בבתי החולים עוד לא פיענחו לגמרי מה עומד מאחורי גל תורמי הכליה ההולך וגואה (רובם המוחלט חרדים ודתיים-לאומיים, רבים מהם מיישובי בנימין ושומרון), אבל מאחורי הקלעים נדרשות מתאמות ההשתלות ליתר רגישות, תבונה, אורך רוח, ענייניות ולהסברים אינסופיים. בלי קלישאות ובלי אשליות. "זה מעשה מופלא בעיניי", אומרת נטע מלכה מאלון, מתאמת ההשתלות בהדסה עין כרם, "נתינה לשם נתינה בעולם הציני שלנו היא נדירה״

שושה גרינפלד

למרות שנטע מלכה מאלון משמשת כבר שנתיים כמתאמת השתלות כליה בבית החולים הדסה עין כרם, היא עדיין מתפלאת בכל פעם מחדש כשאדם בריא לגמרי מגיע מיוזמתו, בכדי לתרום כליה לאדם זר לחלוטין.

 

״יש למרבה הפלא כ-300 תורמים שכבר תרמו בפועל כליה, אנשים בריאים שהגיעו מרצונם החופשי״, היא אומרת בהתפעלות, ומספרת מה גרם לכמות התורמים בהתנדבות לגדול:

 

״הכל התחיל מכך שהרב ישעיהו הבר, חרדי משכונת הר נוף בירושלים, חלה וטופל בדיאליזה, ולידו ישב בטיפולים בחור בשם פנחס שהגיע ממשפחה שכולה. מצבו של פנחס, שלא נמצא לו תורם כליה, הלך והידרדר עד שיום אחד אבא של פנחס התקשר לרב הבר וסיפר לו שפנחס נפטר.

 

"אחרי שהרב הבר החלים בעקבות השתלת כליה, הוא לקח על עצמו ש'לא יהיו יותר פנחסים'. הוא הקים עמותה, עשה מסעות הסברה בקרב הציבור החרדי והדתי לאומי, ומאז צבא של תורמי כליה מתדפק על דלתות העמותה, ודרכה אלינו", מסכמת נטע מלכה בהתרגשות.

 

נטע מתגוררת ביישוב אלון, נשואה לשלומי ואמא לארבעה - עמית, עידו, רוני ואורי; ובעצמה הגיעה לתפקיד בעקבות קרוב משפחתה שחלה גם הוא, ונזקק לדיאליזה ולתרומת כליה.

 

בבתי החולים ברחבי הארץ הוגדר זה מכבר התפקיד הזה, שאינו מוכר לרבים אך הוא רגיש במיוחד: מתאמת השתלות. התפקיד מתחלק לכמה היבטים: יש מתאמת הפונה למשפחות בשעתם הקשה ביותר, ומבקשת את איברי יקירם שזה עתה נפטר – להשתלה. ויש מי שעומדת בקשר עם הנתרמים. "התפקיד שלי הוא להיות בקשר עם אותם הנתרמים הרשומים ברשימת המתנה ארצית – וממתינים להשתלה מן המת. לעולם לא ניתן להתכונן בעוד מועד לזמן שבו תתבצע ההשתלה, ותפקידי הוא להודיע למועמד שאכן נמצאה עבורו כליה, או כבד, וכשאני מתקשרת אליהם הם נשמעים כמו אלה שקיבלו הרגע טלפון מאראלה ממפעל הפיס. אני מלווה גם את הזקוקים להשתלת כליה ונמצא עבורם תורם שעשוי להתאים להם בתיווך של עמותת מתנת חיים. בסיטואציות האלה אני מלווה את הנתרם והתורם משלב הבדיקות ועד אחרי ההשתלה".

 

היא אחות במקצועה, והיא אומרת שמה שמשך אותה לתפקיד הוא הרצון להיות ״שותפה לתקווה ושותפה להגשמת חלום״. ומי שמכיר חולי דיאליזה יודע שבעבורם בהחלט מדובר בתחיית המתים ממש. ״דיאליזה זה למות כל יום קצת״, היא אומרת, ומספרת על מקצת מהסבל:

״דיאליזה, למי שלא יודע, הוא המכשור שמחליף את עבודת הכליות. רוב חולי הכליות צריכים ללכת למכון דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם לארבע שעות, ואין כזה דבר ׳בא לי, לא בא לי׳ כי אם לא תלך אתה בסכנת מוות. חלקם לא יכולים לעבוד. הם צריכים להקפיד לא לשתות כי אין מה שיפנה להם נוזלים מהגוף, ואם יש לך דיאליזה ביום ראשון, אתה לא יכול לשתות ביום חמישי כמה שמתחשק לך. רובם מגדירים את חייהם כסוג של גהינום, וגם אחרי הדיאליזה הם מרגישים כמו סמרטוטים״.

 

איך מצב הרוח ביחידה?

״ביחידה לדיאליזה יש סוג של דיכאון. לא ראיתי שם אנשים מאוד עליזים. אנשים מתחננים שנמצא להם תורם, ומבקשים ״תגאלו אותנו מהסיוט הזה״. ואם אני דוחה למישהו ניתוח להשתלת כליה אפילו רק בעשרה ימים, הוא מרגיש שעולמו חרב.

 

"יש כל מיני סוגי התמודדות עם הקושי", היא מסבירה. "היתה לא מזמן מישהי שהעלתה הצגה על כך שהיא מחוברת לדיאליזה שלה יותר מלכל דבר אחר, ובאמת כשאתה עושה דיאליזה אתה לא יכול להסתובב, וגם השהות במחלקה מכבידה, כי אם מישהו נפטר, חוטף דום לב, או צורח, אתה שומע הכל.

 

יש אנשים שממשיכים באורח החיים הקבוע. יש לנו בחור צעיר שלומד משפטים, והוא גם סופר סת"ם, את שעות הדיאליזה הוא מנצל כדי לשבת וללמוד או לכתוב. יש מי שבוחר להגיע קבוע שלוש פעמים בשבוע עם אשתו שמשעשעת אותו במשך ארבע שעות".

 

איך את מעודדת את רוחם?

״אני שונאת את צמדי המילים: ״יהיה בסדר״ או ״תחשוב חיובי״, בעיניי אלה הן קלישאות, ואני משתדלת שלא להשתמש בהן. אני כן מבטיחה שנחפש להם תרומת כליה על מנת לגאול אותם מייסוריהם. אני לא מנסה לנחם בדברים לא הגיוניים, אלא לשמח אותם אם יש לי משהו אמיתי, כמו למשל להתחיל בתהליך חיפוש, להראות עשייה בכיוון.

 

"וכשאני מוצאת תורם, בעבור הנתרמים אני ״אראלה ממפעל הפיס״. כשאני מתקשרת לספר להם על כך שנמצאה כליה, אין קץ לשמחה״.

בשלב הבא אחראית נטע על ההכנה הלוגיסטית לקראת הניתוח.

 

״למרות הסבל של החולים, והחשיבות הגדולה של התרומה, בכל זאת אנחנו בעין כרם מנסים לעשות מחקר ולהבין מי הם התורמים, האם הם עושים זאת כי זה הפך להיות נורמה, ומה מניע אותם. בבנימין ובשומרון אחוז התורמים גבוה מאוד יחסית למספרם באוכלוסייה, אז אנחנו שואלים מה קורה פה? זו הפכה להיות נורמה חברתית?״.

בינתיים עוד אין תשובות לכל השאלות, אבל זרם התורמים הולך וגדל.

 

לפחות שותף אחד

נטע היא אמנם מתאמת ההשתלות מול הנתרמים, אבל היא גם בקשר ״צפוף״ עם התורמים.

״תורם עובר סדרת בדיקות קפדנית, ואם הוא לא מתאים אנחנו פשוט דוחים את התרומה״, אומרת מלכה. ״גם אם יש לנו ספק, אנחנו דוחים את התרומה. למשל אם יש בחור בן 26 שאחד מהוריו חולה בסכרת, נעדיף שלא לקבל ממנו כליה, כי ייתכן שבגיל 40 הוא יחלה בעצמו בסכרת ועדיף שיהיו לו שתי כליות. אישה שרוצה לתרום ולא סיימה את פרק הפוריות שלה, לא ניתן לה לתרום כדי לא להגביר את הסיכון שעלול להיות בהיריון. המסר מאד ברור: החובה שלנו היא לשמור על התורם, ואם יש ספק לגבי מצבו הבריאותי, וספק אם התרומה עלולה יום אחד להזיק לו, אזי, אין ספק ואנו דוחים את התרומה". 

 

התורמים עוברים גם אבחון אצל עובדת סוציאלית ופסיכיאטר כדי לבדוק שאינם סובלים ממה שעלול להקשות עליהם בהתמודדות עם ההבראה מהניתוח, חרדות למשל. נבדקת גם האפשרות האם יש מאחורי התרומה מטרות רווח או סחר באברים.

 

ומה אם משפחתו של התורם מתנגדת?

״כשיש התנגדות מבית אנחנו מסרבים לקבל את התרומה. חייבים שיהיה לתורם לפחות בן זוג תומך. אנחנו כן מנסים להסביר ולשכנע, אבל לא מכריחים. הזמנו פעם את אשתו של אחד התורמים שהתנגדה, היא אמרה שהמעשה הזה נראה לה ׳מופרע׳, אבל אחרי השיחה אתנו היא הסירה את ההתנגדות. לא תמיד זה מצליח, אבל חייבים שיהיה לפחות שותף פעיל אחד בסיפור, מישהו שיעזור. כי כשאתה יוצא מחדר ניתוח אתה לא יכול להיות לבד.

 

״רוב התורמים לא מכירים את הנתרם לפני הניתוח", מסבירה נטע, "ואני גם ממליצה להם שלא להכיר, כדי שלא יהיו להם ייסורי מצפון, והם יוכלו עד הרגע האחרון להתחרט. אני אומרת להם תמיד:

״אתם יכולים להתחרט עד השלב שבו הורדמתם, גם במעלית - שזה עשר קומות בהדסה - אפשר עדיין להגיד: ״אני חוזר בי״, ולא נכעס עליך. אבל ברגע שיש מולך אדם שמחכה לכליה, הרבה יותר קשה להתחרט, ולכן אני ממליצה להמתין עם ההיכרות עד אחרי הניתוח. יש כאלה שבכל זאת בוחרים להכיר לפני. היה לנו תורם כזה מהיישוב בית אל, ונוצרה חברות יפה בינו ובין הנתרם״.

 

כשמוציאים ממישהו את הכליה, מיד משתילים אותה אצל מישהו אחר, וכך יוצא ששניהם, התורם והנתרם, מאושפזים ביחד.

 

״רוב התורמים שואלים אותי מיד אחרי הניתוח: ״מה קורה עם הנתרם?״; תודה לאל עד כה יכולתי להגיד לכולם שהניתוח הצליח והכליה עובדת, כי רואים זאת עוד על שולחן הניתוחים. הנתרמים שואלים בדרך כלל מיד אחרי הניתוח למי להגיד תודה. אם התורם רוצה אני עורכת ביניהם פגישה.

 

לא תמיד הם רוצים להיפגש. זה לרוב יוצר מבוכה גדולה. היה לנו תורם שמאוד התלבט ואני שכנעתי אותו. אמרתי לו שזה יהיה נכון לו, כי הוא רב, הוא תרם לבחורה בת 32 שרצתה להרות, ואם היא מושתלת אחרי שנה היא יכולה להגשים את החלום. היה נכון בעיניי שהוא יבין את גודל המתנה שהוא נתן לה. מאוד הביך אותו להיפגש עם בחורה צעירה, אז הצעתי לו שאשתו תבוא ביחד אתו, וכך היה.

 

"בדרך כלל אני מביאה את התורם למיטת הנתרם, מכירה ביניהם, ויוצאת. אני רק שדכנית, אבל מתוך סקרנות אני עולה אחרי ארבעים דקות, ואם הדלת עדיין סגורה, אני נושמת לרווחה.

 

"תמיד עולה בי פחד שתהיה לתורם אכזבה: לאיש הזה תרמתי? אני כל הזמן מפחדת מה יחשוב התורם, מה תחשוב משפחתו, אני מפחדת מהמבוכה. פעם הפגשתי בין נתרם ממשפחה רוסית, ובין תורם מישיבת מרכז הרב, וממש חששתי על מה הם ידברו. אבל להפתעתי הייתה פגישה נחמדה ומרגשת. אחרי כמה ימים מתקשרת אלי אשתו של הנתרם, כאמור הם עולים מרוסיה והקשר בינם ובין היהדות קלוש, והיא אומרת לי: ״אולי תחשבי שאני פסיכית, אבל הדלקתי נרות השבת כי הכליה רגילה שמדליקים נרות״. נוצר ביניהם קשר מאוד מיוחד.

 

איך אפשר להודות על דבר כזה?

״זו באמת בעיה, וזה חלק מהמבוכה. משפחה אחת אמרה לי: כסף אי אפשר לתת, אבל אם אנחנו תורמים לבית הכנסת שבו מתפלל התורם, וקונים פרוכת וסידורים, זו יכולה להיות מחווה יפה. כך הם עשו. רוב הנתרמים רוצים להחזיר טובה, ולא יודעים איך. אני מנסה לעזור להם להבין בעדינות מה הציפיות של התורם ואם הוא מעדיף 'התעלמות או התעלקות'.

 

"כשמדובר בתרומה מאדם שנפטר, אני מבקשת מהנתרם ומשפחתו לכתוב מכתב תודה למשפחתו של התורם. אני מעבירה את המכתב למרכז הארצי להשתלות, המאפשר למשפחה שתרמה את איברי היקר לה ליצור קשר עם מקבלי האיברים. לא כולם מסכימים לכתוב. יש גם את הנתרמים שלא רוצים לשמוע בכלל מהתורם ולא כותבים כלום, אבל לשמחתי הם מועטים ביותר״.

 

גילית מכנה משותף בין כל התורמים החיים?

״חוץ מלב טוב ומזה שרובם דתיים? לא מצאנו, לא מבחינת הגיל וגם לא מבחינת מגדר. המגזר הדתי והחרדי מככבים לאחרונה בתרומות, יש הרבה חסידי ויז׳ניץ.

"הגיעה אלינו חרדית בת 48. שאלתי אותה: מה עבר לך בראש שהחלטת לתרום? היא סיפרה שהבן שלה רצה לתרום והרב אמר לו: 'כל עוד אתה רווק, אל תתרום'. אבל הרעיון מאוד מצא חן בעיניה והיא החליטה לתרום בינתיים במקומו. יש מישהי אחרת שהיא אימא ל-11 ילדים, היא אמרה לי שהיא קיבלה כל כך הרבה טוב בחיים, שהיא חייבת להחזיר.

 

"זה מעשה מופלא בעיניי, אני באמת לא מבינה מאיפה לאנשים יש כוחות לחשוב ולעשות את זה למען אדם זר. אנחנו משתדלים לעשות בשביל התורם כל מה שניתן, מתוך הבנה שמדובר במעשה יוצא מן הכלל. נתינה לשם נתינה בעולם הציני שלנו היא נדירה. שלא על מנת לקבל פרס, זה בעיניי מפליא״.

 

היו תורמים שהתחרטו ברגע האחרון?

״לא. היה מישהו שעשה את הבדיקות וב-48 שעות סיים הכל, לא ראיתי דבר כזה, אבל אז הוא אמר לי: אגיד לך את האמת, אשתי לא מוכנה לשמוע מזה. אחרי המון זמן הוא חזר אלי, אמר שהוא צריך לעבור ניתוח אף אוזן גרון, ושאל אם אפשר לעשות את שני הניתוחים ביחד, כי הסיבה שאשתו התנגדה היא שהיא מפחדת מההרדמה וכעת ממילא צריך להרדים אותו.

"זה לא היה אפשרי מבחינה רפואית, אבל הוא אמר שהוא לא מוותר. נראה. אולי עוד נשמע ממנו בעתיד".

 

למה כל כך חשוב לאנשים לתרום?

גם אני מנסה להבין זאת. האם זה בגלל ש׳האדם מחפש משמעות׳? אנחנו נזהרים לא ליפול על אנשים שיחשבו שבכך שהם תרמו כליה הם הצילו את העולם, כי למחרת אף אחד לא כותב על זה בכותרות העיתון, בדרך כלל התורם בא אנונימי והולך אנונימי, ולא תמיד הקשר עם הנתרם הוא ממש טוב. אין פה הירואיקה, חוץ מההירואיקה של זמן הניתוח וההחלמה. אני לא רוצה שהוא יחזור הביתה וירגיש ריקנות. אני מסבירה לו לפני הניתוח שהוא לא משנה את העולם, אלא חיים של אדם אחד. מאוד מעניין אותנו אם יש לחץ חברתי סביב זה, כי אנשים ראו שאחרים קיבלו הרבה הרבה הערכה מכך שהם תרמו. אנחנו עדין בודקים את זה״.

 

 

כלום לא מובן מאליו

יש התורמים כליה מבחירה בעודם חיים, אבל יש גם בחירה קשה יותר, של בני משפחות נפטרים שבוחרים ברגעים הקשים מכל לתרום את אבריהם. ״אל משפחות הנפטרים פונה מתאם ההשתלות בבית החולים בבקשה שיתרמו את האברים. רובם לא מסכימים. הסיבה של רבים היא דתית, יהודים או מוסלמים.

 

איזה עוד שיקולים יש לאי ההסכמה?

״יש כאלה שלא תורמים כי הם מפחדים שכשיבוא המשיח לא תהיה לנפטר כליה. אנחנו מדינה מאוד דתית. זו החלטה נורא קשה. יש פחד של פגיעה בשלמות".

"צריך גם לדעת שכאשר כשמישהו נפטר ומשפחתו מסכימה לתרום את אבריו, לא קיימת אפשרות להתנות למי האברים יגיעו. אבל כשמדובר בתורם חי מעמותת מתנת חיים, הוא יכול להתנות זאת".

 

מה הכי קשה לך בכל התהליך?

"אם משהו מתבטל לי בדרך. כל יום השתלה הוא אחד הימים הקשים לי ביותר. עד שאני לא שומעת שהתורם יצא והוא בסדר, והכליה בסדר, יש לי שעות ארוכות ללא נשימה. אני נפגשת בחדרי ההמתנה עם שתי המשפחות, של התורם והנתרם, שלרוב עדיין לא הכירו ולא נפגשו. זה קשה.

 

המזל הוא שהתפקיד שלי להיות העניינית. העשייה עוזרת לי - לעזור למשפחות שיושבות מחוץ לחדר הניתוח, להוריד מהן את כל ההתעסקות הבירוקרטית. ואני תמיד נבוכה כשמודים לי. אני לא מסתכלת עליהם כעל ״עוד פציינט״, אלא יש כאן עוד אדם מולי, תמיד מדובר באנשים. אם הם מגיעים דרך העמותה של הרב הבר אני מעדכנת גם אותו תוך כדי הניתוח מה קורה.

 

הסיפוק מגיע כשהכל נגמר על הצד הטוב. "חלק מהתרופות שניתנות אחרי הניתוח גורמות לשינויים במצבי רוח, ולכן המושתלים אומרים שהם מאושרים אבל עדיין לא מרגישים מאושרים. רובם מציינים שהם יצאו לחירות, הם כבר לא משועבדים למכונת הדיאליזה הארורה. כולם מציינים שלוקח להם זמן לקלוט שהם לא מחויבים יותר להתייצב ביחידה, וזה אושר גדול, ממש חג חירות. כל כך משמח אותם להצליח ללכת לשירותים. אנשים לוקחים זאת כמובן מאליו. היה בחור בן 28 שאחרי 13 שנות דיאליזה אחיו תרם לו כליה. הוא התקשר וסיפר לי כשהוא בוכה מהתרגשות: אחרי 13 שנים הלכתי לשירותים. בכיתי אתו משמחה. אני אומרת לתורם: עשית לאדם מת החייאה.

 

"הרבה מושתלים שואלים מתי אפשר לנסוע, כי שנים ארוכות הם לא היו בטיול, הם כבר לא מוגבלים בשתייה, הם יכולים לאכול כמעט כל מה שהם רוצים. חלק מהם שכחו כבר מה זה להיות נורמלי, הם שוכחים שיכול להיות אחרת. יש משפחות שמחליטות ללדת עוד ילד. השמחה חוזרת לבית. לפני רגע היית אסיר עולם פתאום מישהו קצב לך את העונש".

ומה זה עושה לך?

לי זה גורם לשמוח גם בדברים הקטנים של החיים, להודות על מה שיש לי. לזכור שכלום לא מובן מאליו, ולראות את הטוב״.

 

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

להוסיף טוב בעולם

"האנשים שעושים דיאליזה אלה אנשים שבורים, חסרי חיים. אחד מהם, שמאלני מהוד השרון, שינה את דעתו על הגבעות אחרי המפגש איתי. לא בשביל זה תרמתי, אבל יש פה ערך מוסף שקורה. להוסיף טוב בעולם ולחבר בין החלקים של העם" * מנחם בקוש מעדי עד על החלטתו לתרום כליה

 

 

 

מנחם בקוש (28) מעדי עד היה נער גבעות. מאז עברו הרבה מים בנהר, והיום הוא חובב גבעות ונערי גבעות מושבע, ובנוסף המזכיר של היישובים אחיה וגבעת אסף, רכז קהילה בעדי עד, ובעל משרד הפקות לקייטרינג.

לפני כחודשיים תרם כליה.

״הייתי מזכיר של עמונה כששני אנשים מעמונה תרמו כליה״, הוא משחזר את עלילותיו. ״גם המזכיר שהיה לפניי תרם. יום אחד קיבלתי הודעה בווטסאפ שמישהו מחפש תורם. החזרתי תשובה. הוא סיפר שהוא אבא לחמישה ילדים, מאחד היישובים. קבענו שאחזור אליו.

התחלתי להתעניין יותר, אם יש סיכון או אין סיכון. אני חב"דניק. שאלתי את הרב שלי והוא בהחלט חשש. הוא אמר לי: תשאל שלושה רבנים, אחד מהם רופא משפחה. כולם בירכו אותי, אמרו שזה לא יוצר סיכון לגוף ולכן אין בעיה״.

מצויד בברכת הדרך החליט בקוש לתרום כליה.

 

״לא חששתי״, הוא מספר, ״כי ראיתי אנשים סביבי שעושים את זה וחוזרים לשגרה, ולא ראיתי שיש להם בעיות״. אלא שבעוד גיבורנו עושה בדיקות רפואיות, ומברר על רמת הסיכון הנדרשת מצדו, מצא הזקוק לתרומה כליה מתאימה ממקום אחר.

 

״שמחתי בשבילו והלכתי עם הבדיקות שעשיתי לעמותת ׳מתנת חיים׳, שדרכה עוברות רוב ההשתלות. הם אמרו שמצאו מישהו עם התאמה ממש טובה ונדירה. זה היה יעקב, בן 33 שעבר שתי השתלות. אחת החזיקה 14 שנים, השנייה היתה תרומה ממת והכליה קרסה. אחרי שתי השתלות לא עושים בדרך כלל השתלה נוספת, אבל בגלל שזו הייתה תרומה מחי, עם התאמה נדירה, החליטו לנתח אותו בשלישית. חודשיים אחרי, אנחנו ברוך השם שנינו בריאים, מרגישים חזקים. בבדיקות הוא יצא יותר בריא ממני״.

 

מה גרם לך לרצות לתרום כליה?

״כל החיים שלי אני משתדל להתעסק בצדקה. הקמתי כמה קרנות צדקה, למשל למען עצורי הגבעות המינהליים, הגבעונים, שלמשפחותיהם אין מה לאכול, ועוד. אני עובד קשה על צדקה, ומאותו מקום תרמתי כליה. סיכנתי את החיים שלי כדי להציל יהודי.

כשהייתי צעיר הייתה לי אסתמה, לא הייתי הכי בריא, אמרתי שאני מנסה, אם יילך יילך ואם לא אז לא.

 

הייתה התנגדות במשפחה?

"חמותי חששה, אמרה שהיא מברכת אותי על ליבי הטוב אבל ביקשה שאעשה זאת בעוד כמה עשרות שנים. היא מאוד פחדה ואמרה: ״אתה אבא צעיר לארבעה ילדים, למה אתה הולך לעשות ניתוח בלי שום סיבה?״. אמרתי לה שאני אמנם אבא לילדים אבל הבחור שזקוק לכליה כלל לא נשוי עדיין, וקשה לו מאד בחיים. הקדוש ברוך הוא הביא לי שתי כליות כדי לתרום אחת למישהו שאין לו.

הראיתי לה את מה שקיבלתי מהרופאים, את כל הנתונים ומה הסיכונים. והיא אמרה לבסוף: אתה יודע מה, אני מברכת אותך בהצלחה. לא יודע אם הייתי עושה זאת אם היא לא הייתה משתכנעת, כן היה לי חשוב שזה יהיה בטוב. שמעתי על אנשים שעשו זאת בלי הסכמת ההורים וזה יצר סיבוכים. צריך את התמיכה של המשפחה, כי אחרי הניתוח כן הייתי צריך את העזרה".

 

שאלת גם באגרות הרבי?

כמובן, כמו כל חסיד, היה כתוב על ׳לעשות טובה ליהודי׳. אז הבנתי שהוא נותן לי את ברכת הדרך.

@בולד: - הכרת את הנתרם לפני הניתוח?

"לא הכרתי את הנתרם מראש, כי חשבתי שאם בסוף אתחרט או שיקרה משהו שבגללו לא אתרום, זה יהיה צער גדול לו וצער גדול לי. ולכן ההיכרות התרחשה רק אחרי הניתוח.

"באחת הפעמים שהגעתי לביקורת לפני הניתוח, ראיתי את האנשים שעושים דיאליזה. אלה אנשים שבורים, חסרי חיים. הם חולים מאוד וחלשים. אחד מהם שמע שהגעתי בשביל לתרום, הוא היה בהלם ואמר לי: אל תעשה את זה, אתה בריא, למה לך להתאשפז פה? אמרתי לו: בשביל שאנשים שבורים כמוך יקבלו חיים. הוא היה שמאלני מהוד השרון והתפלא שאני ׳גבעון׳ מעדי עד, שהאזכור שלו בתקשורת לא מחמיא במיוחד. באתי בשביל לתרום כליה למישהו מתל אביב שאני בכלל לא מכיר. הוא שינה את דעתו על הגבעות אחרי המפגש. לא בשביל זה תרמתי, אבל יש פה ערך מוסף שקורה. להוסיף טוב בעולם ולחבר בין החלקים של העם.

 

איך היה המפגש עם הנתרם?

מאוד מביך. בהתחלה רציתי להגיד לו שלום וללכת, קח את הכליה ותעזוב אותי בשקט. אבל העובדת הסוציאלית אמרה: עשית מעשה כל כך טוב, אז אם לא אכפת לך להיות בקשר, אפילו רק בשבילו, כי חשוב לו להכיר תודה.

אחיו שגר בחו"ל, התקשר אלי ואמר: ״תשמע, אני החבר הכי טוב שלו בחיים. הוא סובל כל החיים. כשהיה קטן הילדים צחקו עליו כי הוא גם כבד שמיעה, ועכשיו פעם ראשונה בחיים שאני רואה אותו מאושר. תדע לך שהוא אף פעם לא חייך כמו שהוא מחייך עכשיו״. זה עשה לי טוב בלב. ביקשתי מהם לא להגיד לי יותר מדי תודה כי זה מביך אותי.

"אין לנו יותר מדי על מה לדבר. אין נושאים משותפים. הוא במשך כל האשפוז שלו ראה ׳האח הגדול׳, תכנית שאני סולד ממנה, ובכל זאת אנחנו מתכתבים בווטסאפ מעין ׳סמול טוק׳, בערך פעם בשבוע".

 

ועכשיו, אתה מרגיש טוב או מתחרט?

אחרי הניתוח היה לי סיבוך שבגללו אושפזתי וכאב לי מאוד, ובכל זאת, לרגע לא התחרטתי. עשיתי את מה שאני צריך לעשות בעולם. אני לא אשכנע אף אחד שיעשה זאת כי אולי זה לא מתאים לכל האנשים. ולא אשקר, יש בזה גם סיכון, אבל לטעמי כל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם מלא.

חודשיים אחרי הניתוח אני מרגיש ממש טוב, אני חוזר לרוץ, מרים את הילדים סבבה, מרגיש ממש ממש טוב. וזה למרות שהיה לי סיבוך וההחלמה שלי הייתה יותר מסובכת.

 

אז מנער הגבעות הפכת לנער הכליות?

"מבחינתי זה מגיע מאותו מקום.

אני במקור ממשפחה של חב"דניקים מבית אל. הייתי על הגג בכפר דרום בזמן גירוש גוש קטיף. כל מי שהיה על הגג נזרק לכלא. כשהשתחררתי גוש קטיף חרב, ובכל זאת ראיתי שהחיים ממשיכים כסדרם. אבל הלב שלי בכה וכאב. לא יכולתי עם הציניות של האנשים שהמשיכו את החיים כרגיל. לא רציתי לראות את האנשים הללו. הסתדרתי טוב יותר עם עיזים ותרנגולות.

"וכך מצאתי את עצמי בגבעות. שם היו נערים כמוני שכאבו את האסון ולא רצו להמשיך כאילו לא קרה דבר. הייתי רועה צאן ושם הכרתי את אשתי שגם היא הייתה רועת צאן. אחרי שהתחתנתי המשכנו לגדל בבית שלנו נערים כאלה, והמשכתי את מה שקיבלתי בגבעות, וזו המטרה בעולם: אם קיבלתי טוב להמשיך אותו הלאה. מאותו מקום גם תרמתי כליה. למדתי לתת טוב בגבעות, והמשכתי בזה גם בעניין הזה״.