מרגע שאבא נהרג נכנס סבא לחיינו ולא עזב לרגע. הוא וסבתא. עשרים שנה חלפו והיה זה כאילו אתמול, היום שבו לבו נדם והותיר אותנו כיתומים

צופיה לקס

השבוע ימלאו עשרים שנה ליום פטירתו של סבי עליו השלום, הרב גץ, שהיה רב הכותל במשך כמעט שלושים שנה. סבא היה רב מקובל, אדם מהסוג שלא פוגשים היום, בטח שלא אז. איש תורה וסוד, לוחם בצה"ל ואיש אדמה, רב קהילה, שוחט, מוהל, אב לילדים, מנהל בית ספר ועוד. אני מביטה לאחור, מסיטה הצִדה את עשרים השנים שחלפו, ומנסה לעמוד מול מה שאז לא ידענו ולא השכלנו להבין – מי היה סבא.

אדם שחי לאורו של מטאור לא יוכל להבין את האור עד שיעבור לחושך. וכך היה עם סבא.

חלפו עשרים שנה, אינני עוד ילדה, אולם כשאני עוצמת את עיניי או נושמת את ילדיי, אני יכולה לחזור אל אותם רגעים נדירים, אל אותה תחושת מוגנות שהייתה לנו תחת צִלו של סבא.

זכינו (אחיי ואני) לגדול ממש בבית סבא, לבלות שם שבתות רבות, חגים וימים. מרגע שאבא נהרג, בהיותי בת שמונה, סבא נכנס לחיינו ולא עזב לרגע. הוא וסבתא.

בוקר

הדבר החזק ביותר שאני זוכרת מסבא הוא הבוקר. כולם קמים. רק סבא, שער היה כבר מחצות הלילה, נכנס הביתה מהכותל, שם למד והתפלל אל מול קודש הקודשים. הוא מברך את סבתא בברכת בוקר טוב חמה ואוהבת, ניגש למטבח, עורה כף שמן זית וביצה חיה לגרונו ויושב לארוחת בוקר. סבתא ממתינה לו עם ארוחת בוקר מפנקת, וסבא אוכל ומקשיב לכל מילה שהיא מספרת כאילו לא היה ער כל הלילה, כאילו כל מה שיש לה לומר הוא עולם ומלואו. לאחר מכן תור הנכדים, הילדים וכל מי שנמצא בבית בשעה זו. ואז הבית עובר למצב דממה, סבא נכנס לישון לשעתיים כדי לאגור כוחות ליום עמוס וגדוש.

@ זוגיות

התקשורת בין סבא לסבתא הייתה דבר טבעי בבית. קשר שיש בו אינטימיות והמון כבוד ואהבה. בשולחן שבת, סבא יושב בסמוך לסבתא בראש השולחן, שניהם כאחד, וסבא מכבד את סבתא ממה שבצלחתו כאילו אין זה דומה לאשר בצלחתה, כאילו מבקש הוא ממנה להביע דעה בדבר המזון, שהיא כמובן הכינה. ובכלל, בכל פעם שסבא וסבתא היו מדברים ביניהם בעניינים שלא קשורים לילדים, שפת השיחה הייתה משתנה לצרפתית או לערבית-טוניסאית. אני זוכרת שהשיח ביניהם היה נשמע כמעין מנגינה. קולותיהם משתלבים זה בזה, ויחד הם יוצרים הרמוניה משפחתית.

כלים לחיים

לסבא היו דרכים יצירתיות לחדד לנו את המוח, לגרום לנו לחשוב מחוץ לקופסה. אחת מהן הייתה היכולת לפתח זיכרון צילומי. בערב שבת סבא היה עורך את השולחן. סכו"ם מכסף, גביעים, פמוטים במרכז השולחן, שתים-עשרה חלות מסודרות כלחם הפנים, תורה שלמה של סדרים ועיצובים. לאחר מכן היה קורא לי בקולו הערב "צופיה טל, בובה... צופיה טל בובל'ה". כן, הנה זה נחשף: יש לי שם שני, ואני אוהבת אותו מאוד (ועל כך עוד בהמשך). לסבא הייתה מנגינה לכל דבר: לקידוש, לניגוני שבעת הסיבובים סביב שולחן שבת, לברכה שהיה מברך אותנו בערב יום הכיפורים ו... כשהיה קורא לי לצלם את השולחן.

למה הכוונה? "לצלם" בעיניים את פרטי השולחן ואת עיצובו, ולעשות את אותו הדבר גם מחר. כשהייתי קטנה עוד לא הבנתי את פירוש ה"לצלם", אך ניסיתי לעקוב אחר כל פרט ופרט. מצד ימין, גביע, כף ושני סכינים. מצד שמאל, שני מזלגות... רגע, למה שניים?? ואז סבא היה מתחיל "למה שני מזלגות? למה שני מזלגות? אני לא אוהב דגים! למה שני מזלגות?" אצל סבא, דברים שרצה שייחרטו עמוק נאמרו בצורה מעניינת ועמוקה, שלא לומר חווייתית. הפטנט, אגב, הוכיח את עצמו. היום יש לי זיכרון צילומי חזק, ואני אוהבת דגים.

שם שני לכל אחד

סבא היה איש גדול, אדם שאנשים הלכו לקבל את עצתו מכל קצוות הארץ. הוא היה איש הסוד של המשפחה, יועץ לכל עניין ובעיקר בענייני שמות הילדים והנכדים. בכל בית ההורים בוחרים את שם הילד. אצלנו, סבא היה בוחר את השם השני של כל נכד או נין שנולד ומאשר את שמו הראשון. שני שמות לכל אחד. וזאת מדוע? משום צוואת רבי יהודה החסיד לפיה אסור ששמה של האם יהיה זהה לשמה של הכלה. הפתרון שניתן הינו שם שני. גם את שמי סבא נתן לי, ואני נושאת אותו בגאון ובאהבה רבה. אני מרגישה שהוא ניתן לי במיוחד ממקום של הרבה אהבה, והוא זה שמעניק לי פן נוסף לייעודי. אחת מבנות המשפחה קיבלה שם שלאורך כל שנות ילדותה ונעוריה הייתה מסוכסכת עמו. לאחר שבנה הבכור הגיע לפרקו, הוא הביא את אהובתו ולה שם זהה לשמה. מאותו היום הן חיות בשלום (היא עם שמה השני כמו גם עם כלתה).

השנים חלפו, ואין עוד עם מי להתייעץ. סבי נפטר טרם הכרתי את בעלי היקר, שמואל, שראיתי בפעם הראשונה כשישבנו שבעה על סבא. שנים שחלמתי שילווה את אישי לחופה, שיברכני, שירקוד עמי את ה"מצווה טאנס". לצערי לא זכיתי לכך, אולם זכיתי והוא היה האדם שחינכני ונתן לי כלים לחיים, שהיה מעין אבא בעבורנו, מגן, תומך, דואג.

עשרים שנה חלפו והיה זה כאילו אתמול, היום שבו לבו נדם והותיר אותנו כיתומים.

ת.נ.צ.ב.ה

איור: יוחנן חאיק