מבטיחה לכם רבותיי, באמת ובתמים, שסיימתי את בית הספר. מזמן. אני אפילו זוכרת את המורים - חסידה בכיתה א', סימה בכיתה ב', בהמשך עדינה אולי? שפרה בה'-ו', בחטיבה הייתה עינת או רינת, רוחל'ה אי שם בתיכון. גם רחל. זהו. סיימתי.

היו גם מורים מקצועיים, והרבה. ככוכבי השמיים. ומורות. שרובן היו 'תקופתיות', כל אחת החליפה את רעותה שהייתה בחופשת לידה (שהחליפה אף היא מורה שהייתה בחופשת לידה), ומרוב כמות המורים והמורות לא תמיד זכרתי עם מי אני לומדת השנה.

ובאמת לא היה משנה אם למדתי או רק הייתי רשומה, ספגתי המון בבית הספר. בעיקר בתיכון בו למדתי. חוץ ממגמת ספרות בה עשיתי אי אלו יחידות, היה לי גם כפל מגמה - מגמת שמש ומגמת דשא. חברות הציעו לי להצטרף למגמה הים-תיכונית אבל זה כבר היה מוגזם עבורי. הן פתחו את המגמה בלעדיי.

אני אפילו זוכרת את אסיפות ההורים (ויעידו על כך חברותיי הקוראות), שבהן היינו יושבות, חבורה של נערות מתוקות ושובבות עד מאוד שהוריהם לא יכלו להגיע, מול המורה ומשחקות את תפקיד ההורים. אני הייתי אמא של א', חברה אחרת הייתה האבא, והמורה אמרה על א' את כל מה שהיה לה לומר. אחר כך היינו מתחלפות - א' הייתה אמא שלי, החברה השנייה הייתה האבא, והמורה, נבוכה משהו, הייתה אומרת את אשר על ליבה ל"הוריי". זה היה כיף. אני אפילו זוכרת שריחמנו על הבנות שהוריהן היו מגיעים, שהיו לחוצות ודואגות, בעיקר המצטיינות. למה? ככה.

ימי התיכון חלפו-עברו להם לפני 20 שנה. אני עדיין תיכוניסטית בנפש אבל כבר אמא לתיכוניסטים בפועל.

כן, כיום אני מקבלת את הודעות המייל על אסיפות הורים ואת התזכורות ב-SMS,

אך מה אומר, הרבה לא השתנה. עשרות הורים עדיין ממתינים בתור, עצבניים, לחוצים ובעיקר ממהרים. מנסים לתפוס את המחנכת, המורה למתמטיקה, לאנגלית, להיסטוריה, למדעים, למגמה ... אני רואה הורים עומדים בעמדות שונות כמו בתור לבנק. "סליחה, אתה אחרון? אני אחריך", אומר אחד ההורים ומיד רץ לכיתה מקבילה עם אשתו ונכנס למורה לספרות. אחרי עשר דקות (!) יוצאים השניים ובודקים את מצב התור השני שנשמר להם על ידי הורה אחר. תוך כדי המתנה נזכרת האם כי בקומה התחתונה היא רשומה למורה לאזרחות, משאירה את האב בתור המדובר ורצה לקומה למטה לפני שייכנס הורה קודם.

ואני? מה אני עושה? אני צופה, רושמת את הסיטואציה באונה שרושמת את כל סיפורי החיים. וצוחקת. לא חלילה על ההורים כי אם על החיים. אלה שמגלגלים אותנו בזמן, שמקפיצים אותנו קדימה ואחורה ממצב של תלמידים להורים, ומילדים למבוגרים. החיים האלה שאנו לוקחים ברצינות רבה כל כך, ומטפלים בכל מצב בהם במיטב כוחותינו.

וצוחקת... צוחקת בעיקר על עצמי. על זה שאני לא מנסה אפילו להיכנס לכל המורים. לא כי אני חלילה מזלזלת במה שיש להם לומר, אלא כי אחרי רבע שעה של סקירה אצל המחנכת, אני מבינה את הקו הכללי. וממהרת. ממהרת הביתה, אל אלה שמחכים לשמוע איך היה, ומה אמרה המורה, ולקבל את החיוך והחיבוק שהכל בסדר וזה רק לימודים, וגם אם הציון נמוך או גבוה לא זה המדד שלנו, ההורים. ושהאמירה שההשתדלות חשובה ולא הציון, אינה סתם קלישאה אלא אמת לאמיתה, ושאנו אוהבים אותם (וגאים. ומשמינים מנחת) תמיד.

למה? כי ככה גידלו אותנו. וככה גדלנו להיות, ילדים שמביטים אחורה אל התיכון, ולא זוכרים בדיוק כמה קיבלנו באיזה מקצוע או איך היו הלימודים אלא זוכרים את המורים עצמם. את החוויות, את החברה, את ההווי. זוכרים כמה צחקנו באסיפות ההורים.

אבל לא רק בעבור הילדים אנחנו רצים וממהרים אל מחוץ לבית הספר. זוהי תקופה שבה תמו מסיבות חנוכה בגנים ומתחילות אסיפות ועוד אסיפות הורים בבית הספר. באותו ערב יש עוד אסיפת הורים וגם מחר ומחרתיים. טרוטי עיניים אנחנו מגיעים אל המורה ומנסים להיות ערניים ולזכור הכל - את כל הנאמר מצד המורה ואת ההקדמה שקיבלנו מצד הילד, ולזכור עוד יותר מכך לאיזה מורה אנחנו נכנסים, של הילדה הזו או אל של אחותה.

מבדיקה שנערכה על ידי מומחה עלה, כי בחישוב ממוצע של שנות חיינו במערכת החינוך, ניתן לומר כי אנו מבלים בה כ-75% מחיינו.

מזל שבשלב ב' של החיים, כלומר שלב הסבאות והסבתאות, אנו פטורים מחובה זו.

ברוך שפטרנו מציונו של זה.

ושל זה.

ושל זה.

אגב, המומחה זו אני.