כבר יותר משנה מאז חדר רסיס גדול לראשו של יהודה יצחק הישראלי ב'צוק איתן' ומשפחתו מיטלטלת בין עפרה לתל השומר, בין עצב לאופטימיות, בין קושי יומיומי להודיה רחבת מבט. הכרתו עדיין חלקית ורק איש אחד מצליח לתקשר אתו בעזרת לחיצות יד, אבל לאחרונה באורח מופלא החל לאכול. "קרה פה דבר מדהים", אומרת איריס אמו, "כבר שנה מאז הפציעה ואנשים לא מפסיקים להתעניין ולהתפלל. אני מאמינה שהתפילות הן שדוחפות אותו קדימה"
רוני בוצר
"שנה הבן אדם לא אכל כלום. כלום", אומרת איריס הישראלי, אמו של יהודה יצחק הישראלי שנפצע בראשו בצוק איתן, "רק דרך הבטן. והנה מלפני שלושה שבועות הוא אוכל. זו התקדמות עצומה שעליה אנחנו מאד שמחים ומודים", היא אומרת. "אבל אנחנו לא מסתפקים בזה, אנחנו רוצים עוד. אנחנו רוצים תקשורת אתו. אנחנו רוצים שאנשים ימשיכו להתפלל. אני ממש מרגישה את התפילות ואת ההתעניינות ברגישות גדולה, וההודעות שאנחנו מקבלים כל הזמן - 'אנחנו מתפללים עליכם וחושבים עליכם' – כל אלה גורמים לי לחשוב: ריבונו של עולם לא יכול להיות אדיש לכל זה".
ברגעים מסוימים, המילים הפשוטות מתחדדות וכל מילה מקבלת משמעות חזקה, נפרדת ושונה מחברתה. איריס מנסה להגדיר את מערבולת התחושות שמלווה אותה מאז הושלכה באחת, לפני קצת יותר משנה, אל הקרב על חייו של בנה. צער אל מול עצב, התרוממות רוחנית שמנצחת קרבות במלחמה הגדולה. "צער יש. הצער הוא גדול. הוא ממלא אותך, אבל הוא לא משתק אותך. אתה עובד על עצמך לא להיות עצוב. להבין שיש פה משימה, שליחות. יהודה עשה את השליחות שלו, ואנחנו צריכים להשלים אותה ולעשות את השליחות שלנו. וכרגע זו השליחות שלנו, להיות אתו. למשוך קדימה. ולהשתדל לא להיות עצובים".
יחד עם החיבוק הגדול והאוהב מכל עבר, מגיע קושי גדול. "קשה לי באופן אישי להגיד כל פעם שהמצב אותו דבר, כי אני מאמינה שיש תהליכים שקורים בפנים, שיש דברים שאנחנו לא רואים. עדיף לא לשאול".
יהודה יצחק אוכל בעזרת בני המשפחה והמטפלים שמאכילים אותו, מפני שהוא נמצא עדיין בהכרה חלקית בלבד. איריס אופטימית אך מסייגת: זה עדיין לא מספיק. "אנחנו מרגישים, מאמינים ובטוחים שכל ההתקדמויות הקטנות האלה, זה הכל מהתפילות. אין ספק בדבר. אני שומעת אנשים מקצות העולם, בלי הפרזה, ששואלים עליו, אומרים שהם ממשיכים כל הזמן להתפלל ולרגע לא מפסיקים לחשוב עליו. זה מדהים אותי, כי עברה שנה.
"אני מודה, כשאני עצמי מקבלת שמות לתפילה - אני מתפללת, ואחרי תקופה מסוימת כבר יש שמות חדשים, יש איזה סיפור חדש. ופה קרה דבר מדהים. אנחנו כבר שנה מאז הפציעה, אנשים לא מפסיקים לשאול, להתעניין ולהתפלל. אני לא מדברת רק על היישוב, ועל המשפחה. מכל קצות העולם. אין לי ספק, ואני מאמינה שהתפילות דוחפות אותו קדימה. קצת כמו מים ששוחקים אבן, לאט לאט לאט".
אין לנו תקשורת
הם לא מסתפקים, אבל שמחים בהתקדמות האיטית. איטית אבל חיובית. "יש יותר ערנות, מרגישים שהוא יותר אתנו. מה שאנחנו רוצים להשיג זו תקשורת פשוטה. אין לנו תקשורת אתו. יש אדם אחד מדהים, יחיאל חוברה, שמטפל בו ומצליח ליצור אתו סוג של תקשורת. זה אמנם לא התחום שלו, אבל הוא כבר הרבה שנים מתעסק עם פגועי ראש ויש לו ניסיון, והוא פשוט אדם טוב לב, אין מילה אחרת. יש לו מספיק מטופלים והוא עוסק בזה בהתנדבות. יחיאל הגיע אלינו והתחיל לעשות אתו דברים נפלאים. הוא מתקשר עם יהודה בעזרת לחיצות ביד – כן ולא. זה לא משהו שאנחנו מצליחים לעשות. אבל אני אומרת שזה מראה על משהו שיש בפנים בוודאי, למרות שלנו קשה שאין תקשורת הבסיסית. אנחנו לא יכולים לשאול אותו - טוב לך, רע לך? איך אתה מרגיש? בקטע הכי בסיסי שיש. אני מקווה שעכשיו, אחרי ההתקדמות עם האוכל, תבוא עוד התקדמות, בעזרת ה'".
היא מספרת על יהודה יצחק שלפני הפציעה: עוצמה שקטה, ביטחון בצדקת דרכו ובעשייה שלו בלי הרבה דיבורים. יהודה גדל בעפרה ולמד בישיבה לצעירים בירושלים, ואחריה בישיבה הגבוהה 'מעלה אליהו' בתל אביב במשך שלוש שנים, שבמהלכן התחתן עם רבקי, בתו של אחד הרבנים מהישיבה.
"בסוף חודש חשוון יהודה התגייס לצבא, חודשיים אחרי שנולדה צוריה, בתו הבכורה. יהודה ורבקי גרו אז בתל אביב, ליד ההורים שלה. הוא שירת בסיירת רימון של גבעתי, ויצא לקורס מ"כים מוקדם יחסית, הכל מתוך כוח רצון אדיר והמון אידיאליסטיות. הוא הלך לצבא באמת בתור מצווה, זה היה אצלו בתוך הדם. יהודה בחור מאוד צנוע, הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל אנחנו מכירים אותו ויודעים שהוא עושה דברים מתוך אמונה גדולה, ושהוא ראה את עצמו עוד הרבה שנים בצבא, למרות הקושי. רבקי כמובן הייתה אתו לאורך כל הדרך. אחרי קורס מ"כים, הוא פיקד על החבר'ה במסלול, ואז הוציאו אותו להכנה לקצונה. השבוע שבין ההכנה לבין הקורס עצמו היה בזמן 'צוק איתן'.
"המפקדים אמרו לו: יש לך רגילה, תבוא עוד שבוע לתחילת הקורס. יהודה יכול להישאר בבית בזמן שהחבר'ה שלו נמצאים בתוך עזה?" היא שואלת רטורית, "היה ברור שזה לא אפשרי בכלל. הם היו קבוצה שעברה את ההכנה וניג'זו מאוד שיכניסו אותם לעזה - מה פתאום החבר'ה בפנים והם נחים להם בבית? למרות שאשתו הייתה בחודש תשיעי, הוא בכל זאת התעקש מאוד. בסוף הכניסו אותם ואמרו להם 'בסדר, נדחה את הקורס בשבוע'.
"כשהוא נכנס לעזה, חבר שלו מהצוות אמר לו: תגיד לי, אתה השתגעת? מה אתה בא לפה? הייתה לך הזדמנות לא לבוא. יש לך ילדה קטנה בבית, אישה שעומדת ללדת, יש לך הרבה מה להפסיד. יהודה יצחק ענה לו: תקשיב, דווקא בגלל זה. עכשיו כשאני נכנס לפה, אין משפחה ואין שום דבר. רק עם ישראל. זו המטרה וזהו. החבר סיפר לנו את זה רק אחרי הפציעה, וזה מאוד מאוד ריגש אותנו. זה בדיוק הוא, ממש הוא.
"הם נכנסו לעזה ואז יצאו, כי הצוות כבר היה שם הרבה. ביום שישי, כשהיה את סיפור החטיפה של הדר גולדין, הכריזו על נוהל חניבעל והם נכנסו שוב בכוחות מוגברים. יהודה נפצע מרסיס גדול שחדר לצד הימני של המוח שלו. הוא איבד מיד את ההכרה והיה במצב מאוד מאוד קשה.
"מפה התחילה סיעתא דישמיא: ה'אכזרית' שכל הזמן הייתה נתקעת - לא נתקעה, היה שם רופא ופרמדיק, ולא תמיד יש שם רופא, וישר טיפלו בו. ניסים גדולים. הביאו אותו לסורוקה בבאר שבע, שם הוא אושפז חודשיים בטיפול נמרץ עם צוות מדהים. זה היה מאוד מאוד קשה, רק בסורוקה הוא עבר חמישה ניתוחי ראש. אנחנו לא זזנו מהמיטה. מתי שיכלנו להיכנס אליו, נכנסנו.
"עם כל טוב הלב, זו היה תקופה שאנשים הביאו אוכל כל הזמן, ובאו, והתעניינו וחיבקו, אני לא אגיד שזה היה קל. זה היה קשה. אבל כשאני מסתכלת מהצד, אני אומרת: וואי, מדהים. אנשים לא הפסיקו לבוא עם הילדים שלהם ועם מתנות קטנות, עם המון רצון טוב והמון אכפתיות".
אחרי חודשיים, נפרדה משפחת הישראלי מהצוות שטיפל ביהודה במסירות, והוא הועבר לשיקום בתל השומר.
יום בשבוע בבית
כבר יותר משנה אינטנסיבית חלפה ואיריס לא התרגלה להתעניינות התקשורתית. "אני לא טיפוס שאוהב להצטלם ולהתראיין. זה נורא קשה לי", היא מודה. בעלה דוד הוא שעומד מול כלי התקשורת בדרך כלל, אך במסלול חייהם הנע בין תל השומר – עפרה - ירושלים, שם עובד דוד כמחנך בתלמוד תורה מורשה, מתפנה דווקא איריס להיפגש לשיחה.
למשפחת הישראלי שישה ילדים, הקטנות שבהן הן תאומות שעולות לכיתה ט'. "אין ספק שהשבר נורא גדול, היפוך של כל הסדרים שאנחנו רגילים אליהם. זה שאת תופסת אותי עכשיו בבית זה באמת מקרה, כי אנחנו נמצאים כל השבוע בתל השומר. יש לנו שם יחידת דיור של עמותת 'רחשי לב'. במשך השנה הילדים היו כאן לבד, ובאו בסוף השבוע לתל השומר. אני השתדלתי להיות יום בשבוע בבית. אבל אנחנו גרים שם, אנחנו נמצאים איתו ממש כל הזמן. כשרבקי באה עם הילדים אנחנו מקבלים עוד חדרים.
"אוכל אנחנו מקבלים דרך אנשים מדהימים, כי אין שם תנאים לבשל. קהילת עפרה עוטפת, וקהילת תל אביב שהיא הקהילה שלו, והישיבה שלו מובילה את התורנות כל שבת, גם קהילת גבעת שמואל וקהילת פתח תקווה שותפות. זה מדהים אותי כל פעם מחדש, ההתמדה במשך שנה שלמה. כששכנה יולדת את מבשלת פעם, פעמיים, בסדר. פה יש מסירות והתמדה שאני לא מקבלת אותה כמובנת מאליה".
אחרי הפציעה עזבה איריס את עבודתה באולפנה בעפרה. "אני נמצאת עם יהודה בבקרים עד השעה שלוש-ארבע כשדוד מגיע ומחליף אותי, נחה קצת ואז חוזרת. יש הרבה מטלות. ברוך ה' אנחנו עטופים, החברים שלנו פה לא עוזבים אותנו לרגע, מגיעים לעשות ערבים חברתיים בתל השומר, כדי שנרגיש שאנחנו עדיין חלק. הקהילה בעפרה מדהימה, אני אומרת את זה מכל הלב. המון דאגה ואכפתיות, ומצד שני יודעים לעזוב אותך בשקט כדי לא לנג'ז כל הזמן.
"אנחנו רוצים להתחיל לקחת את יהודה יצחק לסופי שבוע הביתה, אבל הבית לא מתאים, יש הרבה מדרגות בכניסה. עכשיו עובדים על זה. פה ביישוב עושים הכל, וכמה שיותר מהר. פשוט משתדלים - אם זה ועדת בנייה, אם זה מזכיר הישוב, או המועצה. דברים שנעשים בחודש הם מוכנים לעשות ביומיים. אנחנו מקווים ומאמינים שמשרד הביטחון גם הוא ישתף פעולה, כרגע זה יותר בתכנון, שיעשו הכל מהר וכמו שצריך.
"כשקיבלו את אות המלחמה הגיע מפקד סיירת רימון והביא איתו חבר'ה מהצוות שהביאו דגלים ועשו טקס אצלו בחדר. ראינו שיהודה מתרגש. מאוד הערכנו את זה. הצבא מאוד חיבק אותנו מהתחלה. באיזה שהוא שלב עברנו למשרד הביטחון, ושם, מה לעשות, זה יותר בירוקרטיה".
לא לוותר
כמה ימים אחרי שיהודה נפצע, התקיים המבחן הממשלתי המסכם את לימודי הריפוי בעיסוק של רבקי. היא החליטה לא לוותר וביקשה לעבור את המבחן בבית החולים סורוקה, ליד בעלה המאושפז. היא ישבה בחדר פרטי שהוקצה עבורה כששומרת מיוחדת מופקדת עליה, ועשתה את הבחינה. "היא כבר הייתה מוכנה למבחן. טוב שהיא עשתה אותו, כי זה מבחן שמתקיים פעם בחצי שנה ואם היא הייתה דוחה אותו היא הייתה צריכה להתחיל ללמוד עוד פעם. זה מאוד קשה. יש לה ילדים קטנים, אבל יש עזרה מההורים שגרים ממש לידה. אנחנו משתדלים מאוד להוריד ממנה את כל העול שקשור לטיפול ביהודה, רק שתבוא ותהיה לידו. מספיק לה הטיפול בשני הילדים הקטנים."
מדינת ישראל כולה התרגשה כשהובא בנו השני של יהודה, ארז יחזקאל, אשר נולד בתקופת האשפוז בסורוקה, בבריתו של אברהם אבינו, לצד מיטת אביו. "את השם הם בחרו קודם, כך שזה היה יותר קל. המוהל בברית היה צמח הירשפלד, גם בזה יהודה בחר קודם, זה היה לו מאוד חשוב כי הוא היה קשור לבן שלו (יהונדב חיים הירשפלד הי"ד מכוכב השחר, שנרצח בפיגוע בישיבת מרכז הרב). מהרב צמח לא היה צריך לבקש פעמיים. בכלל הייתה שם התרוממות רוח גדולה, חוויה רוחנית מדהימה.
"מצד אחד היה צער נורא גדול, על כך שיהודה לא יכול לקחת חלק. זה הבן שלו, וזו זכות גדולה. בעלי בכה ואמר לו: 'אני מתפלל בכל רגע שתקום ותחליף אותי, ואני לא אצטרך לברך ולקיים את המצווה במקומך'. אבל מצד שני, אני אומרת עוד פעם: זה לא משתק. מנסים לראות את הדברים הטובים ולשמוח בכל דבר. הייתה שמחה, והיו ריקודים, הרגשה מאוד מרוממת, וצער. לא עצב. זה לא אותו דבר. אנחנו מנסים להחדיר לעצמנו את ההבדל.