"הבת שלי ביקשה שנעבור לעפרה בגלל הנכדים. בינתיים הנכדים עזבו, ואנחנו נשארנו פה. אנחנו עדיין נפגשים מידי פעם עם החברים מגבעת ברנר. אני לא שואל אותם מה הם חושבים על כך שאנחנו גרים בעפרה, והם לא אומרים"

שושה גרינפלד

יליד שנת 1937.

ילדות במרוקו ובקיבוץ גבעת ברנר.

נשוי לחנה, בת קיבוץ גבעת ברנר, פנסיונרית.

אב לשלושה ילדים.

סב לשמונה נכדים וארבעה-עשר נינים.

לימודים: שנת לימודים באקדמיה לאמנות, ובהמשך לימודי ציור.

עיסוקים בעבר: חבר קיבוץ גבעת ברנר, מהמשפחות המקימות של ערד, ואחר כך בעל חנות למכשירי כתיבה וציוד משרדי באשדוד.

עיסוק בהווה: פנסיונר ומצייר.

תחביבים: ציור, נגרות, טיולים ושחייה.

מוטו בחיים: "ממרום שנותיי אין לי כבר מוטו. אני חי כל רגע הכי טוב שיש, בלי דאגות ולחצים, וכל דבר שאני רואה, אם הוא מכוער - אני מייפה אותו".

מה היה הרגע -

שזכור לך מהילדות?

אני זוכר ילדות נהדרת בקזבלנקה במרוקו. למדתי בבית הספר הצרפתי, ואת כל אחר הצהריים הייתי מבלה במשחק עם ילדי השכנים.

הבית שלנו היה שליו, שקט. אבא היה עסוק בעבודה בתחום הברזל ובבית הכנסת, ואמא הייתה עקרת בית. הייתה לה חכמת חיים והיא לימדה אותי להיות איש טוב, לעזור לזולת. היחסים עם ההורים לא היו כמו היום. אנחנו היינו צמודים להורים, הסתכלנו עליהם ולמדנו מהם בלי הרבה דיבורים, מהחיים עצמם.

של כאב?

אמי נפטרה כשהייתי בן 11. לילה אחד, שלושה חודשים אחרי פטירתה, אבא העיר אותי בשעה שלוש וחצי, ואמר: ״שני שליחים מארץ ישראל באו לקחת אותך״. הם עברו בלילה מבית לבית ולקחו את הילדים מהוריהם. זו טראומה שנשארה לי מהילדות. כמו שאני רואה את הדברים היום, זו הייתה חטיפה לכל דבר. ממש כמו שלקחו בשנות ה-50' את ילדי תימן ומכרו אותם למרבה במחיר. זו הייתה הוראה של בן גוריון לקחת ילדים ולעשות להם ״חינוך מחודש״ בשביל לגייס אותנו לצבא. עשו לנו מעשה שלא ייעשה. אם היו עושים את זה היום הייתה קמה צעקה גדולה.

זה היה שבר שלא נמחק ולא נמחל. מאותו לילה לא ראיתי את אבא שבע שנים. רק כשהייתי חייל ראיתי אותו שוב, וזו הייתה פגישה קשה ועצובה. כשנפגשנו הוא לא הכיר אותי בכלל, הוא בכה בכי תמרורים וכל הגוף שלו רעד.

כשאבא הגיע לארץ שאלו איפה יש לו קרובים, היה לי אח בקיבוץ גינוסר אז הוא אמר - גינוסר. אבא חשב לתומו שבכל ארץ ישראל האנשים דתיים שומרי מצוות, ופתאום זרקו אותו – הדתי, שכל שאר אחיו היו רבנים במרוקו - לקיבוץ חילוני. כאן שמו אותו באיזו סנדלריה מעופשת, למרות שבחיים שלו לא החזיק פטיש.

של שמחה?

כשהגעתי ארצה נשלחתי לקיבוץ גבעת ברנר, יחד עם עוד עשרה ילדים. זה היה בחופש הגדול אבל אנחנו למדנו כדי שנוכל להיכנס לכיתה ח' בתחילת שנת הלימודים. בכיתה הושיבו אותי ליד ילדה חמודה מאוד, יפהפייה קטנה ומתוקה. ישבתי, שתקתי ולא דיברתי, ומאז אני אתה, כבר 60 שנה.

של תובנה חשובה?

אחת הבנות שלי הייתה מ״כית בצבא, ובין החיילות שלה היו גם חיילות דתיות. הן התחילו לדבר על דת והסתבר לה שהיא לא יודעת כלום על היהדות. הבת החליטה ללמוד כדי להבין מי ומה היא. אחרי הצבא היא הלכה למכון אורה בירושלים ועברה תהליך של חזרה בתשובה.

בירכתי אותה. בניגוד להרבה ילדי כיתה שלה מהקיבוץ שחזרו בתשובה והקשר עם ההורים שלהם ניתק, אני דווקא שמחתי. הרי גם אני באתי מבית כזה, אבל בקיבוץ גידלו אותי איך שגידלו, ורק בשל כך התרחקתי.

לאשתי זה לא הפריע למרות שהיא בת קיבוץ. היא חשבה שזכותה של בתנו להיות מה שהיא רוצה להיות. אשתי חילונית לכל דבר. היא עושה דברים למען האחר באהבה, היא לא צריכה דת בשביל זה.

הבאתי שני רבנים עם זקן עד הרצפה וגלימות שחורות שהכשירו את הבית לכבוד הבת. במשך כמה עשורים בגבעת ברנר היה מקובל שכל מי שחזר בתשובה, ניתקו אתו את הקשר. אשתי ואני היינו חלוצים בקבלת השינוי באהבה. היינו מדברים המון ומתווכחים עם אחרים שניתקו קשרים עם הילדים. אמרתי להם שהם לא נוהגים נכון, שזה יום אחד יתנקם בהם, ושהילד צריך לחיות כמו שהוא רוצה ולא כמו שההורה רוצה. הרי גם אם הוא יחזור להיות כמו שהיה, הוא לעולם יזכור את הנתק הזה. זו שבירת אמון שאין לה תקנה. הכי נכון שכל אדם בעולם יבחר בעצמו את דרכו ונכבד אלה את אלה.

של אכזבה?

האכזבה הכי קשה שלי בחיים היא על כך שקיבלתי מלגת לימודים לבית ספר לאמנות בצרפת למשך שלוש שנים, שכללה משכורת כך שממש אוכל להתמסר לאמנות, והקיבוץ לא אישר לנו לנסוע. לכן עזבנו את הקיבוץ. אבל כשעזבנו לא היה לנו כסף אפילו לכרטיס טיסה. עזבנו את הקיבוץ עם ארגז ירקות ועוף קפוא. משם המשכנו לערד, להרבה שנים באשדוד ואחר כך לגליל.

 שבו החלטתם לעבור לבנימין?

הבת שלי ביקשה שנעבור לעפרה בגלל הנכדים. בינתיים הנכדים עזבו, ואנחנו נשארנו פה.

קיבלנו קרוואן ועשינו ממנו פינת חמד. אנחנו מאוד מרוצים ממזג האוויר, מהנוף. הדבר היחיד שחסר לי בעפרה זה ים. אני תמיד מתבדח על התקווה שיהיה איזה מפץ ואיזה עמק בעפרה יתמלא מים.

אנחנו עדיין נפגשים מידי פעם עם החברים מגבעת ברנר. אני לא שואל אותם מה הם חושבים על כך שאנחנו גרים בעפרה, והם לא אומרים.

אני לא שומר מצוות ולא חובש כיפה, אבל אני מכבד את המקום, את האווירה ואת השבת. בעפרה אלה לא חיים רגילים, זו איכות חיים, איכות של חברויות. זה לא דומה לקיבוץ. פה אני מרגיש פרגון ורחבות הלב.

של נחת?

כשאני מטייל ומצייר. אני חורש את הארץ ברגליים ומצייר נופים. דרך הציורים אני רוצה לעשות לאנשים טוב בלב, ושיראו כמה הארץ שלנו יפה.

של חלום?

אני חולם להמשיך את החיים שלי בבריאות ובהרגשה ספורטיבית. להיות עם אשתי, לטפח את הגינה, לצייר. מה אדם צריך? אני שמח בכל יום שלי.