"בתפקידי האחרון בצבא ארצות הברית נסעתי לאפגניסטן. לא היו הרבה יהודים בכוחות שהגיעו, אולי שלושה או ארבעה בכל מקום. הסתובבתי במטוסים או הליקופטרים, כי היה מסוכן להסתובב ברכב. בשבת האחרונה הייתי בבסיס שירו עליו כל הזמן"

שושה גרינפלד

נולד בשנת 1951.

ילדות ונעורים בלוס אנג'לס ובשיקגו.

נשוי לאלסיה, במקצועה בלשנית ועורכת לשונית. כיום מסיימת לימודים בתזונה הוליסטית, לומדת רפואת הנפש על פי הרב גינצבורג ומשלבת בין השניים.

אב לשלושה וסבא ל-14 נכדים.

לימודים: הסמכה לרבנות, תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בחינוך יהודי.

עיסוק בעבר: שירות בצבא ארצות הברית כרב צבאי במשך 38 שנים. עד לשחרור בדרגת סא"ל שירת בקוריאה, גרמניה, כווית, פנמה ואפגניסטן.

עיסוק בהווה: מתנדב במשמר האזרחי של משטרת שער בנימין, לומד ומבלה עם הילדים והנכדים.

תחביבים: אוסף בובות דוב. ״התחלתי בשיטוטים בין המדינות בצבא. אנשים כבר מכירים את אהבתי לדובים ומביאים לי בובות במתנה. כשסיימתי את שירותי, הבוס שלי, אלוף משנה נוצרי-פרוטסטנטי, נתן לי דובי עם כיפה שמדבר ואומר: 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'".

מוטו בחיים: "לעשות שינוי בעולם. זה לא צריך להיות משהו גרנדיוזי. אפילו להעלות חיוך על פניו של אדם עצוב אחד, זה מספיק״.

מה היה הרגע -

שנחרט בך מילדותך?

יש לי שלושה אחים, אני הקטן ביותר. עברנו יחד מקליפורניה לשיקגו עקב גירושי הוריי, ואמא גידלה אותנו לבד. למדתי ממנה מסירות נפש, כי היא ממש דאגה לבדה לכל צרכינו. למדתי ממנה שמה שחשוב בחיים זה נתינה, לדאוג לאחרים ולא לעצמך. היא לא דיברה על זה, אלה היו החיים שלה.

של גילוי?

בזמן שלמדתי סמיכה לרבנות השתתפתי באיזו מסיבת ט"ו בשבט שקצת השתעממתי בה. אחת המשתתפות במסיבה שמעה שאני מתכוון לנסוע בחזרה לישיבה-יוניברסיטי, ורצתה טרמפ. כשהיא אמרה את שמה, אלסיה, שם נדיר, נזכרתי שרציתי לצאת אתה חצי שנה לפני כן, אבל זה לא הסתדר. התחלנו לדבר על למה לא יצאנו, ובמקום לחזור הביתה התיישבנו באיזה בית קפה, דיברנו כל הלילה, ומאז נשארנו ביחד. את ההצלחות שלי בחיים אני זוקף לזכותה. היא הסתובבה איתי בגבורה במרבית המקומות שאליהם נשלחתי כרב צבאי.

של בחירת כיוון?

בישיבה-יוניברסיטי התפקידים שמציעים לתלמידי המסלול לרבנות הם של רב קהילה, רב בית כנסת או רב צבאי. ההצעה לשרת בצבא קסמה לי. רציתי לקרב רחוקים והרגשתי שבצבא אמצא את הרחוקים ביותר.

של תובנה מיוחדת?

בצבא האמריקני יש חוק שאומר שלאיש דת מטעם הצבא אסור להיות מיסיונר. בזכות החוק הזה נוצר הרבה כבוד הדדי בין כל הדתות. כך למשל, באחת הפעמים התקשר אלי קולגה, כומר נוצרי בשם האב אוניל, וסיפר לי בהתרגשות שמצא חייל יהודי באיזשהו בסיס ונסע במשך שעה וחצי כדי להביאו לתפילת יום הכיפורים. האב אוניל ואני שומרים על קשרי ידידות עד היום. אני מנסה לזרוע זרעים של הבנה בין יהודים ונוצרים. כשאדם בטוח במה שיש לו הוא לא צריך לפחד לפגוש דעה אחרת.

של תחושת אחריות?

צבא ארצות הברית שונה מאוד מהצבא בישראל. בין אם אתה יהודי ובין אם אתה נוצרי, אתה נחשב ל׳איש רוחני׳ ורוכשים לך הרבה כבוד. זה נובע מכך שרוב האמריקנים מאמינים בא-לוהים וקשורים לדת כזו או אחרת, וגם מכיוון שהצבא הוא מקום מלא סיכונים ופחד, והם רואים באיש הדת סמל לביטחון, לשורשים. צריך לזכור שהחיילים של צבא ארצות הברית נשלחים לארצות אחרות. הם זרים, ללא קשר קבוע עם הבית. איש הדת בשבילם הוא כמו אבא שמלווה אותם במחוזות רחוקים.

לפני כל יציאה למשימה היינו מתפללים יחד שהכל יצליח ושיחזרו בשלום. לפני צניחות, החיילים מכל הדתות והעמים רצו שאהיה איתם.

בסופו של דבר התעסקתי פחות בנושאים דתיים, ויותר שימשתי כעובד סוציאלי, כמי שמקשיב לבעיות האישיות של החיילים ומנסה לעזור. למשל כששירתנו בקוריאה חיילים רבים ניהלו רומנים עם נשים קוריאניות, וביקשו ממני, מטעם הצבא, שאדבר איתם על ההבדל בין התרבויות כדי שייקחו את זה בחשבון לפני שהם מחליטים להינשא.

של התמודדות?

היה לי חייל צעיר שאשתו הבודהיסטית נפטרה. מאחר שאני הייתי איש הדת הממונה על אותו חייל, נדרשתי להוביל את טקס הקבורה. כדי לכבד אותם קראתי חומרים של בודהיסטים, וגיליתי שחשוב להם שהנשמה תעלה בזריחת השמש, ובאמת עשינו את הטקס בזריחה. בנוסף קראתי תהילים לעילוי נשמתה.

בתפקידי האחרון נסעתי לאפגניסטן. לא היו הרבה יהודים בכוחות שהגיעו לאפגניסטן, אולי שלושה או ארבעה בכל מקום. הסתובבתי במטוסים או הליקופטרים, כי היה מסוכן להסתובב ברכב. בשבת האחרונה הייתי בבסיס שירו עליו כל הזמן. החיילים מאוד חיכו לאיש הדת שיגיע. הסכנה גרמה להם להיות יותר פתוחים מהרגיל. התפללנו ביחד, הם רצו מאוד לעשות טקסים והיו יותר קשובים לתכנים יהודיים. אני לא הרגשתי פחד. השהיה באפגניסטן הייתה חוויה מיוחדת.

שהחלטתם לעבור לבנימין?

אחרי עשר השנים הראשונות בצבא יצאתי לתקופת לימודים, ובחרתי לעלות ארצה וללמוד בתכנית ישיבתית. הגעתי לכנס כדי לשמוע על התכנית והיו שם אנשים מיצהר, כשהיישוב רק קם. הם סיפרו על היישוב ועל תכנית ישיבתית באלון מורה, וכך הגענו לגור באזור. בהמשך חזרתי לאמריקה ולצבא, וכששוב עלינו ארצה חיפשנו יישוב קרוב יותר לירושלים ובנינו בית במכמש.

אני אוהב שיש הרגשה טובה בין התושבים ביישוב. יש אכפתיות, יש מגוון דעות בתוך הספקטרום של העולם הדתי. יש לי שכנים שאני יכול לנהל איתם חיים חברתיים עשירים. ידוע ביישוב שאני אחד שאוסף זבל, כשאני הולך לבית הכנסת וחוזר מבית הכנסת, כדי שהיישוב יהיה נעים ונקי.

במכמש אנחנו מרגישים בבית.

של הסתכלות פנימה?

השירות הצבאי גרם לי להבין ולחיות את חשיבות התרומה, לעבוד על עצמי, לקבל את השונה. אני אדם יותר פתוח בגלל מה שעבר עלי ובגלל האנשים שנתקלתי בהם והמקומות שראיתי.

של געגוע?

אני לא רב קהילה היום ואני לא פוסק הלכה. זה לא חסר לי. הרבנות שלי הייתה יותר בשביל לעזור לאנשים. זה יותר חסר לי - לעזור לאנשים ולמצוא דרכים לפתרונות. אני משתדל לעשות זאת גם היום.

של חלום לעתיד?

באופן אישי אני מקווה לראות נחת מהילדים והנכדים בטירת צבי, בית אל ועלי. החלום שלי הוא שכעם נרגיש פה בבית, ושנחיה ביחד עם השכנים שלנו בשלום.