"במשך 30 שנה כתבתי בעיתון המקומי שלנו, 'עט עפרה׳, טור הומוריסטי. לטור שלי קראו 'אה ביסל משליסל'. גם כשהייתה לי ביקורת, למשל על ההתנהגות בבית הכנסת או על הבנייה, תמיד הגשתי זאת בחיוך. דרך הומור לאנשים קל יותר לקבל ביקורת, וגם לתקן"

שושה גרינפלד

יליד שנת 1950.

ילדות ונעורים בניו יורק, ארצות הברית.

נשוי לשושנה מרקינד, ציירת בצבעי מים.

אב לשני ילדים.

תושב עפרה במשך שנים רבות (לאחרונה מתגורר בירושלים).

לימודים: בוגר ה'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק ולימודי עבודה סוציאלית. בעל תעודת ליצן רפואי.

עיסוקים בעבר: עובד סוציאלי, פקיד בכיר בבנק הפועלים, וליצן רפואי.

עיסוקים בהווה: גמלאי, מנחה מומחה לסדנאות צחוק ומשחקי חברה.

תחביבים: משחק בתיאטרון חובבים לדוברי אנגלית, ובנוסף: תשבצים באנגלית, ספרים על תקופת המחתרות, צפייה במשחקי טניס, ואוכל טוב.

מוטו בחיים: "אל תדאג, היה שמח".

מה היה הרגע –

שזכור לך כילד?

אומרים שקיבלתי את חוש ההומור שלי מאבא שלי. אבא אהב לספר סיפורים וכולנו אהבנו לשבת ולהקשיב לו. לפני שנפטר הוא כתב ספר קטן, לא היו שם בדיחות אבל היה בו הומור מצוין. הייתה לו יכולת לראות את הפרטים הקטנים של החיים בצורה אירונית, נעימה ומשעשעת. ידיד משפחה שלנו אמר שהשבעה הכי מצחיקה שהוא היה בה, הייתה על אבא שלי, כי כל הזמן סיפרנו סיפורים ובדיחות שאבא אהב לספר.

של שינוי משמעותי?

עליתי לארץ ב-1974 כעובד סוציאלי, ואחר כך עבדתי בתחום הבנקאות. כעבור שנים החלטתי לבחור בכיוון חדש – למדתי ליצנות רפואית, ובהמשך החלטתי להעביר סדנאות צחוק בעצמי על מנת ללמד אנשים לצחוק יותר, ושהצחוק יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. זה היה חלום ישן שהתגשם.

של תובנה חשובה?

צחוק עוזר להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות ובריאותיות, הוא מוריד סטרס, מוריד לחץ דם, מעודד ומוציא מדיכאון ומצב רוח ירוד, הוא מפעיל את הריאות ומשכך כאבים. ולצחוק זה בחינם.

אני חושב שהעניין של הצחוק מאוד חשוב במגזר הדתי. צריך לקחת את החיים קצת יותר בפרופורציות, דרך הצחוק. יש יותר מדי כובד ראש בציבור הדתי. צריך לדעת שצחוק אינו ליצנות או ביטול זמן, להבין את החשיבות הגדולה של הצחוק.

של גאווה מקצועית?

בסדנאות שלי אני משלב משחקי חברה עם תרגילי צחוק, ומשתדל - אפילו אם המשתתפים באים בלי רצון לצחוק באופן אמיתי - לגרום להם לצחוק באמת ומכל הלב. הסדנאות הן לכל הגילאים - מילדי הגן ועד לקשישים, ולכל מיני קבוצות.

לפני מספר שנים התקשרו אליי חברות של כלה שעמדה להתחתן, וסיפרו שהיא מאוד מתוחה ולחוצה. הן הזמינו אותי להעביר סדנת צחוק לפריקת הלחצים, ולשמחתי זה מאוד עזר.

במקרה אחר היה עסק שרק התחיל והיו בו המון מתחים. עשיתי להם הרבה משחקי גיבוש, ואני חושב שאחרי הסדנא הייתה שם רגיעה.

עשיתי פעם סדנת צחוק לארגון ״משפחה אחת״, הפועל למען נפגעי טרור, והיה מישהו שישב בצד ולא שיתף פעולה. אני לא מכריח אנשים להשתתף. כשנפרדתי מהקבוצה הוא ניגש אלי ואמר: ״זה היה מצוין, תודה רבה״. הוא לא צחק במשך כל הסדנא, לא השתתף בתרגילים, ובכל זאת נהנה לראות אנשים אחרים צוחקים. זו הייתה מחמאה גדולה בשבילי.

של הפתעה?

יום אחד קיבלתי טלפון ממשפחה שכולה של חייל שנפל בלבנון, שבחרה לארגן סדנת צחוק לכל בני המשפחה, בערב יום הזיכרון של הבן. זו נשמעה לי בקשה מוזרה, אבל אהבתי את הרעיון. הבנתי שהם רוצים להעלות את מצב הרוח, ולא להיות רק בדיכאון. הבחור שנפל אהב לצחוק, כך שזה גם הנציח את זכרו.

של בכי?

אני כן בוכה. אני יכול לבכות מהתרגשות בשמחות או כשאני רואה סרט שמרגש אותי. או, להבדיל, בזמן מלחמה על חיילים שנהרגים או על חברים שחלו.

בארץ מספקים לי לצערי הרבה סיבות לבכות. אבל אני כן מציע למצוא גם את הדרך לצחוק אחרי הבכי. חייבים גם לבכות, אבל אני רוצה שנצחק יותר מאשר נבכה.

של התמודדות?

על 75% מהדברים שקורים בחיים שלי, אני מצליח לצחוק. כך אני מתמודד איתם. הרבה פעמים אני קם בבוקר, מסתכל על עצמי במראה במשך שתי דקות, וצוחק.

לפעמים אני מזייף חיוכים, וזה גורם לחיוך האמיתי לבוא. אני יכול למצוא בכל דבר, גם מאוד עצוב, את האירוני, ולצחוק, וזה עוזר לי.

אשתי ואני צוחקים כל הזמן גם על הדברים הקטנים שעשויים להיות מעצבנים בחיים, כמו אוכל שנשרף או פקק תנועה.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

אני נשוי כיום בפעם השנייה, אחרי שאשתי הראשונה נפטרה. לאשתי המנוחה היה חבר מהעבודה, ממקימי עפרה, והוא הזמין אותנו לבוא לבקר. אני הייתי רחוק מחיי כפר או יישוב, רציתי לגור בעיר, אבל נסענו לבקר פעם ועוד פעם, ולבסוף נשביתי בקסם של המקום.

לקח לי זמן להתרגל לתנאי החיים. היישוב עפרה היה באותם ימים מקום קטן, כולם ידעו הכל על כולם, ולא רציתי לאבד את הפרטיות. גם לא היו בעפרה הרבה אנגלו-סקסים, והרגשתי די מוזר ואחר בתוך חברה ישראלית. אחר כך התאהבתי במקום. אהבתי את העזרה ההדדית, את האידיאולוגיה של ההתיישבות.

של געגוע?

במשך 30 שנה כתבתי בעיתון המקומי שלנו, 'עט עפרה׳, טור הומוריסטי. לטור שלי קראו ״אה ביסל משליסל״. זה היה עמוד אחד על המתרחש ביישוב, בדרך הומוריסטית. גם כשהייתה לי ביקורת, למשל על ההתנהגות בבית הכנסת או על הבנייה, תמיד הגשתי זאת בחיוך. דרך הומור לאנשים קל יותר לקבל ביקורת, וגם לתקן.

עזבנו את עפרה כי אשתי שושנה עובדת בסטודיו-ארט בירושלים והנסיעות קשות לה, אבל אנחנו מאוד מתגעגעים לעפרה.

של סיפוק אישי?

גם אחרי המעבר לירושלים המשכתי להגיע לעפרה פעם בשבוע, כמתנדב זה"ב בגן. זהו פרויקט של סבים וסבתות שמתנדבים בגני ילדים בנושא זהירות בדרכים. נהניתי לעבוד עם ילדים ולעזור להם לצעוד את צעדיהם הראשונים בעולם, תוך נגיעה במה שעשוי לשמור על חייהם.

הסתכלתי עליהם בגובה העיניים, כמו אנשים קטנים שמבינים הכל. את 'הבוגרים' שלי ביקרתי בכיתה א' כדי לראות כמה שהם גדלו, מרוב שהתגעגעתי אליהם.

יום ההתנדבות בגן היה היום הכי כיף בשבילי בשבוע.

של חלום לעתיד?

אני חולם להיות בריא, לחיות הרבה שנים, שאנשים יהיו שמחים. מייחל לכך שאנשים ייקחו את הצחוק מאוד ברצינות.