אתמול פתחתי מגירה בארון ישן ונפל לידי משהו בכתב יד. זה היה יומן שלי מימי העלייה ארצה. הזדעזעתי מן הכתוב וזרקתי אותו לפח. מאז אותם הימים כבר עברו 45 שנה, והיום אני אומרת: ברוך ה', אפשר לזרוק זאת לפח. הכוונה לחיים הללו.

באותה העת סבלתי כה רבות מן החיפושים, לא הייתה לי דרך. את ההוויה התרבותית שלי אז אני מדמה לסוג של התנסות: פסולת עם קצפת. עכשיו, במבט לאחור, ארשה לעצמי לסכם: ההרגשה היא שמהפסולת שחוויתי אז נגמלתי, ומאז ועד היום זכיתי לארמונות עתירי אוצרות.

הארמון

ים של אדמת חוואר לבנה בערבות יריחו, גבעות שטוחות כמו שולחנות משתרעות על פני השטח, וביניהן מתפתלים ערוצי נחלים. פה ושם קבוצות של דקלים מיתמרות להן בדממה. קבוצה אחת של עצי התמרים הללו חבויה בנחל השלישי, מדרום לנחל קטן הנקרא נוחיל, שפירושו בערבית "תמר קטן". הוא גובל עם בית-חגלה.

הארמון שלי. זהו מתחם קבוצת עצי תמר עם גזע אחד הניצב במרכזה, וגזעים רבים, כרותים, מוטלים סביבו על האדמה ומאפשרים ליושבים עליהם להישען עליו. בין העצים, לכיוון דרום, נפער מעין חלון, ודרכו נשקפת גבעה עגולה. היא תמיד שם, אך עם חילופי הזמנים ועם שינויי מזג האוויר מלבושיה משתנים. גבעה עגולה, והמשקיף עליה בשקט ומתוך תשומת לב יכול לזכות בהשראה.

שם ישבתי עם חברותיי ללימודים בבית הכנסת "שלום על ישראל", ולמדנו יחד על כניסתם של בני ישראל לארץ.

הסכמי אוסלו שנת תשנ"ב

בשנים הללו נפלו הכרעות מדיניות כה קשות, שלא יכולתי לקבלן. שמענו בחדשות על חתימת הסכם אוסלו ועל מסירת יריחו ועזה לידי האויבים. דיברתי בטלפון עם אחותי, החיה בארה"ב. "בואו לבר מצווה של שמואלי בקיץ בשנה הבאה, אם מדינת ישראל עדיין תהיה קיימת," אמרתי למרסלה והיא ענתה: "אל תדאגי, ואם כן נקבל אתכם אצלנו!". השיחה המחישה את המרחק שבין הכאב שלי על מסירת הארץ לבין אחותי שבגולה, המזמינה אותי אליה לשם.

עם מסירת יריחו ירד ציבור גדול לשם. אני התחפשתי לערבייה והגעתי ברכב עד לבית הכנסת העתיק. היה לי קשה לקבל את מסירת הארץ כך סתם, מתוך לחצים. בהסכמי אוסלו אמרו שמוסרים את יריחו ואת עזה. יריחו נמצאה במרחק רבע שעה מביתי שבעפרה. לא האמנתי שאפשר למסור ארץ בלי מלחמה. כך! הרי אנחנו ניצחנו! זו בגידה! כך זה בכל העמים! אז הבנתי שבגלל הגלות הארורה חסרה לנו זיקה אל הארץ. יחד עם כמה חברים, וביניהם יואל אליצור, החלטנו שלא עוזבים את יריחו.

שנה וחצי עמדתי במחסומי צה"ל, כי אסור היה לאפשר לנו להיכנס ליריחו. שמעתי ברמקול: "לא לתת לה להיכנס". כאילו הייתי מחבלת. אך הצבא נכנע ולבסוף נתנו לנו להיכנס ליריחו עם ליווי. לשם כך ארגן יואל אליצור קבוצות מתפללים. במשך חצי שנה הסתיימה כל תפילה ביוזמת הצבא, אך בסופו של דבר אפשר הצבא לקיים תפילות אלה בליווי צבאי.

כמו כן, ארגנו גם קבוצות נשים שהגיעו ללמוד באתרים הקדושים ביריחו. במשך שנה וחצי עמדנו במחסומים והעברנו בהם שיעורים, לעתים בליווי תזמורת חיה, ולא הרפינו עד שהוזמנו לפגישה במשרדו של האוגדונר. הוא פתח ואמר: "כשנכנסתי לתפקיד אמרו לי: 'יש לנו שני אויבים. את הסורים ואת ארנה'". כולם צחקו ואני הסמקתי נורא.

המסע אל יריחו

זו דרכי, שתחילתה בסלוניקי שביוון, שם נולדתי בשנת תש"ח. שנה שבה הוקמה המדינה, וההתלהבות שהייתה מסביב לרעיון הגדול של שיבת ציון והקמת מדינה ליהודים חדרה לנפשי עמוקות, ללא מילים או לימוד שאני זוכרת.

תולדות העם יספרו על הדרך הלאומית. קורות גאולתי הפרטית מקבילים לה. 40 שנה הלכו בני ישראל במדבר עד שהגיעו ליריחו. לשמחתי, איזה פלא, זכיתי אחרי 40 שנות חיים בארץ להתקרב ולהתיישב בבית-חגלה על פני יריחו, גלגל המקראית. זהו פלא גמור, כי במהלך שבע השנים שבין הסכמי אוסלו ועד שנת תשס"א, הייתי מגיעה לבדי ליריחו, ושואלת את עצמי מה אני עושה כאן לבדי. לכך הייתה בלבי תשובה אחת: "אני מראה נכונות ללכת, כמו זו של חייל הנשמע לפקודת קצין, וממתינה לציווי". כשהתיישבתי בבית-חגלה ראיתי זאת כתגמול להליכה העיוורת לפני כן ליריחו.

הירדן הוא הסוד הגדול: הנהר היחידי בעולם המחבר מים מתוקים למים מלוחים. מול יריחו ניצבים מאזניים הנעים בין חיים למוות ובין מוות לחיים. שהרי הירדן כולו כשמו, דין וירידה. שהרי ים המלח הוא העונש הכבד של אנשים רשעים. והנה זה פלא, בני ישראל צריכים לחצות את הירדן מול יריחו כדי לתקן את העוול. רק בני ישראל יכולים לתקן את אנשי סדום. יהושע בן נון אומר לבני ישראל בתוך הירדן: "בזאת תדעון שאל חי בקרבכם... שתנחילו את הארץ..." (יהושע ג', י'). הם, העבדים בני העבדים, יצליחו להחליף את פני הארץ. הניגודיות שבין שפיפות העבד לבין ניצחון הכובש מפארת את גודל הנס, שהרי כולם יודעים שלא מגיע להם, וכי הדבר אינו בגדר יכולתם.

ומי אנחנו היום, שזכינו לכבוש את הארץ? שרידי הפזורה הקשה. זהו נס גלוי.

 תל יריחו

יריחו היא העיר הקדומה בעולם. לעומת ירושלים המוכרת כעיר אלוקית, יריחו מפתיעה אותנו כנווה מדבר. אנחנו מוצאים אותה בתקופות פרהיסטוריות, במשך 9,000 שנה. כה מרתק הסיפור שלה במקרא. תל יריחו הוא יד האמונה שלנו, כאשר ה' יתברך קיים את הבטחתו לבני ישראל.

"ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את-יריחו ואת מלכה גיבורי החיל. וסובב את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים. ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות. והיה במשוך בקרן היובל כשומעכם את קול השופר יריעו כל-העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו... ויסב ארון ה' את העיר הקף פעם אחת ויבאו המחנה וילינו במחנה... ויאמר יהושע אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את העיר. והייתה העיר הרס... רק רחב הזונה תחיה כי החבאתה את המלאכים" (יהושע ו', ב'-ח').

יהושע מקיים את דברי הגבורה מילה במילה: "ויהי ה' את-יהושע" (יהושע ז', א'). כאן על בני ישראל לבוא ולברך בשם ובמלכות. זאת ההוכחה לכך שאלוקי השמים הוא הוא אלוקי ישראל. הללויה.

באמצע התל עומד היום מגדל, שלפי החפירות ובדיקת האבנים שבו שייך לתקופת האבן. יהושע נכנס בתקופת הברזל, 1,400 שנה לפנה"ס, ואילו המגדל מתוארך ל-5,000 לפנה"ס. זהו פלא. איך מגדל כזה לא נהרס לאחר שנמצאו בתל 19 שכבות עיר מתקופות שונות? כנראה משום שזה ביתה של רחב, שכזכור "על החומה היא יושבת" והמרגלים נשבעו בשם ה' לא להרסו. זוהי הוכחה נוספת לכך ששבועה בשם ה' מתקיימת לעד.

נס נוסף התקיים בתל יריחו. בין הארכיאולוגים שחפרו במקום בשנת 1952 הייתה קת'לין קניון, אנטישמית שביקשה להוכיח שדווקא במקום זה, החשוב ליהודים כי יש בו משום הוכחת קיום דבר ה', יש לערבים ותק משמעותי יותר. היא קיבלה לשם כך מלגות ממדינות ערב ועבדה במקום שנתיים, במהלכן ערכה חפירות לא תקינות במגמה להוכיח את עמדת שולחיה, ופרסמה את מחקרה. חוקרים שעיינו בו לעגו לה והסבירו שחפירותיה אינן תקינות. כך אירע שהיא רצתה לקלל ויצאה מברכת.

כיום מצהיר ווד בריאן (Wood Bryan) כי על-פי הממצאים, כל מה שמתואר בתורה מתקבל על הדעת. מכך אנו למדים ששריפת העיר באש וכיבושה בסביבות 1,400 לפנה"ס מעידים על קשר יציב ובלתי נכחד בינה לבין יהושע ועם ישראל, גם לפי הארכיאולוגים.

הגיגים

מאז הייתי צעירה מאוד, ילדה ממש, אני זוכרת את התחושה הקשה, אפשר לומר, אך הנהדרת, של מלאות שחונקת את גרוני. אז אפילו לא ידעתי להגדיר מה זה. זכורתני פעם, בחזרה מבית הספר, הייתי כה שמחה ומאושרת, אך לא ידעתי לספר ממה, אז חשבתי שאני חולה. אכן, כל חיי הייתי חולת אהבה. סבלתי רבות בתור צעירה כי לא היה נשוא לרגש הזה. כוחות אלו כמעט חנקו אותי וסבלתי מאוד.

כך דחפה אותי בחוזקה היד העליונה שלא הכרתיה, לבוא ארצה. אין דבר העומד בפני הרצון המניע. נקשרתי אל הארץ. במלחמת ששת הימים ראיתי את הנס.

נדהמתי. הבנתי שיש עוד כוח שאכפת לו הרבה ואשר עושה בלי די.

ההתחלה בארץ הייתה קשה. הרבה פחדים, בהיותי לבד, בלי שפה, בלי משפחה, בלי מכרים. אך כוח הרצון דחף אותי ללמוד שפה, להכיר ולהתקדם. מצאו חן בעיניי לימודי הפילוסופיה ולמדתי להכיר את חיפוש האמת, עד שנוכחתי לדעת שהפרווה העבה של האני לא נותנת לאישים הגדולים האלה להתקרב לאמת.

אך אני חיפשתי את האמת.

התחברתי לצילום. עסקתי בו בשמחה, עד שגיליתי שנשוא הצילום הוא האור. והוא משל לאור גדול, אלוקי, שממנו אנו חיים.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים עשיתי תשובה. גיליתי את האמת. גיליתי את האוהב הגדול, גיליתי את המחיה והממית, שמחתי להיות חלק ממנו. אך נפצעתי קשה ולא ידעתי עוד לחייך. הדאגה העליונה הרבה שמרה עלי ומצאתי חברים וחיים אחרים של תשובה. גיליתי שיש אהבה אינסופית, וכי ככל שמקבלים ממנה יותר יכולים לעמוד בניסיונות.

הכרתי את בעלי, את ילדיי. האהבה האינסופית ירדה לפרטים קטנים שהתישו אותי לפעמים.

השלטונות מסרו את הארץ, אך הייתי חלק ממנה. החלטתי ללכת בהתמדה לבקר, לחיות, לשמוח, להחיות את הארץ. התחברתי ליריחו.

היו פירות לקשר: בעלי וילדיי היקרים, והארץ. ההשגחה נתנה לי לגור בחווה קטנה ולעבוד אותה. הקשר הפך למשמעת קשה ולעמידה בקשיים ללא מענה. אז החלטתי שהדרך היא התשובה. "על כל הקשיים תכסה האהבה". קשיים של בדידות, של ביטחון, של מים, של תקציבים. ולכול מצאנו מענה בזכות הביטחון. לפעמים זה לקח זמן.

התלהבתי תמיד מחדש לראות איך הוא פותר את הבעיות. גודל הנסים כגודל הקשיים. הגעתי לשמחה פשוטה, כי הסרתי את כל המחסומים החברתיים המעניקים לחברה כוח. ראיתי את יצירת האדם כופרת לפעמים במציאות אלוקית, למדתי ללכת בכוחו יתברך, ואז ראיתי את המעשה האנושי על האדמה כמעשה שווא. ראיתי את החשיבות של התשובה.

בניתי בית פשוט והיה קשה לאנשים לקבלו. לא יכולתי לתת להם פינוקים. הם לא הבינו מהן זיקה, פשטות, אדמה, נתינה ללא מצרים, שמחה. לי נדרשו לשם כך שני חיים, דרך ארוכה. איך אוכל לתת להם להבין?

מן המקום הנמוך בעולם שמתחבר לגבוה ביותר יש נשימה אחת של אש, של קשר, של פשטות. סף של אדמה עם ריח החיות עצמה.

האם יש לכם אוזניים לשמוע את הניגון העתיק של השלווה המתחבר לצלילי הבריאה? עורו, עורו, חברים. יש השגחה. יש מי שדואג לנו. הקשיים והשמחה, הצער והאושר, כולם כלים שלו.