לפעמים נתבע אומר שהוא מוכן להתדיין בדין תורה ואף מתחייב לבצע את פסק הדין, אולם איננו מוכן לחתום על הסכם בוררות.

על פי החוק, ללא חתימה על הסכם בוררות אין אפשרות חוקית לאכוף את פסק הדין. משום כך כתבו פוסקים רבים שדינו כסרבן דין. זאת, למרות שהוא מצהיר על נכונותו לקבל את הדין.

קביעה זו מבוססת על ההנחה שתפקידו של בית הדין אינו מסתיים עם מתן פסק הדין, אלא עם ביצועו. לכן על בית הדין לעשות כל שביכולתו כדי שפסק הדין יבוצע (הרב אברהם שפירא, מנחת אברהם, סימן מב).

על פי אותו עיקרון יש להתייחס כסרבן דין גם לנתבע שמבקש להתדיין דווקא בבית דין שפסק הדין שלו אינו ניתן לאכיפה בהוצאה לפועל (פסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין חלק יא, פס"ד בעמוד יד). הדברים אמורים (לצערנו) כאשר אדם מבקש להתדיין בבית דין רבני ממלכתי. בתי דין אלה מנועים מלדון דיני ממונות (על פי פסיקת בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים). אמנם יש חולקים על גישת בג"ץ (ראו פרופ' שוחטמן, סדר הדין 1447-1491), אך המציאות היא שפסק הדין אינו ניתן לאכיפה בהוצאה לפועל, ולכן בקשת הנתבע לא תתקבל.

נוסח הסכם בוררות המקובל בבתי הדין מעניק לבית הדין את הסמכות לדון 'בין לדין ובין לפשר'. מה דינו של נתבע שאינו מוכן להעניק לבית הדין את הסמכות לכפות פשרה על הצדדים?

חשוב להבהיר שאין כוונת ההסכם לכפות פשרה שרירותית על הצדדים, והגמרא (בבא בתרא קלג, ב) התייחסה בזלזול לדיינים שנוהגים כך וקראה לו "דייני דחצצתא". הסכם הבוררות מתיר לבית הדין לפסוק רק פשרה קרובה לדין (שו"ת רדב"ז ד, קסד), ובלבד שיש בה צדק (שו"ת אורח משפט חו"מ א). בפועל אין בית דין שמוכן לדון ללא הסכם בוררות בנוסח המקובל, כך שהמשמעות המעשית של התנגדות לנוסח זה היא שהתובע לא יוכל לתבוע בבית דין, אך גם לא יקבל היתר לתבוע בבית משפט.

שאלה זו נדונה בפני בית הדין הרבני בירושלים (פד"ר יא, 262-267), ונחלקו בה דייני בית הדין: דעת המיעוט הייתה שהנתבע אינו מוגדר כמי שסירב להתדיין, כיוון שפשרה היא מצווה שאין לכפותה על מי שאינו מעוניין בה. דעת הרוב הייתה שנתבע שאינו מוכן לחתום על הנוסח 'בין לפשרה' הוא בגדר סרבן, ובית הדין יתיר לתובע לתבוע אותו בערכאות, משום שמנהג בתי הדין הוא לכתוב בהסכם הבוררות 'בין לדין ובין לפשרה'.

הרב יועזר אריאל (דיני בוררות, כללי הדין והפשרה עמ' שטו) כתב שהאפשרות לסרב לנוסח 'בין לפשר' מותרת רק אם הנתבע מוצא בית דין שמוכן לדון אותו לפי דין תורה בלבד; אבל אם לא יציג תוך זמן סביר הסכם בוררות שנחתם על ידו בבית דין אחר, אינו רשאי לסרב. כיון שכאמור אין בית דין שמוכן לדין בלבד, הרי שנתבע כזה יוגדר כסרבן והתובע יוכל לתבוע אותו בבית משפט.