הרב אהרן פלדמן, מכון משפטי ארץ, עפרה
חברה (או תאגיד) הינו גוף שמאגד בתוכו כמה אנשים, מתוך מחשבה שבדרך זו הם יוכלו להגשים את המטרות שלהם בצורה טובה יותר מאשר כל אחד בנפרד. הקמת החברה נעשית ברישום חוקי ברשם החברות. בכל חברה ישנם שלושה גופים: בעלי המניות - הזוכים ליהנות מרווחי החברה (דיווידנדים), ויכולים להחליט על פירוק החברה. בעלי המניות יכולים למכור את המניות שלהם, אך לא להתערב באופן ישיר בפעילות החברה, אלא רק למנות דירקטורים לחברה.
דירקטוריון - מתווה את מטרות החברה באופן כללי, וממנה את בעלי התפקידים המשמעותיים בחברה.
עובדי החברה - בראשם המנכ"ל, והמנהלים את הפעילות השוטפת של החברה.
אין מניעה לכך שאדם אחד ישמש בשניים ואפילו בשלושת הגופים.
מאפיין של הרבה חברות הוא שהן 'חברה בע"מ' (בעירבון מוגבל). המשמעות לכך היא שעל פי החוק, אם החברה חייבת כסף ואינה יכולה לשלם, בעלי החובות לא יוכלו לגבות את כספם מבעלי המניות, מהדירקטוריון או מהעובדים.
עם זאת, אם יתברר כי בעלי המניות ניצלו את החברה כדי להונות את נושי החברה וכדומה, עשוי בית משפט להורות על 'הרמת מסך', ולאפשר את גביית החובות של החברה מבעלי המניות. כמו כן, בית המשפט עשוי לחייב עובדים בחברה באופן אישי, אם נהגו ברשלנות או בפשיעה כלפי הלקוחות.
בדרך כלל חברה נתפסת כגוף עצמאי, ולא כשותפות בלבד. גם מבחינת החוק בישראל.
במחקר האקדמי נוהגים לתאר את מהות החברה בשתי גישות מרכזיות: הגישה הריאלית מתייחסת לחברה כאל ישות ממשית, אמיתית - כמו אל אדם חי. לפיכך, אין זהות בין החברה לבין בעלי המניות שלה. לפי הגישה הפיקטיבית חברה אינה ישות אמיתית, אלא היא דרך פשוטה להציג ולהסדיר מערכות מורכבות של הסכמות בין בעלי המניות, העובדים, הספקים, בעלי חוב ועוד. הדרך הפשוטה ביותר לטפל במכלול היחסים הוא בתיאור המצב כאילו החברה היא ישות משפטית עצמאית, שיכולה להתחייב וניתן להתחייב כלפיה.
למרות ההבדל התיאורטי בין שתי הגישות, אין ביניהן כמעט הבדלים מעשיים.
גם הפוסקים נחלקו כיצד להגדיר מהי חברה. פוסקים רבים סוברים שחברה הינה ישות משפטית. למשל, הרב יוסף רוזין (הרגצ'ובר) כתב שבהלוואה מבנק אין איסור ריבית, משום שהתורה אסרה על מתן הלוואה בריבית ליהודים, ואילו הבנק הוא אישיות משפטית עצמאית. פוסקים רבים אחרים סוברים שחברה אינה ישות משפטית. לדעתם, לא מצאנו בהלכה מושג של חברה בע"מ, ומשום כך אין אפשרות לייצר אותו. עם זאת, גם לפי הפוסקים הללו, לעניין דיני ממונות שבהם 'כל תנאי שבממון קיים', ההלכה מקבלת גישה המקבילה לגישה הפיקטיבית: אמנם בעלי המניות הם שותפים רגילים בחברה, אך את מערכת ההתחייבויות ההדדיות אפשר להציג כאילו החברה היא ישות עצמאית. לכן הישות של החברה אינה מגינה על בעלי המניות מלעבור על איסורים כמו חמץ וריבית, אבל לכל יתר העניינים שניתן להתנות ולהתחייב בהם - ובכלל זה רוב דיני הממונות - יהיה הדין כאילו ישנה ישות עצמאית של החברה (מנחת יצחק י, קמג; פתחי חושן א, ז [יז]) ולכן לא ניתן יהיה לתבוע באופן אישי את בעלי החברה.
למעשה, חברות ועמותות תובעות ונתבעות בבתי הדין לממונות מידי יום ביומו. תביעות אישיות כנגד בעלי החברה או העובדים יתנהלו לפי הכללים המקובלים בבתי המשפט.