את ספר הילדים שהגתה אחרי רצח בעלה הראשון יאיר, וכתבה למגירה אחרי פטירת בעלה השני חיים, מוציאה כעת מיקי מנדלסון-מילר-איתי לאור, אחרי נישואיה בשלישית. יש בו תובנות שאספה בשנים של כאב והתמודדות ופחד וצמיחה חדשה ומורכבת לחיים חדשים שיש בהם שמחה ואהבה. "הספר הוא כלי שיפתח צוהר לילד להבין מה עובר על הורה שחווה אבדן, ופתח להורה להבין מה עובר על הילד", היא אומרת, ומאמינה שעדיף לדבר על הכל בצורה ישירה ופשוטה

שושה גרינפלד

מיקי מילר-איתי התאלמנה פעמיים. היא אומרת שיש בה איזה כוח פנימי בלתי מוסבר, שניטע בה עוד כילדה שגדלה ללא אם, וזה מה שהחזיק אותה בחיים למרות הטרגדיה הכפולה. עכשיו היא גם כתבה על זה ספר בשם "פאזל משפחתי". על כוח פנימי ועל כאב ושכול, ואיך מתמודדים איתם. מדובר בספר ילדים שיעזור להם להתמודד אבדן, ועם המשפחה החדשה שאבא או אמא מקימים. ויש בו תשובות לשאלות קשות שילדים שואלים נוכח המציאות הבלתי נתפסת, ואולי גם תשובות לשאלות שיש מי שלא מעיזים לשאול.

אבל את נשואה בשלישית.

״כן. הילדים שלי צוחקים שאני מאמינה יותר מדי במוסד הנישואים, מצרך נדיר בימים אלה. ואני מודה לאל הטוב שזיכה אותי שלוש פעמים למצוא אהבה טובה, ועל הזכות לעזור גם לאחרים לא לאבד תקווה, וגם אם עוברים משבר לדעת שתמיד יש אור בקצה המנהרה".

יאיר מנדלסון, בעלה הראשון, נרצח ב-1991, תשנ"א, בפיגוע ירי בדרכו לביתו בדולב, והוא בן 31. חיים מילר, בעלה השני, נפטר ממחלה כרונית. במקצועה מיקי היא עובדת סוציאלית, המנהלת כיום את אגף הרווחה במודיעין עילית, ומטפלת בטראומה של ילדות ונערות מהאוכלוסייה החרדית שעברו תקיפה. היא גם מרצה מטעם מכון חרוב על דרכי התמודדות עם תקיפה מינית וטראומה בעולם החרדי. התובנות מעולמה המקצועי, יחד עם אלה מההתנסות האישית הלא פשוטה, מקופלות בין דפי הספר.

״האמת היא שרציתי לכתוב ספר כבר בימים הראשונים אחרי שיאיר נרצח״, היא אומרת, ״אבל זה לא קרה. השנים עברו, נישאתי בשנית, התאלמנתי בשנית, ואיך שהוא רק כעת, אחרי הנישואים השלישיים, הצלחתי להוציא אותו לאור. אני חושבת שכך זה היה צריך להיות, כי לו כתבתי אותו מיד אחרי הרצח של יאיר, זה היה ספר רק על שכול, בלי התייחסות להקמת משפחה חדשה״.

האהבה הגדולה ליאיר והכאב הנורא על מותו הם שגרמו לרעיון הספר לעלות לראשונה. "את יאיר היה קל לאהוב. הוא היה אדם שמח, פעיל, אנרגטי, כשרוני בהמון תחומים, יפה וגבוה. באותם ימים היינו זוג צעיר, היישוב דולב היה בתחילת הדרך וגרנו בו עם שלושת ילדינו. אני למדתי עבודה סוציאלית ויאיר עבד במחשבים בתל אביב".

אבל ריחות האדמה והטבע שיכרו את יאיר והוא הרגיש שהמשרד הממוזג חונק את נפשו שביקשה מרחבים. הוא בחר לעזוב את העבודה בעיר והפך לחצרן ואיש האחזקה של היישוב הצעיר. כך יכול היה להסתובב בחוץ ולנשום את הנופים. במקביל למד להיות הנדסאי בניין ועסק גם בשיפוצים. מיקי סיימה באותו זמן את לימודי העבודה הסוציאלית. ״החיים היו קסומים, אבל הרגשנו שאנחנו רוצים גם עשייה חברתית״.

מכתב בארנק

רעיון לעשייה חברתית כזו הגיע בעקבות הזדמנות שנקרתה בעיר לא רחוקה – לוד. בעיר התקיימה תחרות מלכת יופי - ״מיס לוד״, וכמה נערות שלמדו בבית הספר הדתי בלוד השתתפו בתחרות והצטלמו במסגרתה עם בגד ים. ״בית הספר עשה חשבון נפש והתלבט האם לקבל אותן בחזרה", משחזרת מילר-איתי את התקרית שהובילה לתובנות חדשות. "לבסוף החליטו על 'עונש חינוכי' ושלחו אותן לשבת לימודית אצלנו ביישוב דולב. כל משפחה אירחה שתי נערות כאלה. היינו צעירים ותמימים, ודיברנו אליהן בשפה שהן כלל לא הבינו. עשינו להן מן סמינריון כזה בסגנון ׳בני עקיבא׳. אז אולי לא בדיוק עזרנו לאותן בנות, אבל זה כן עזר ליישוב שלנו להבין באיזו עשייה חברתית אנחנו מעוניינים.

"החלטנו להקים ביישוב בית ספר לבנות שקשה להן בחיים או בבית. רצינו שכאן הן יעברו חוויה מתקנת, לתת להן הרגשה שמאמינים בהן, ורוצים לדחוף אותן לכיוון חיובי. הסתובבנו במושבים בפרוזדור ירושלים, נכנסנו לבתים, חיפשנו נערות בגיל תיכון, וכשראינו בנות שלא טוב להן בבית או בלימודים הצענו להן לבוא למחנה קיץ בדולב, וכך הכל התחיל״.

הימים היו ימי טרום האינתיפאדה. הדרכים היו בטוחות ושקטות, ובית הספר החדש נפתח ביישוב ומיקי השתלבה בו באופן טבעי. ״גם יאיר היה שותף. בפנימייה התקלקלו דברים רבים בחדרים של הבנות, והוא כאיש התחזוקה הגיע לתקן. הבנות אהבו אותו - סוף סוף יש גבר בסביבה. לאחר זמן חבר בית הספר למשרד הרווחה, שהפנה לכאן בנות עם בעיות קשות שצריך היה להוציא מהבית, ולכל בת הייתה משפחה מאמצת ביישוב״.

כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, יאיר היה הנרצח הראשון בפיגוע ירי. ״זה היה בערב פסח. היינו נשואים עשר שנים. יאיר למד לימודי ערב ב׳אורט נביאים׳ בירושלים, ואז דפקו בדלת והודיעו לי שהוא נרצח. זה היה בלתי נתפס. באותם ימים לא היה לזה תקדים ולא העליתי בדעתי שמשהו כזה יכול בכלל לקרות. יאיר מעולם לא דיבר על מוות ולא היה שום רמז. אבל בארנק שלו מצאנו איזה שיר אהבה של דיויד ברוזה שלגמרי לא אפיין אותו, כאילו שהוא השאיר לי מכתב אהבה״.

מה המוות של יאיר עשה לך?

״היה לי את הזמן הראשוני של ההתכנסות, הייתי בהלם. נצמדתי לעשייה, הייתי בת עשרים ותשע עם שלושה ילדים קטנים. ישנתי הרבה, זה היה גם סוג של בריחה. היה לי תינוק בן שנתיים שלא תמיד ישן בלילה, תחושה של בדידות גדולה, של אי-ודאות.

"החלטתי להישאר בדולב. עברנו לדולב כדי לגדל את הילדים באווירה מסוימת עם ערכים מסוימים ורציתי להמשיך את זה. הייתה לי תמיכה גדולה מהקהילה, וגם אם בסופו של יום הלכתי לישון לבד, אנשים היו תמיד סביבי. אם רק אמרתי שאני צריכה משהו, מיד עזרו לי. בשבתות הזמינו אותי כל הזמן, ההורים של יאיר באו אלינו המון ועודדו את ההישארות, הם ראו שהילדים שמחים. אבל מה שבאמת נתן לי כוח זו לחישה פנימית, יש בתוכי גחלת שתמיד לוחשת לי, ולא משנה מה קורה בחוץ, שאני אהיה בסדר. זו ברכה משמים. וזה מה שהכי נתן לי כוח להמשיך״.

״אני לומדת עכשיו קורס על אובדן ושכול, ובדברים מסוימים אני מתחילה רק היום להבין מה היה אז, כשלא ידעתי לתת שמות לרגשות שהיו לי. אני לומדת גם בימים אלה איך לצמוח מתוך צער ואובדן. למשל, לא לשאול ״למה זה קרה לי״, אלא: ״מה אני עושה עם זה״. עזרתי הרבה לאלמנות אחרות, אנשים שעברו חוויות דומות, ניסיתי לתת להן כוח.

מה את אומרת למי שלא מרגישה שיש בתוכה כזו גחלת אופטימית?

״אני אומרת לאלמנות שאני פוגשת שמה שהן מרגישות בתקופה הראשונה יחלוף, שא-לוקים ייתן להן כוח. ושמדברים לא קלים צומחים גם דברים טובים. אחרי שפגשתי את חיים, בן זוגי השני, הוא סיפר לי שכשאשתו נפטרה הוא ישב עם הילדים ואמר: ״בואו ננסה לחשוב מה כן יכול להיות לנו טוב. אנחנו למשל יכולים לעזור לאנשים שעברו חוויה דומה, ללמד אנשים נוספים לצמוח מתוך צער ואובדן״.

חוויה מתקנת

לאחר הרצח של יאיר, כדי להסיח את הדעת מהכאב הנורא, השתדלה מילר להיות עסוקה ללא הרף. היא התמחתה בטיפול בטראומה בנערות שעברו תקיפה מינית. במקביל, כחלוצה ופורצת דרך, היא למדה להיות ׳טוענת רבנית׳ במחזור הראשון של הטוענות. ״התחלתי בעיסוקים הללו עוד כשיאיר היה בחיים, והשלמתי את המשימות לאחר מותו. העשייה לא גרמה לצער לשכוך. הרגשתי בדידות ומאוד רציתי להתחתן, הייתי לבד ארבע שנים, חלמתי להוציא את הספר״.

למה ספר?

"רציתי לכתוב ספר כדי לעזור קודם כל לילדיי הפרטיים ששאלו המון שאלות. הם פחדו שאולי קר לאבא בקבר. שאלו איך נשאיר אותו שם לבד, ומי יעזור לנו בבית. ואם הוא נמצא בשמים אז הוא רואה אותנו כל הזמן? גם כשאנחנו במקלחת? ומה יהיה בתחיית המתים, אם תתחתני עוד פעם אז עם מי תחיי? עם אבא או עם האיש החדש?

"אבא שלנו היה נהג אמבולנס ועזר לכולם, והילדים שאלו: אם אבא עזר לכולם, למה לא עזר לעצמו? אחרי השבעה של יאיר אספתי את החברות, קראנו בספרי פסיכולוגיה וגיבשנו תפיסה איך להתמודד עם הילדים, אספתי את החומר והחלטתי לכתוב על זה ספר. אבל זה עדיין לא קרה״.

״קצת לפני הנישואים השניים בניתי את הבית שלנו בדולב. הייתי בודדה, סיימתי את העבודה באולפנת דולב אחרי שבע שנים - זה היה אינטנסיבי בלי גבולות בין הבית לעבודה. התחלתי לעבוד עם האוכלוסייה של קריית ספר כמנהלת אגף הרווחה, ובמקביל המשכתי להיות מטפלת בטראומה של ילדות ונערות שעברו תקיפה באוכלוסייה החרדית. התמחיתי בטיפול בטראומה של ילדים ואני עושה עד היום טיפול בהתקשרות של הורה וילד. זו הייתה חוויה מתקנת למה שקרה עם הילדים שלי שהיו מאוד צעירים כשיאיר נרצח. היום אני יודעת שבאותם ימים לא היו לי כלים מספקים לתת לילדיי את הטיפול הרגשי שהיו צריכים״.

ואז הכירה את חיים מילר מפתח תקוה, אלמן שאשתו נפטרה ממחלה קשה, והשאירה לו מכתב שבו ביקשה ממנו להינשא בשנית. ״הקריאו את המכתב שלה בשבעה. היא ביקשה במכתב שכולם יעזרו לו במשימה. קצת יותר משנה אחרי שחיים התאלמן נישאנו.

זוג חברים הכיר ביניהם, אלא שהשדכנים המהוללים לא סיפרו לה על פער של 14 שנה. ״הם כן סיפרו שאשתו המנוחה ביקשה שיתחתן, ושהוא עושה מאמצים. חיים לא כל כך התלהב מהרעיון להכיר מתנחלת. וגם אני לא הייתי מכירה אותו לו ידעתי מה גילו. כשסיפר, כמעט התעלפתי. אבל למרות הכל די מהר הבנו שאנחנו רוצים להתחתן. החלטנו לגור שנה אחת בדולב, וזה התארך ל-16 שנים טובות".

שתי משפחות, ששה ילדים

״השנה הראשונה הייתה קשה. היינו צריכים ללמוד להסתדר, שתי משפחות שלוכדו, שישה ילדים. לכל זוג יש את השנה הראשונה שלא פעם היא לא קלה, עד שלומדים אחת את השני ולהיפך. גם התובנות מהשנה הזו נכנסו לספר.

למשל?

"התייחסנו לכל הילדים באופן שווה. בלי הנחות. כולם קראו לנו אבא ואמא. מצד שני נתנו בבית מקום להורה שאיננו. אם זה תמונה שלו שתלויה על הקיר, או הליכה משותפת לאזכרות של שני הצדדים. גם בשמחות תמיד הזכרנו את ההורה שאיננו.

"מצד שני, כשהילד אומר: 'את לא תגידי לי מה לעשות, את לא אמא שלי', והם אמרו את זה הרבה גם לי וגם לחיים, ענינו: אין מה לעשות, אין הורה אחר ואנחנו צריכים לדאוג לך. כשהוטחו בנו דברים כאלה השתדלנו לא לקחת אותם ללב. הייתה בינינו לכידות ואחווה״.

לזוג הטרי נולדו שני ילדים משותפים והם חיו באושר, אלא שאז מחלת דם כרונית תקפה את חיים וקטעה את האידיליה. ״הייתי בהלם, אבל הספירה לאחור החלה. אמרו שיש לחיים מקסימום עשר שנים, ומאותו רגע חשבנו איך אנחנו מנצלים את השנים שנותרו לנו יחד בצורה הטובה ביותר״.

 לא שבר אותך לגלות שאת עומדת לפני אובדן נוסף?

״מרגע גילוי המחלה היו כאב גדול ופחד. אבל קיבלנו החלטה לחיות את החיים כמה שיותר טוב, ומה שלא יהיה, יהיה בסדר. חיים התמודד עם המחלה במשך שש שנים. זה היה לא קל אבל מצד שני הילדים הרוויחו אבא פעיל בבית, שפנוי אליהם ואל הצרכים שלהם, ואני קיבלתי זמן לעשות את העבודה שלי, להתפתח מקצועית וללמוד. העבודה שלי היא להתעסק בצרות של אנשים ולנסות לעזור להם, והניסיון הזה עזר גם לי. אחד הדברים שמאוד עוזרים הוא למצוא משמעות לחיים. כמו למשל כתיבת ספר שיעזור גם לאחרים להתמודד עם מציאות לא פשוטה דומה. 

איך את ממליצה להתמודד כשעולה כאב?

״לזרום עם הדברים. לתת לגל לחלוף. מי שנלחם במערבולת יוצא מותש וטובע. לתת לגל לעבור ולהאמין שיש לי כוחות לצאת מזה. אצלי הצרות התחילו מגיל צעיר. גדלתי בלי אמא. כבר כילדה הבנתי שאני לא יכולה לתלות את עצמי על הסביבה ופיתחתי משהו פנימי חזק ויציב. הרגשה פנימית שאני יכולה לסמוך על עצמי, למרות שלא פעם הכל בחוץ רעוע. גם במסגרת התפקיד שלי אני צריכה לשדר שאפשר לסמוך עלי, למרות שלפעמים אני נתקלת במציאויות כל כך קשות, שאין לי מושג איך הגאולה תקרה, אבל זה פרט שולי. מהניסיון, דברים כן יכולים להסתדר, גם כשלא יודעים איך ומתי״.

״אלמנות רבות לא נישאות כי הכל נראה להן מורכב וקשה. בזוגיות מוותרים על דברים רבים, והן מפחדות שהוויתור יהיה קשה; הדאגה לילדים והצורך לשמור שלא ייפגעו, שהזוגיות החדשה תקדם אותם, שהם רק ירוויחו. אני מתייחסת לסוגיות האלה בספר ואיך כן אפשר לבנות משפחות אוהבות וזוגיות טובה למרות האובדן.

מה שעוד עוזר לריפוי הוא להבין שהאדם שנפטר ממשיך לחיות בתוכי על ידי התמקדות בדברים שהשאיר בחיי״.

מה נשאר מכל אחד מהם אצלך?

״מיאיר חיה בי השמחה והרצון לחיות חיים טובים ומלאים. זו תכונה שהייתה גם אצל חיים, למרות שהם היו מאוד שונים, נראו אחרת. זה היה גבוה וזה נמוך. יאיר היה ׳צבר׳ כזה, מאוד פיזי, שחקן כדורסל עם ידי זהב. חיים היה רואה חשבון עם שתי ידיים שמאליות שבצבא קראו לו ׳חיימקה׳ על שם השיר על החייל הלא יוצלח. הוא אהב חסידות, חזנות ואהב את השטיבל. אבל משהו בשמחה, וברצון לחיות את החיים במלואם היה בשניהם. וזה חי בתוכי. שניהם היו דברנים, ידידותיים מאוד עם שפע של חברים, אהבה, דאגה וחוש הומור. באמת זכיתי. שניהם השאירו לי ילדים טובים ומסורים, אני מוקפת אהבה״.

לא פחדת להינשא בשלישית?

מאחר ששתי ההתנסויות הזוגיות שלי היו טובות, אחרי שחיים נפטר רציתי להינשא בשלישית. שנתיים אחרי, חברה טובה הציעה לי להכיר את ד״ר שמואל איתי, רופא אורתופד, שגם הוא איבד שתי נשים. התגובה הראשונה שלי לשידוך הייתה: ״מה, בגלל שהוא גם התאלמן פעמיים אנחנו כביכול מתאימים?״ אבל הסכמתי, ומהר מאוד התברר שזה אכן חיבור מוצלח. במהלך השבוע מתגוררים בני הזוג בקרני שומרון, ואת השבתות הם עושים בדולב.

איך זה שדווקא עכשיו הספר רואה אור?

״סיימתי לכתוב אותו מעט אחרי שחיים נפטר, לפני כשלוש שנים, אבל טמנתי אותו במגירה כי לא ידעתי איך להתמודד עם ההפצה. אלא שהילדים שלי נדנדו שאוציא את הספר לאור, ולבסוף זה קרה. אני בעיצומו של פרויקט ״הד-סטארט״, איסוף כספים לסיום הוצאת הספר. חיפשתי מאיירת שאתחבר אליה, כי בספר ילדים המלל מועט והתמונות צריכות להנכיח את המסר. את הספר איירה בכישרון יעל פוטרויט. חיפשתי איורים ברורים ולא מופשטים, הבהירות חשובה מאוד במיוחד אצל ילדים שחווים אבדן בכדי לתת להם ביטחון. לאחרונה עשיתי סיכום ביניים של החיים, הרגשתי שהפינה הזו לא סגורה, והייתי חייבת להוציא את הספר. אפשר להשיג אותו באתר ״הד-סטארט״ או בכתובת המייל שלי".

עם מה את רוצה שמי שקורא את הספר ייצא?

״הספר הוא כלי שיפתח צוהר לילד להבין מה עובר על הורה שחווה אבדן, ופתח להורה להבין מה עובר על הילד. לכל ספר יהיה מצורף פאזל, כי אצל ילדים ההתנסות המשחקית פותחת לשיחה. כשילד חווה טראומה, גם ההורה נשאר פגוע וחבול ולא פנוי מספיק לתת מענה לצרכים של הילד. הספר מדבר על ריפוי של המקום הזה, תשומת לב לצרכים של שני הצדדים, ואיך לפתח מחדש ביטחון ואמון. אחת ההצעות למשל היא לדבר על הכל בצורה ישירה ובשפה מובנת ופשוטה. 

״מבוגרים יכולים לעזור לילד למלא חללים שונים. בספר יש סבא שמתקן אופניים, אח גדול שהולך עם הילד לבריכה, והאמא מספרת לו סיפור לפני השינה, אלה הם דברים שהוא נהג לעשות עם אבא שאיננו. אלה הם דברים שעוזרים לנסוך בילד תחושת ביטחון מחודשת.

"אני ממליצה לדבר עם הילד על  כך שמי שנפטר לא יחזור, אבל בכל זאת כולנו בריאים ושלמים. אני בפירוש ממליצה כן לדבר על אובדן, בשפה פשוטה, כי ילד שחווה אובדן חושש על פי רוב מאובדנים נוספים. אני אפילו דיברתי עם ילדיי על אפשרות שחלילה יקרה לי משהו חס ושלום, ומי יטפל בהם".

לא פחדת לדבר על עניין כל כך רגיש בצורה כל כך גלויה?

"לא. אני חושבת שלשים את המחשבות שיש לילדים ממילא, על השולחן זה נותן דווקא ביטחון. לזה אני קוראת לדבר בפשטות".

לרכישה מוקדמת של הספר: אתר הדסטארט – פאזל משפחתי או במייל: [email protected]