרים שלנו, גנדי גילה את פשר ההסתודדות״, אומרת ורד מרמרוש, ״הם חשבו לחטוף אותי, כדי להבהיר לנו את גודל הסכנה בכך שאנחנו מזלזלים בשמירה. מה שעצר אותם הוא שהם לא רצו לגעת בבחורה דתייה בניגוד לעקרונות שלה, וכך לעורר תרעומת וסערה. ככה ש'איסור נגיעה' הציל אותי מ"חטיפה". הם לא רצו להסתבך עם איסורי הדת אז הם ירדו מרעיון החטיפה והסתפקו בלקיחת הנשקים.

״כששלמה ואני החלטנו להתחתן שלחתי לגנדי מכתב", ממשכירה מרמרוש, "הזכרתי לו שאני הבחורה שהוא חשב לחטוף והזמנתי אותו לבוא לשמוח איתנו. הוא לא הגיע כי את המכתב הוא קיבל רק אחרי החתונה, אבל בהמשך הוא הגיע לבקר אותנו. הוא היה איש אשכולות, אהב ספרות יפה. בכל יום עצמאות היה מגיע לחגוג במבוא חורון ביחד עם אשתו״.

בין הצפון לדרום

עלילות אותו הלילה הן רק קצה קצהו של עלילות הקמת המושב, המרתקות ומלאות התככים והמזימות. ״אזור לטרון היה מאוד אטרקטיבי וכולם חשקו בו. הישראלים וגם הירדנים״, מספר טוביה רוזנצוויג, שערך חקר מעמיק על תולדות היישוב. ״לפני מלחמת ששת הימים הייתה באזור מובלעת לטרון שצה״ל לא הצליח לשחרר. כולם רצו לשלוט בשטח, כי זה המרכז של ארץ ישראל, אמצע הדרך בין ירושלים ותל אביב, ומי ששלט בו יכול היה לנתק בקלות יחסית מאוד בין צפון לדרום ובין מזרח למערב.

״באותם ימים עשו פה שני קווים ירוקים וביניהם היה שטח הפקר, אבל אף פעם לא היה כאן רגוע. היו יריות ומלחמת טרקטורים – חורשים משעלבים ניסו לחרוש ולהשתלט על כמה שיותר שטחים והירדנים ירו עליהם. אחרי ששחררנו את האזור התגלו פקודות שניתנו לכוחות כאן - אחת מהן, מזעזעת במיוחד, הורתה לפלוגה מסוימת של הלגיון הירדני לצאת מבסיס סמוך, לכבוש את שעלבים ולהרוג את כל האנשים מנער ועד זקן. למזלנו הם לא הספיקו להוציא אותה אל הפועל. מלחמות הטרקטורים והיריות באזור לטרון נגמרו ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, כשצה״ל החליט שהוא פורץ ליהודה ושומרון. כיוון שהירדנים עשו ברית עם המצרים, באזור לטרון היה גדוד קומנדו מצרי שהגיע כדי להתפרש במרחב, אלא שלמרבה ההפתעה צה״ל כבש את מובלעת לטרון כמעט ללא התנגדות בלילה אחד.

״באותם ימים היו כאן הכפרים אמאוס, בית נובא ויאלוס. התגוררו בהן משפחות חקלאיות ויחד איתן קצינים ירדנים וחיילים רבים שיובאו לכאן על ידי המשטר הירדני, כדי שישרתו לאורך הגבול״, מסביר רוזנצוויג. ״בשעות הבוקר אלוף הפיקוד עוזי נרקיס מקבל טלפון מוזר מהסמח״ט ששואל אותו מה לעשות - זורחת שמש חזקה, ואלפי ערבים, רבים מהם חיילים וקצינים ירדנים, יוצאים מאזור לטרון, מטלטליהם קשורים על חמור או שניים, והם בורחים משלושת הכפרים מתוך הנחה שמה שהם תכננו לעשות לנו, אנחנו נעשה להם. הסמח״ט מבקש מהאלוף עוקבי-מים כדי לתת להם לשתות.

"אלוף הפיקוד חשב שאם הם בורחים זו ההזדמנות שלנו לשלוט בשטח. הוא עושה סיבוב בכפרים, רואה ש-85% מהבתים ריקים, הוא לא שואל אף אחד - לא את הרמטכ"ל ולא את שר הביטחון - ודואג לכך שתוך ימים ספורים מגיעים אוטובוסים עם חיילים שמפנים את מי שעוד נשאר. הוא שולח טרקטורים שהורסים את שלושת הכפרים הללו, וכל זה מתרחש ביום השני של מלחמת ששת הימים.

"וכך נוצר מצב שבו בסיום המלחמה מובלעת לטרון הושמדה על ידי צה״ל. אין כפרים. עכשיו מה עושים? שר החוץ צריך לנסוע לאו״ם להתנצל ולהסביר, שרים מזועזעים נושפים בערפו ואומרים שאסור להרוס כפרים. משה דיין לעומת זאת אומר שאם הגענו למצב כזה חייבים לשמר אותו, בגלל המיקום האסטרטגי הקריטי של המקום. דיין טוען שאם האדמות לא ייושבו על ידי אזרחים ישראלים - הירדנים יחזרו, ושוב נחיה במחנק בגלל הבעיה הביטחונית שתיווצר על ציר ירושלים-תל אביב. כדי לשמר את המצב שנוצר, דיין מכריז על המקום כשטח צבאי סגור. הפתרון שעולה לבסוף הוא להקים יישוב ישראלי חקלאי. החקלאים יעבדו בשדות, יחלשו על שטחים גדולים, וכך תישמר נוכחות ישראלית בשטח.

"כדי לנסות לעשות הכל בצורה נכונה, מנסים לקנות מהערבים והירדנים את הקרקעות פה, אבל זה לא מצליח. הם משום מה מסרבים למכור. לוי אשכול, שהיה ראש הממשלה בשנת 68׳, מחליט תשעה חודשים אחרי המלחמה להקים את היישוב ויהי מה, אלא שבאותו הוא יום הוא קיבל התקף לב שנשמר בסוד, התקף שממנו התאושש, אבל שבועיים אחרי כן הוא קיבל התקף לב נוסף ונפטר.

"אחרי מותו, דיין מחליט להקים את היישוב בלי החלטת ממשלה, על פי הצוואה של אשכול. הוא מודיע על כך למחלקה להתיישבות. בינתיים מתמנה גולדה מאיר לראשות הממשלה, ולוחשים לה: 'עד שאת תופסת את השלטון יש כאן מישהו שעושה מה שהוא רוצה'. דיין נלחץ, חוזר בו, וכותב לחטיבה להתיישבות שיש בעיות ולכן הוא יורד מהעניין, אבל מציע להקים יישוב בתוך שטח ההפקר שהיה על גבול יהודה ושומרון, מאחר ועל השטח הזה אין מחלוקות - שהרי מדינת ישראל טענה כל העת שהוא שייך לה. כך נולד היישוב הזמני.

"עכשיו צריך גרעין מיישב. לשם כך פנו לתק״ם וביקשו עזרה, אבל התק״ם לא מצליחים לארגן חבורת צעירים. באותו הזמן יש באזור בו נמצאת היום מודיעין היאחזות נח"ל של תנועת עזרא שהתיישבה שם כחלוץ בגבול, אלא שכתוצאה ממלחמת ששת הימים הגבול זז - אין יותר גבול באזור מודיעין, וגרעין הנח"ל הופך למיותר. מישהו חושב שהפתרון לתשבץ הוא להזיז את גרעין הנח"ל של עזרא למובלעת לטרון ובא שלום על ישראל, ואכן כך היה.

״הנקודה הזמנית נבנית, ואמורה להיות מיושבת בטקס רב רושם בהשתתפות סגן ראש הממשלה יגאל אלון, שר הדתות זרח ורהפטיג ועוד מכובדים. אלא שבבוקר שבו אמורה להתקיים החגיגה יורד גשם זלעפות ומחליטים לבטל. אז לא היו טלפונים ולא היה איך להודיע, ולכן מודיעים בחדשות הבוקר, לא פחות ולא יותר, שהטקס נדחה ושלא יבואו.

למרות שהמבנים מוכנים, וכבר התחילו לחרוש את השדות, העלייה לקרקע נדחית בכל פעם מסיבה אחרת. החבר׳ה של גרעין עזרא מתחילים לאבד את הסבלנות ומחליטים לעשות מעשה. ביום האחרון של שנת 69', מבוא חורון עולה לקרקע בהחלטה פיראטית של החבר׳ה. הם מתיישבים במבנים רעועים שעשויים מלוחות אסבסט, גם עכברים לא חסרים, אבל השמחה גדולה.

הטראומה

אחד מבני גרעין עזרא שהקים את מבוא חורון היה דוד גולדברגר. הוא מסתכל היום אחורה מלא נחת, ומאוד מרוצה.
״מעט מאוד אנשים זכו לראות שמה שהם חלמו בגיל עשרים התממש בגיל שישים. חלמנו חלום והוא התגשם, ואני חי אותו״, הוא מחייך.

אתה מתגעגע לימי ההקמה הראשונים?

״כן. באותם ימים שום דבר לא כאב, הכל היה שמח. אני הגעתי לגרעין מירושלים. היינו 35בנים, כולנו חיילים, ו-35 בנות שירות לאומי, וניהלנו דיונים אל תוך הלילה ברצינות תהומית על המטרות ועל איך ייראה החלום שלנו.

"כשהגענו הייתה פה שממה מוחלטת. כשהפעלנו פעם ראשונה ממטרות - הערבים ברחו. הם חשבו שמדובר בכישוף. תמיד היו לנו יחסים מצוינים עם הערבים שראו בנו חברים טובים. מרכז המשק שלנו היה ערבי בשם מחמוד מבית סירא. בין בית סירא ומבוא חורון נסעו בממוצע חמש מכוניות ביום. מאחר שאנחנו היינו חבורת צעירים לא מאוד רצינית, מחמוד היה בא בכל בוקר רכוב על אופניים, רואה שלא טיפלנו כמו שצריך בדברים, ואז היה מטפל בהם בעצמו, למשל מכניס את הלחם למחסן ואת החלב למקרר, וכשראה שלפרות אין מה לאכול הוא האכיל אותן. היינו חבורת צעירים הוללת והוא היה המבוגר האחראי. במלחמת יום הכיפורים הוא היה הגבר היחיד ביישוב.

״אסון שקרה לנו שינה את ההתנהלות הזו, וגרם לנו לקחת אחריות. הבנות של שנת השירות החליטו להקים כאן בית ספר שדה, מאחר ולטרון הוא אזור מלא בתרבות וזכרונות יהודיים. כדי להכיר את הסביבה נסענו יום אחד בטרקטור לטיול, ישבנו על הטרקטור בצורה לא בטיחותית, ובחורה נפלאה ויקרה בשם שרה בוים נפלה מהכנף של הטרקרטור ונהרגה.

"המוות שלה גרם לנו לטראומה. התחלנו להיות אנשים יותר רציניים. לפני כן חיינו ב'זוּלה'. לא לקחנו את הדברים כל כך ברצינות, העבודה לא הייתה עבודה. אני זוכר מישהו שעבד שעתיים וסיים בעשר בבוקר, וכששאלנו אותו: 'למה אתה לא עובד יותר?', הוא אמר: 'אני קבעתי שאני מסיים היום כמה דברים, סיימתי את מה שקבעתי ועכשיו אני הולך לנוח'. ארוחת הצהריים ארכה שעתיים.

יום אחד קיבלנו פרים שעלו המון כסף. לא שמרנו עליהם, הם נכנסו למחסן החיטה, ואכלו ואכלו כל מה שהיה בו, התנפחו ומתו.

"היינו חבורת צעירים שגדלה בעיר, שפתאום הביאו לה פרות ושדות ולא באמת ידענו מה לעשות איתם. היו לנו מדריכים, אבל לא בדיוק הקשבנו להוראות שהם נתנו לנו. אלתרנו. אחרי המוות של שרה בוים הדברים האלה השתנו והתחלנו להיות זהירים ויותר רציניים.

״כשעלינו ליישוב הקבע לא היו שבילים. בבוקר קמנו ולא ידענו לאיזה כיוון ללכת ואיפה השדות. הכל היה מוזר, בהכנה ובבנייה. לא היו מים וגם לא חשמל. אני הייתי מוסכניק - לא רציתי לגעת באדמה אחרי תקרית שהיתה בגרעין ההכנה שלנו במודיעין: שתלנו בצלים, אני הספקתי לשתול את כל אורך הערוגה בזמן שאחרים פיגרו אחריי, אבל כשהגעתי לסוף קיבלתי סטירת לחי מצלצלת מהרכז, כי השורות לא היו מספיק ישרות לטעמו. זה גרם לי לא לרצות לעבוד יותר בגן הירק. במוסך היינו צריכים לטפל במחרשות ובטרקטורים, הפעלנו את האינטואיציה וכושר האלתור, כי לא הייתה לנו שום הכשרה בזה. השתדלנו ללמוד תורה בערבים, הרב היה נותן שיעורים, לפעמים היו באים רק שלושה אבל הוא המשיך אפילו כשכולם נרדמו״.

הייתם חבורה של בנים ובנות, גם האהבה פרחה בשדות המשק?

״בודאי״, מחייך גולדברגר, ״הריח של השדות והאדמה, והדם הצעיר שזרם בעורקינו, גרם לא רק לאדמה לפרוח אלא גם פתח את הלבבות. מאחד הגרעינים המקימים יצאו 14 זוגות ורבים מהם נשארו לגור במקום כמשפחות צעירות.

"את חוה אשתי הכירה לי אחת מבנות הגרעין. אחרי שגם חוה הביעה הסכמה לנהל איתי רומן, כתבתי לה מכתב, כי באותם ימים לא היו טלפונים. נפגשנו פעמיים, נפרדנו לשנתיים, ואחרי זה שוב התחברנו. ומאז אנחנו ביחד. ההורים שלה לא ממש אהבו את הרעיון שהיא תבוא איתי למושב. הם שאלו בחרדה: 'עכשיו היא תעבוד ברפת עם מגפיים?'. הם ממש לא יכלו לסבול את הרעיון הזה. אבל חוה לא עבדה ברפת, אלא במתפרה. וכשאמא שלה - שהייתה גם היא תופרת - שמעה שהבת שלה עובדת במתפרה, היא הייתה סוף סוף מרוצה.

זוג אחר שהכיר בשדות המשק הם ורד ושלמה מרמרוש: ״אני לא הורגלתי לחיים של משק״, משחזרת ורד מרמרוש, ״הגעתי לארץ מברזיל ונחתתי לתוך עבודות שהיו לי זרות ומוזרות. כדי לשמר אדמות גידלנו בהוראת הסוכנות - בקר. הבנים היו הולכים לתפילה ואני הייתי הולכת לחלק לפרים חבילות חציר. עבדתי גם בהעברות בקר משטח מרעה אחד לאחר. שלמה היה אחד העובדים בבקר וכך התחיל סיפור האהבה שלנו.

״באסיפות החברים במועדון היו לנו דיונים על נושאים שהיום נראים לי כל כך תמימים. היו לנו המון כלבים, כי הבחורים היו יוצאים לשירות הצבאי וחוזרים עם כלב אסופי ויתום שהם מצאו אי פה, אי שם. אחד הביא כלבה בשם ׳דרומית׳ מכפר דרום, אחר הביא כלבה שחרחורת קטנה שקראנו לה ׳כושית׳. היינו רק רווקים ורווקות, ואז הגיעו שתי המשפחות הראשונות עם ילדים. הם ביקשו שנקשור את הכלבים, וזה עורר סערה. באסיפת החברים סערו הרוחות בשאלות כמו 'איך אפשר לקשור את דרומית או את כושית?';

היו לנו גם כלבי שמירה שקיבלנו מהצבא, שהיו קשורים מסביב למשק. כשאחד מהכלבים האלה היה בטעות משתחרר, היינו כולנו קופאים במקום מרוב פחד, מי עם המכוש ליד הערוגה, מי עם עגלה או מריצה, אף אחד לא העז לזוז.

"בשבתות היינו אוכלים ושרים ביחד, בניגוד לאיך שהדברים מתנהלים במושב היום, כשיש הקפדה גדולה על הפרדה בין בנים ובנות, באותם ימים לא הייתה לנו חלוקה של בנות ובנים בנפרד. עבדנו והתפללנו יחד. היה לנו מועדון, הייתה ספרייה והיו ערבי תרבות. היה אחד שהגיע להקרין שקופיות והיינו שרים ביחד, וגם כשלא היה לנו כסף לשלם הוא בכל זאת הגיע, ואמר שהוא לא יכול להשאיר את הצעירים האלה לבדם בסוף העולם״.

ממה התפרנסתם?

״בכניסה למשק היה שטח שבו גידלנו כלניות וגלדיולות״, נזכרת מרמרוש, ״אחת לשבוע יצאו בנות הגרעין שלנו לשוק הכרמל וניסו למכור את הפרחים, אלא שאז למדנו שיש עולם תחתון, ושכדי לעמוד ולמכור צריך לבקש רשות וחסות. כרווקים החיים השיתופיים כקיבוץ ובהמשך כמשק שיתופי - היו תענוג. אחר כך, כמשפחה עם ילדים, זה כבר היה קשה והרבה פחות נוח. נכון שבשיתופיות לא כולם עובדים במלוא המרץ, יש כאלה שעובדים בכל מאודם, ויש כאלה שלא. זה יצר כל מיני תרעומות, אבל אני לא חייתי בתחושה של תסכול, והשתדלתי לראות את הכוס המלאה. באותם ימים ממש נהניתי מהאווירה והרוח הטובה״.

הרגשתם שאתם עושים היסטוריה?

״לא. חיינו את החיים, פעלנו, והדברים קרו. היום כשאני מסתכלת לאחור אני רואה את מה שיצא. היום יש לנו יישוב גדול, אבל באותם ימים ראשונים, כשהיינו קיבוץ ומושב שיתופי, זה היה כמו משפחה גדולה, לטוב ולרע. גדלנו ביחד.

"כשפרצה מלחמת יום כיפור כבר היינו נשואים. שלמה עבד בבקר, וגם אני עזרתי, טיפלתי בעגלים שהאמהות שלהם זנחו אותם. קצת לפני המלחמה נולד לנו עגל עם שלוש רגליים ואני טיפלתי בו, בדרייפוס, כמו בתינוק. הייתה לו לקות גם בראש, אני זוכרת שהוא היה הולך ברוורס. דוקטור ברקאי, הווטרינר שלנו, אמר שהוא לא מכיר עגלים בעלי ליקויים כאלה שהחזיקו כל כך הרבה זמן מעמד, והוא ייחס את זה לטיפול המסור ולאהבה שהעגל קיבל. כשפרצה המלחמה הייתה תכנית ברדיו של ד"שים לחיילים. התקשרתי ומסרתי איחולים לכל הבחורים שלנו שהיו מגויסים, והוספתי גם דרישת שלום מהעגל דרייפוס״.

התמורות

״אנחנו היינו היישוב הראשון, האבן הראשונה שהוטלה בעמק איילון אחרי ימי יהושוע בן נון״, מסכמת ורד מרמרוש, ״אני הדרכתי פה בבית ספר שדה שהקמנו וחקרתי את ההיסטוריה. מצאו פה למשל את מערת רבי טרפון. על כל צעד ושעל גיליתי פה היסטוריה יהודית. זכינו לחזור לאדמת אמותינו ואבותינו. מצד שני, כשמבוא חורון גדלה בצורה מטאורית - עוד מעט נגיע ל-400 משפחות - זה גרם לכל מיני קשיים״, אומרת ורד מרמרוש. ״וכמו בכל מקום יש לנו את הבעיות והקשיים וההתמודדויות, הסכמות ואי הסכמות, שהמרקם האנושי המגוון יוצר. הייתי רוצה לראות את היישוב בונה את עצמו מבחינת אחדות, למרות וגם כשיש שוני בהסתכלות על דברים״.

"באותם ימים ראשונים היה נהוג להקים קיבוץ או מושב שיתופי", מסביר טוביה רוזנצוויג את התמורות שחלו עם השנים, "עוד לא היה קיים כלל מודל של יישוב קהילתי. השיתוף היה הכי הגיוני.החלטנו להיות מושב שיתופי, לעבד את הקרקעות ביחד וליהנות מהכוח של הכלל בשיתופיות. בשלבים יותר מאוחרים, כשרצינו להגדיל ולחזק את היישוב, הקמנו שכונה קהילתית. השכונה מתפקדת כמו יישוב קהילתי בצד המושב. מבחינה פיזית אנחנו מעורבבים, אין שכונה נפרדת קהילתית, אבל חלק חברים במושב השיתופי, ואחרים חברים ביישוב הקהילתי. האפשרות הזו הביאה לכאן מאות משפחות. מתוך קרוב ל-400 משפחות שיש היום, רק כשבעים חברות במושב השיתופי.

"למושב השיתופי יש אדמות חקלאיות ושדות - יש קרוב לאלפיים דונם של גידולי שדה, חיטה, כותנה, חמניות, חימצה (חומוס), אבטיחים לגרעינים, כרם יין מאוד גדול של 1,150 דונם, כ-15,000 דונם של רעיית בקר, מה שמאפשר לנו לשמור על הקרקעות הללו - שלא ייתפסו על ידי גורמים שאינם אוהדים את הרעיון הציוני. יש גם רפת חלב גדולה, משותפת עם המושב השיתופי כפר דניאל, יש לולי פטימים (תרנגולות), ועדר בקר לבשר שרועה על ההרים והגבעות בשטחי המרעה. שאר חברי היישוב עוסקים בכל המקצועות, כמו בכל מקום אחר.

״אני מאחל לעצמנו שהמקום ימשיך לגדול ולהתפתח ושיהיה לנו שלום בית פנימי״, ממשיך טוביה רוזנצוויג, ״כיוון שבסופו של דבר לא הביאו אותנו לפה רק בשביל שיהיה לנו טוב, אלא בשביל שיהיה טוב לעם, בגלל המציאות הביטחונית וההיסטוריה היפה שיש לעמנו במקום הזה. הכפרים היהודיים ששכנו פה עד לחורבן - ננטשו, והנה אנחנו חזרנו שנית.

"אני מתגעגע לא אחת לימים של פעם, להרגשה המשפחתית והחברית, ולהיכרות עם כולם, לערבות הדדית. ככל שהיישוב יותר גדול הדברים פחות פשוטים, ואני מברך אותנו שנגדל ונתבגר ונדע לאהוב וליהנות גם מהשינוי המבורך ומהגדילה המספרית למרות הכל״.

״מה שהיה פעם נשאר חלק מהחיים, זה לא הלך לאיבוד״ מסכם דוד גולדברגר, ״זה קיים אצלי בפנים, זה גרם לי להתבגר ולגדול, והימים ההם של ההקמה, עם כל הרוח הטובה - חיים בתוכי גם היום. החיים בגיל 65 בנויים על מה שהייתי בן עשרים, זה לא הלך לאיבוד. הנה אני מספר לך סיפורים מאז כאילו שזה קרה היום. זה לימד אותנו ועשה אותנו אנשים. החיים הם בית ספר, למרות שבסוף מתים טיפשים. אני מאחל למושב שיכפיל את עצמו, שנהיה חזקים כלכלית וחברתית, ושנהיה תחנה טובה בדרך לבית המקדש״.

סיפור הצלחה

מאתיים דונם של עסקים, מפעלים, מוסדות ואטרקציות תיירותיות. אזור התעשייה של מבוא חורון

במבוא חורון נבנה אזור התעשייה הגדול ביותר בבנימין, שמשתרע על שטח של כמאתיים דונם, אשר בשפת המושב הפנימית הוא מכונה בשם ״אזור תעסוקה״. המקום משלב מבני חקלאות כמו רפת ולולים ביחד עם מבני תעשייה - כמו תעשיית מזון של חברת מבושלת, תעשיית שערים, מחסומים ורהיטים, ומרכזים לוגיסטיים. לצד אלה יש במקום אטרקציות תיירותיות כמו הבריכה הטיפולית של שרה ארגמן, חוות סוסים לרכיבה טיפולית וחווייתית, וגם "חוות עמק איילון" - שיש בה בעלי חיים מיוחדים ובהם גמלים, חמורים וכלבייה.

במבנה גדול של ארכיב ניתנים שירותי ארכיב - מאות אלפי תיקים ומסמכים של מוסדות מאוכסנים במקום. והמוסך של מבוא חורון מטפל במכוניות וגם במכונות. תמצאו שם גם מפעל שסוחט פרי, שלוש נגריות  (באחת מהן עובדת נגרית-אישה), ואת "חסדי אנוש" – הוסטל המשקם תשושי נפש. הבגדים שלובשים עובדי מפעלים רבים ברחבי הארץ מגיעים מפה, ועוד ועוד.

״המדינה לא השקיעה כאן אגורה שחוקה״, אומר טוביה רוזנצוויג, ״אנחנו רתמנו והבאנו משקיעים בצורה עצמאית, והם השקיעו עשרות מיליונים. העסקים מגיעים לכאן מכל הארץ, במיוחד מאזור המרכז, כי המיקום הוא נוח וטוב, בין ירושלים ותל אביב. לקחנו סיכון ואומץ והצלחנו. רבים לא רצו לבוא בשלבים הראשונים כי פחדו, כשהראיתי להם קרקע ואמרתי 'פה יהיה' הם חשבו שאני הוזה, והיום הם מצטערים שלא לקחו במחירים של אז״.