הוא חלם להקים חוות בודדים מוזיקלית, היא היתה חברה בנוער מרץ, שהחליטה לזנוח כמה מנטרות כדי להצטרף אליו לנווה ארז, להפריח אתו את השממה, להחזיר טובה לאדמה, ולחולל שינוי בהרגלי הצריכה. מביתם האקולוגי בנוה ארז (יש חשמל סולארי וגם חשמל רגיל, אבל רק שירותים אקולוגיים על בסיס נסורת) הם מקדמים מודעות סביבתית: "הרווח לעומת השקעת האנרגיה הוא עצום"

רוני בוצר

לא צריך לשנות הרבה מאורח החיים הרגיל בשביל להחזיר לאדמה מעט ממה שהיא מעניקה לנו באהבה, להפחית בכמויות הצריכה המטורפות, ועל הדרך להתקרב קצת אל השכנים, או בקיצור: להיות קצת יותר סביבתיים; כך סבורים נועם ותהילה כהן, בני 48 ו-46 בהתאמה, תושבי הישוב נווה ארז הסמוך למעלה מכמש. הם הורים לשלושה, בני אחת-עשרה, שבע ושלוש.

שניהם ירושלמיים במקור, שהדריכו יחד בפנימיית נוער והקימו חוות חקלאיות, כל אחד בנפרד, ליד נחל עמוד בצפון (תהילה) ובחולות חלוצה בדרום (נועם). לפני כ-16 שנה התיישב נועם, יחד עם עוד שני חברים, בנווה ארז שליד מכמש. את תהילה הוא פגש במקרה ברחוב, הקשר חודש, הוא הזמין אותה להכיר את המקום, והשאר היסטוריה.

נועם : "עוד לא הספקתי אפילו לסגור את הקרוואן מבחוץ". תהילה מאשרת: "כן, זה עדיין היה שברי קרוואן". כמה חודשים אחר כך, היא עברה לגור בנווה ארז בעצמה. "מדובר על בחורה שהייתה חברה בנוער מרצ", מדגיש נועם.

איך דעתך על האזור השתנתה?

"זה נשמע קצת שמאלצי, ואמנם הכרנו לפני כן, אבל המפגש המחודש שלנו היה חופשי אהבה ממבט ראשון. נועם כבר גר פה, אז הייתי צריכה ליישב את זה ביני לבין עצמי. יפה כאן, נוף, סבבה, וגם קרוב לירושלים. נוכחתי לדעת מהבדיקה שעשיתי, על כמה מנטרות גדלתי, בלי הרבה להתעמק וגם בלי חיבור למסורת ישראל. כשאין חיבור למסורת זו ממש בעיה".

הם הפריחו את השממה, פשוטו כמשמעו, שממה שנוצרה בעיקר מרעיית יתר של עדרים.

"אפילו אדמה לא הייתה. הכל נסחף", מספר נועם.

תהילה: "נועם ייצר אדמה".

נועם: "לא אני, העצים".

תסבירו.

"אם אני רוצה לשתול עץ, אני קודם כל צריך לעשות טרסות, שיעצרו את הסחף, לחפור חמישה בורות עד שאני מוצא בור אחד שאפשר להתחיל אתו, למצוא איזה סדק בסלע ולהתחיל לפורר אותו. כשיש שלכת, יש התחדשות, והרבה צמחים חדשים מתחילים לגדול. לאט לאט גילינו בעלי חיים שלא היו כשהגענו. ואז עוד עץ, ועוד שלכת, וככה ממשיכים", מסביר נועם.

כיום מתגוררות בנווה ארז כעשרים משפחות. תהילה מתעסקת בהדרכה בנושאי איכות הסביבה (בעבר גם כתבה כאן ב"ארץ בנימין" מדור קבוע על נושאים אלו), נועם הוא מוזיקאי. יחד הם מפעילים את חאן ענבלים, בעיקר בקיץ, שמארח אמנים להופעות אינטימיות על כוס קפה או בירה, מפעילים אתר קמפינג ברוח סביבתית, צימר באווירה מקומית הולך ונבנה, ועוד היד נטויה.

הקטע הסביבתי היה כבר מהתחלה?

נועם : "כן, בלי להבין, בלי ללמוד ובלי להתכוון גם. התכוונו שיהיה ירוק, שתהיה אדמה, שתהיה צמחייה, שיהיה טבע".

תהילה: "זה ניסוי וטעייה, והאדמה מלמדת אותך הרבה".

שתי אהבות

"ההתחלה שלי הייתה הרצון להקים חוות בודדים, לא יישוב", אומר נועם, "שתהיה מוזיקלית, חינוכית, תיירותית. אני מאוד אוהב מוזיקה וכלים מכל העולם, ולאט לאט, דרך סדנאות הקצב שאני מעביר, זה הפך למקצוע". גם את החאן הם פתחו כמעט מההתחלה, כשעוד לא היה ממש חאן, אלא רק ספסל ומדורה. "אלה שתי האהבות הגדולות שלנו - מוזיקה ואנשים. אז חיברנו את זה בפאב.

"יש אנשים שיש להם חלום", אומרת תהילה, "והם מתאמצים להשיג את המשאבים, ובבום מגשימים אותו. אצלנו זה הפוך. יש חלום, ומתחילים צעד אחר צעד. בימי חמישי היינו מעמיסים שתי מכוניות עם שטיחים, ג'ריקן, כמה עצים, שולחנות, כסאות, ונוסעים לגבעה ממול. עכשיו כבר יש את המבנה הקבוע פה ולא צריך לפרק כל פעם". מחלון הסלון אפשר לראות את הגבעה המדוברת. בסיס צבאי ישן שפונה מהמקום השאיר אחריו חור פעור בצורת מגרש גדול. המקום הזה ישמש בעתיד לאירועים גדולים יותר מהערבים האינטימיים בחאן, הם מקווים.

נועם: "אבל גם שם וגם פה הכל התחיל מנטו לארח. אפילו לתמחר לא ידענו. התשלום היה כפי הנאתך. הייתה קופסה לכסף ואנחנו לא התעסקנו עם זה בכלל. שנים זה עבד ככה".

למה זה לא המשיך כך?

תהילה: "כי לא נוח לאנשים. אני הופתעתי מאוד. אנשים היו פוגשים אותי במכולת ואומרים לי דברים כמו 'לא ישנתי טוב, אני לא יודע אם שמתי מספיק'. אבל יש עדיין כמה שמשלמים בשיטה הזו".

נועם: "קצת 'טמטום' שלנו, אבל בשבילנו כסף זו מילה קצת לא נעימה, לא ממש אישיו".

נסורת במקום מים

המבנים כולם - החאן, הבית הפרטי, הצימר ההולך ונבנה - בנויים מתוך חשיבה סביבתית הכוללת בנייה נכונה שחוסכת משאבים של קירור וחימום. אפילו שירותי הקומפוסט, שמהווים חיסכון עצום במים (כתחליף משתמשים בנסורת בדרך כלל), מחזיקים מעמד כבר לא מעט שנים.

תהילה: "הקרוואן בא עם שירותים שהיו קצת מתנודדים כאלה. חקרנו את הנושא של שירותים אקולוגיים, וברגע שהם התפרקו וכבר ממש היתה סכנת נפשות לשבת על זה, העפנו אותם. במקומם לקחנו מההורים קופסה של טלוויזיה ישנה. מאז אנחנו עם שירותים אקולוגיים".

אחרי כמה שנים של חקר עצמי ויישום העקרונות הסביבתיים כמעט בלי כוונה, הם מצאו את השיטה שהסבירה להם מה בדיוק הם עושים, ונתנה כיווני מחשבה ורעיונות חדשים.

נועם: "לתהילה היה יום הולדת, וחבר טוב שלי הביא לה ספר על פרמקלצ'ר. דווקא לספר הזה אני התחברתי מאוד, למרות שהיא קיבלה אותו".

"כי הוא כתוב בכתב קטן, ואין הרבה תמונות", תהילה צוחקת.

נועם: "זה פתח לי את העולם הזה של קיימות ואיכות סביבה בצורה יותר מושכלת ומודעת.  פרמקלצ'ר, באופן עקרוני, היא ניצול יותר נכון של המשאבים. אני משתמש במילה הזו למרות שאני לא אוהב להשתמש במילים לועזיות. זו המילה הכי נכונה לי. אין לזה פירוש מספיק טוב בעברית. פרמקלצ'ר זה גם פרמה - רפואי, וגם פרמינג, וזה גם תרבות. זו פילוסופיה אחת שלמה, שלדעתי, כמו שאני רואה ומיישם אותה, היא ניצול מרבי של המשאבים. להשקיע הכי פחות אנרגיה ולקבל הכי הרבה תוצרת. כלומר זה לגמרי נושא של כדאיות ונוחות אישית".

תהילה: "זו אקסיומה שהמשאבים הם מוגבלים, גם המשאבים של כדור הארץ וגם המשאבים שיש לכל בן אדם. עכשיו צריך להוציא את המקסימום מהמשאבים שיש".

נועם: "אנחנו לא אקולוגיים קיצונים - אנחנו לא קנאים לשום דבר. יש לנו חשמל רגיל, ויש לנו גם חשמל סולארי, שאתו אנחנו משתמשים בעיקר להפקות חוץ. אין לנו מזגן, למרות שאנחנו באזור מדברי. הגג כפול והאוויר החם עולה למעלה. אנשים מאוד מופתעים כשהם נכנסים, בקיץ קריר ונעים, העצים מצלים על המקום. בחורף מדליקים קמין, ובלילות הכי קרים רדיאטור בחדר הילדים".

הילדים מתחברים לאורח החיים הזה?

נועם : "הם מאוד מודעים, וזה הפך להיות הרגל. אנחנו אוהבים נורא פיקניקים, לצאת לטבע. פעם רציתי לפנק את המשפחה והזמנתי מקום בבית מלון. כשסיפרתי להם שהולכים למלון התשובה של תהילה ושל הילדים הייתה: למה, אנחנו בכלא? אז לקחנו אוהלים ושקי שינה ויצאנו לטבע".

תהילה: "אחד הדברים שאני מאוד אוהבת זה לשמוע את הילדים שלי מסבירים לחברים שלהם דברים, שזה נורא יפה. למשל דניאל, הגדול, כשהיה בן שלוש בערך, בחר לעצמו ממתק במכולת. הסתכלתי יחד אתו על האריזה. ראינו שזה בא מארגנטינה, אמרתי לו: חבל, יש פה באותה המכולת ממתק מהמפעל של ממתקי מיה במישור אדומים. זה טייל כמה מאות קילומטרים, מהצד השני של כדור הארץ, כשאחד הדברים שהכי מזהמים פה את הכדור זה התחבורה. צריך להסתכל מאיפה הדברים באים. אחר כך שמעתי אותו מסביר את זה לחברים שלו. הוא גם אמר להם: 'את זה תזרקו בפח של הניירות'".

על שלוש רגליים

מלבד פח לנייר יש מקום מיוחד לקומפוסט, בקבוקים, טקסטיל, זכוכיות ואפר מהקמין. כל דבר למקומו, למיחזור המיועד לו. התושבים בנווה ארז נעים בין רמות שונות של מודעות ויישום השיטה. נועם: "יש פה את כל הספקטרום. מכאלה ששורפים בקבוקים, ועד כאלה שבנו בית בוץ ושירותי קומפוסט".

תהילה: "הקמנו את נווה ארז על שלוש רגליים רעיוניות. ידידותיות לסביבה, אהבה למסורת ישראל, ויצרנות במקום. שלא יהיה מצב שכולם נעלמים בשמונה בבוקר וחוזרים בחמש. אנשים עובדים בדברים כמו אומנות, תיירות חקלאות. בכוונה לא הגדרנו את המקום דתי או חילוני, כי לא יודעים איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. אנחנו גם לא מאמינים שיש מישהו שהוא חילוני - שכולו חול ואין בו קודש. לכן הגדרנו את המקום כיישוב יהודי שמאמין בבורא, בבריאה ובבריות. אי אפשר לבדוק את זה, אבל מן הסתם מין מוצא את מינו".

מה הדבר הכי בסיסי בעיניכם שאנשים יכולים לשנות בשמירה על הסביבה?

תהילה: "את תרבות הצריכה, אני הייתי מתחילה מזה. המילה צריכה באה מצורך - מה אנחנו צריכים. רוב האנשים יעידו שאין הרבה קשר בין מה שהם צריכים לבין מה שהם צורכים. תמיד אנחנו קונים הרבה יותר. בגדים, חומרי ניקוי, כלים, צעצועים. מאיפה בעולם המוצרים מגיעים? זה ממש משמעותי.

"המנכ"ל של איגוד ערים לאיכות הסביבה אומר שהמשבר הסביבתי-עולמי בהחלט עוד לפנינו. היום ארה"ב צורכת למעלה ממחצית מהמשאבים של העולם, למרות שהיא רחוקה מלהיות חצי מהעולם. מיליארד סינים שועטים לכיוון תרבות הצריכה האמריקאית. כשזה יקרה, נהיה בבעיה. כשנפלו מגדלי התאומים, הנשיא ג'ורג' בוש ישב לדבר עם האומה, ומה הוא אמר להם? Go shop. זה הפתרון".

נועם: זה גם אומר 'תניעו את הכלכלה' - לקנות, לקנות לקנות. סתם. זה לא ישרת אותך. מייצרים דברים בכוונה תחילה כדי שהם יתקלקלו עוד שנתיים, ונקנה חדש. כל העניין של תיקון דברים כמעט עבר מהעולם. אני חושב שבאמת שורש העניין הוא תרבותי - תרבות המזרח ותרבות המערב. תרבות המערב זה תקנה, תצרוך, יש לך - משמע אתה קיים. אני את כל הנושא הזה תוקף מזווית אחרת לגמרי – מה כדאי לי. מה משתלם לי. אם זה לא יהיה נוח ומשתלם אני לא אעשה את זה".

איפה הנוחות והעיקרון מתנגשים?

"מכוניות למשל. אנחנו יכולים לגדל חמור ולהתנייד עם כרכרה, אנחנו יכולים לנסוע באופניים. בכתבה שהייתה בידיעות אחרונות זכינו להיות בין עשר המשפחות האקולוגיות של ישראל, וקיבלנו תלושי קנייה לאופניים לכל המשפחה. אבל העלייה לנווה ארז גדולה מדי".

לעומת זאת, הוא מציין במה אפשר להיות סביבתי יותר בלי לשלם בנוחות: "אם אני מחזק את השכנים שלי, כל האזור שלי חזק הרבה יותר, פורה הרבה יותר, יציב הרבה יותר".

תהילה: "זו הכוונה עניי עירך קודמים'." ונועם מבקש להבהיר: "כל זה, בלי לחסוך מאתנו - אנחנו לא צריכים להתקמצן על כלום. אנחנו רוצים שיהיה לנו קריר בקיץ וחמים בחורף, אנחנו רוצים הרבה בגדים נאים, לאכול את האוכל שאוהבים. אנחנו יכולים לקבל את הכל, אבל עם מודעות. נשקיע הרבה פחות וניקח מהאדמה פחות, מהחברה פחות, מאנשים פחות, בכל המעגלים - הביתי, היישובי, המועצתי, הארצי, העולמי".

תהילה: "היהדות מאוד תומכת בסביבה. היא מאוד אקולוגית. כמו בנושא של שנת שמיטה".

נועם: "כשיש לי קומפוסט, יותר נוח לי בשנת השמיטה. אני יודע שאני עושה את השימוש הנכון, נותן לירק את קדושת השביעית המלאה, ולא צריך להסתבך בשני דליים ושקיות. חומר אורגני בתוך שקית ניילון? זה אסון, הכי גרוע. אין לו אפשרות להתפרק, זה מרקיב, זה יוצר את כמות הגז הכי גדולה ומזהם.

"גם בנושא החברתי. פתאום בשנת שמיטה אנחנו רואים במייל היישובי: הבשילו לנו הזיתים, בואו לקטוף. וואלה לא שמעתי מהשכן הזה שבע שנים, ופתאום עכשיו אנחנו קשורים קצת יותר. אם נפעל בצורה מודעת, יתפנה לנו יותר זמן, יתפנה לנו יותר כסף, ננשום אוויר יותר נקי, הפירות שלנו יהיו יותר עשירים. עצם זה שאני מעשיר אותם בקומפוסט, שיש לי ממנו בשפע, כל עץ שלי נותן הרבה יותר יבול. היבול שלו יותר טעים. אני פתאום הרבה יותר עשיר, טכנית. אני נותן לשכן שלי דבש שאני מייצר, והוא נותן לי קמח אורגני. אני יכול ללכת להורים שלי ולאחים שלי עם שקיות פירות, לתת צנצנות של זיתים ולהרגיש עשיר ונדיב, וזה לא עלה לי כלום. אז הרווח לעומת השקעת האנרגיה הוא עצום, הוא כפול ומכופל. יש לו הדים, יש לו מעגלים רחבים".